חותם הריאלי
חותם הריאלי
 

מי צריך את ההיסטוריה של החינוך? תולדות ביה"ס הריאלי העברי בחיפה על הדילמות התכניות שבו, הרפורמות החדשניות ומוריו שהיו אישי חינוך בולטים, כדגם להתוויית עתיד חינוכי

 

פרופסור יובל דרור הוא ראש בית הספר לחינוך ע"ש קונסטנטינר באוניברסיטת תל אביב

 

לשם מה נחוצים יומני כיתות ומורים, פנקס או ספר זיכרונות של מנהל בית ספר, ספרי לימוד ותוכניות לימודים, ניירות מצהיבים שליבו של מורה שקדן לא מלאו לזרוק, תמונות, פלקטים, גלובוסים ושאר אביזרים ישנים שקישטו את קירות ילדותנו?

פעם היתה ההיסטוריה מרוכזת במדינאים ובמצביאים, ומדיניות החוץ והביטחון עמדה במרכזה. כבר מראשית המאה העשרים צמחה לידם ההיסטוריה החברתית, זו המניחה שמוסדות החברה למגוונם וחיי היום-יום חשובים לא פחות, ולשם ניתוחם יש להיעזר בכלים מחקריים, כמותיים ואיכותניים, מתחום מדעי החברה. להלן אתרכז בהיסטוריה החברתית של החינוך, שבעשורים האחרונים משולבת בחוגי המדיניות בבתי ספר רבים לחינוך באוניברסיטאות העולם (ובישראל באוניברסיטת תל אביב). הנחת המוצא של חוגים אלה היא שכדי לקבוע מדיניות חינוכית יש לנתח סוגיות חינוכיות שונות מהיבטיהן הפילוסופיים, הפסיכולוגיים, הסוציולוגיים, הכלכליים וההיסטוריים – ולשם כך צריך את תולדות החינוך.

 

אציג את שניתן ללמוד מתולדות החינוך באמצעות בית ספר מוביל אחד, שהטביע את חותמו על מדיניות החינוך משלהי התקופה העות'מאנית וימי המנדט הבריטי ועד מדינת ישראל עד ימינו – בית הספר הריאלי העברי בחיפה כדוגמה.

 

ד"ר ארתור בירם ייסד בשנת 1913 את בית הספר הריאלי העברי בחיפה כחלק מ"מלחמת השפות" בין העברית שניצחה והגרמנית שהסתלקה מאז ממערכת החינוך הציונית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שבה גויס לצבא הגרמני ושנה לאחריה, כשיוסף עזריהו המשיך לנהל את בית הספר במקומו, נעדר בירם מהריאלי לחמש שנים. לאחר מכן ניהל את בית הספר שלושים שנה, בכל תקופת המנדט. בית הספר הריאלי העברי הוא אחד משלוש הגימנסיות התיכוניות העבריות הראשונות בארץ ישראל, יחד עם שתי הגימנסיות העבריות שקדמו לה במעט: הגימנסיה העברית הרצליה שנוסדה ביפו ב-1906 ועברה לתל אביב ארבע שנים מאוחר יותר,  והגימנסיה העברית בירושלים שנוסדה ב-1908. לא אפרט את תולדות הריאלי בחתך אורך כרונולוגי מימיו של בירם, המייסד והמנהל המיתולוגי (1948-1919), עבור דרך ממשיכיו, יוסף בנטואיץ (1955-1949), יצחק שפירא (1982-1956), ישעיהו תדמור (1995-1983) ורון כתרי, שלמעט שירות בן מספר שנים כדובר צה"ל, מנהלו מאז ועד היום.

במחקרים שונים, שעסקו בריאלי כחלק ממערכת החינוך בחיפה והצפון בתקופות היישוב והמדינה, מצאתי שישה חתכי רוחב אפשריים למחקר היסטורי של בית ספר ותיק זה, המתקרב לשנתו המאה. אלה מדגימים מה שניתן ללמוד מתולדות החינוך של בתי ספר ומוסדות חינוך אחרים, ובכללם גם ארגונים ותנועות נוער בלתי פורמליים, ועל כן  אתמקד בהם.

לבית הספר הריאלי היה בתקופות שונות קשר למוסדות חינוך אחרים בקהילות חיפה והצפון – הטכניון בזמן המנדט הבריטי, אוניברסיטת חיפה מתחילתה בראשית שנות ה-60 של המאה העשרים ובתי ספר שונים בחיפה ובצפון. הריאלי נועד תחילה להכין סטודנטים לטכניון, שתוכנן כבית ספר לטכנאים (הנדסאים בלשון ימינו) ואף תפקד ככזה בעשור הראשון לקיומו עד 1935. בטכניון, אכן, למדו גם בוגרי הריאלי, אך כבר ב-1931 ניתק הקשר המתוכנן בין שני המוסדות. כשבית הספר הריאלי עבר לבנייני הטכניון, והטכניון סבל ממשבר מתמשך של מנהלים מתחלפים, ניסה בירם ב-1931, בטרם נבחר האינג'ינר שלמה קפלנסקי לניהול הטכניון, לאחד את שני המוסדות ולהתמנות למנהל הריאלי והטכניון גם יחד. למרות שהנהלת הסוכנות היהודית, שהיתה אז הבעלים של הטכניון, החליטה על מינויו של בירם, לא מומשה ההחלטה, משום שהריאלי פנה לנתיב העיוני והטכניון נאבק על היותו אוניברסיטה טכנולוגית גבוהה ולא בית ספר בינוני לטכנאים, כך שקפלנסקי התאים יותר לנהלו.

לעומת הקשרים קצרי הימים בין הריאלי לטכניון, בשנות ה-20 וה-30, התהדקו הקשרים בין הריאלי לשני מוסדות חינוך על-תיכוניים בקהילה החיפאית סביבו: "בית המדרש למורים ליד בית הספר הריאלי", סמינר לכיתות יסוד שהוקם לידו ב-1948 בניהולו של בירם (מ-1953 הסמינר ואחר כך המכללה האקדמית גורדון); אוניברסיטת חיפה, שראשיתה ב-1963 כמכון אוניברסיטאי בחסות האוניברסיטה העברית.

סמינר הריאלי התאפיין בעבודה מעשית אינטנסיבית במכינות, כיתות היסוד  של הריאלי, ששימשו לו בית ספר ניסויי. מורי הריאלי לימדו רבים מהשיעורים העיוניים, והנחו את הסמינריסטים בעבודות אישיות בספריית בית הספר. לימודי החינוך העיוניים החלו כבר בכיתות העליונות של המגמה ההומניסטית, כדי לעודד את בוגרי הריאלי לפנות להוראה; הם נחשבו לשנה אקדמית, וחלק מבוגרי הסמינר השלימו לימודיהם לתואר ראשון באוניברסיטה העברית.

בירם פעל כאן להגשמת תפיסתו הייחודית להכשרת מורים, המשלבת מעשה ועיון, שהיתה חדשנית בעת שתוכננה על ידו כבר עם שובו לארץ ישראל ב-1918. היא השתכללה מאד ועקרונותיה מקובלים כיום בהכשרת המורים בישראל ובעולם. ניסיונם של בירם וממשיכיו בניהול הסמינר למורים שליד הראלי, וסמינר ומכללת גורדון שלאחריו, שעדיין לא נחקר, יכול לסייע כיום למערכת החינוך הגבוה, המקיימת קשרים מסועפים עם ה"שדה" שסביבה, ובפרט בתחום החינוך.

הקשרים בין האקדמיה ל"שדה" בתחום החינוך באים לידי ביטוי בעיקר בשותפויות שונות עם בתי ספר ב"שדה". רבים בסגל האוניברסיטה הצעירה של חיפה דאז היו בעברם בוגרי בית הספר הריאלי ו/או מוריו. רבים עוד יותר ממורי המחלקה להכשרת מורים והחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה החלו את דרכם כמורים בבית הספר הריאלי. מסורות חינוכיות של הריאלי הועברו בדרך זו לבית הספר לחינוך באוניברסיטה, ופרחי ההוראה החיפאים התנסו בעבודה מעשית בריאלי.

 אוניברסיטת חיפה קיבלה בשנים 1980-1971 תחת חסותה בית ספר יסודי ניסיוני, פרוגרסיבי וחדשני, שנועד גם לשמש מקום התנסות למתכשרים להוראה. בין יתר הסיבות המסבירות את כישלון קליטתו של בית הספר הזה באוניברסיטה החיפאית, יש למנות את התפיסות המסורתיות-שמרניות יותר ששררו בסגל האקדמי של בית הספר לחינוך, שמקורן במורשתו של בית הספר הריאלי בחיפה, שכה השפיע על האוניברסיטה הצעירה בעיר. חקר היסטורי מעמיק של תרבותו של הריאלי וזרימתה בדרכים שתוארו לאקדמיה החיפאית ובחזרה וממנה לבתי הספר התיכוניים בחיפה ובצפון בכלל,  יכול לסייע רבות לידע על הכשרת המורים בכלל, ועל השותפויות בין בתיה"ס לחינוך לבתי הספר ב"שדה" בפרט. 

בעניין זה יש לציין הקשר חשוב אחר של שותפות קהילתית: לבית המדרש של הריאלי, ולבית הספר הניסיוני של אוניברסיטת חיפה משנות המדינה, קדמו בתקופת היישוב ותחילת המדינה בית ספר לדוגמא של סמינר לוינסקי, ובית הספר התיכון בבית הכרם בירושלים, שהיה משותף לסמינר בית הכרם (מכללת דוד ילין דהיום) ולאוניברסיטה העברית, והפך ל"תיכון ליד האוניברסיטה". כישלונם המתמיד של בתי ספר ניסיוניים ליד סמינרים ומכללות למורים ובתי ספר אוניברסיטאיים בישראל, שבית הספר הריאלי הוא בו חוליה בשרשרת, מהווה אף הוא סוגיה מרתקת למחקר היסטורי. ממחקר כזה, שעל דרך השלילה, ניתן יהיה ללמוד האם יש להם סיכוי בעתיד. שהלא הספרות המקצועית ממליצה זה למעלה משני עשורים על הקמת בתי ספר כאלה, במתכונת דומה לבתי חולים אוניברסיטאיים, ליד מוסדות אקדמיים להכשרת מורים.

קשרי הריאלי עם בתי ספר מקבילים, עד כדי היווצרות מעין רשת חינוכית של הריאלי בצפון, מהווים מרכיב קהילתי חשוב נוסף במחקר ההיסטורי הפוטנציאלי. עם גידולה של חיפה בעלייה החמישית (1939-1929), גדל מספר התלמידים כמעט פי שלושה והגיע לכ-1,200 תלמידים ב-34 כיתות, רבות מהן מקבילות ומקצתן במגמות חדשות ובסניפים החדשים של בית הספר במרכז הכרמל ובשכונת אחוזה.

העמלנות שנכללה בתוכנית המקורית של הריאלי התבטאה משנות השלושים במגמה מסחרית-משרדית, ובבית הספר התיכון החקלאי בפרדס חנה, שנוסד ב-1935 בבעלות התאחדות האיכרים ובהנהלתו הכללית של הריאלי. התיכון החקלאי בפרדס חנה נפתח כמעין מגמה חקלאית שלו (בדומה למגמה החקלאית של הגימנסיה הרצליה במקווה ישראל).

ב-1938 קיבל הריאלי לאחריותו את בית הספר התיכון "אחדות" בקרית מוצקין, וב-1939 החל בירם לסייע בהקמת בית ספר תיכון בטבריה. בסוף שנות השלושים נדמה היה שתקום רשת הריאלי, אך ניסיונו של בירם להקים בחסות בית הספר פנימייה תיכונית דתית בכפר הילדים שליד עפולה לא צלח, פניות נוספות מבתי ספר בנהריה ובצפת לקבל את חסות הריאלי נענו בשלילה, ובמשך השנים נותקו הקשרים גם עם בית הספר בטבריה ואחר כך עם התיכון בקריית מוצקין.

 המחקר ההיסטורי שעדיין לא נערך על הקשרים שנוצרו (או לא) בין הריאלי לבין בתי הספר התיכוניים בחיפה ובצפון יוכל לתרום לחקר רשתות חינוכיות בהווה ולתכנונן לעתיד: תל"י, שבית הספר בקרית מוצקין דמה לה בתגבור לימודי היהדות ובשיתוף קהילת ההורים, וכן אורט, עמל, אמי"ת, כי"ח, חמ"ה, דרור, עתיד, מופ"ת קדמה ועוד.  

 

 

עד כאן נידונו בית הספר ריאלי וקשריו עם מוסדות החינוך בקהילות סביבו. אעבור לפירוט חתך הרוחב המסגרת, המסגרות החינוכיות הבלתי פורמליות שנוסדו בבית הספר הריאלי עוד בתקופת היישוב, השפיעו על כלל מערכת החינוך דאז וכולן פעילות, במתכונות מעודכנות, גם כיום.

החינוך החברתי-ערכי בבתי הספר הוא ממאפייניה של מערכת החינוך הציונית משורשיה היישוביים. מסגרות החינוך הבלתי פורמלי (תנועות הנוער והחינוך החברתי המשלים שבחצר בית הספר ובאחריותו) הם אחד מסימני ההיכר הבולטים בתחום זה. לימוד היסטורי מדוקדק של מסגרות אלה בעבר יכול לסייע לתכנונן בהווה ולקראת העתיד. בית הספר הריאלי, למרות הפורמליות השמרנית הידועה שלו, תרם לחינוך הבלתי פורמלי שלוש מסגרות ייחודיות: "שבט משוטטי הכרמל", שהיה שבט הצופים הראשון בארץ ישראל ופעל בחצר בית הספר; מוסדות התלמידים והחינוך הקדם צבאי.   

שבט משוטטי הכרמל של הצופים הוקם עוד ב-1916 ע"י המורה הנערץ לטבע פנחס כהן, כאגודת משוטטים ליד בית הספר, שלוש שנים לפני שקמה הסתדרות הצופים בארץ ישראל. זה היה שבט הצופים הראשון בארץ, שפעל בחצר הגימנסיה ובחסותה. במשך השנים היה השבט, בהנהגת המורה וסגן המנהל אריה כרוך, דגם לחיקוי בבתי ספר תיכוניים נוספים בערים ובמושבות. תנועת הצופים, שכרוך היה לימים ראשה ונשיאה, הדגימה בראשיתה בבית הספר הריאלי שילוב של חינוך בלתי פורמלי בתוך החינוך הפורמלי. מה שהתגלגל לימים למסגרות שונות של חינוך משלים בבתי הספר, למרכזים קהילתיים, המתקיימים בשעות אחרי הצהריים במתקנים של בתי ספר ועוד.

בנוסף, פותחו בבית הספר הריאלי מוסדות תלמידים מגוונים בסיוע המורים, כהמשך לחברות התלמידים של בתי הספר העממיים (היסודיים): "אגודת עזרה הדדית" שסייעה בצורכי לימוד לנזקקים והקימה מועדון התנדבותי לשיעורי עזר לנוער עזוב (מנותק או בסיכון בלשון ימינו); "קלוב פוליטי" ו"קלובים" לארבע הכיתות הגבוהות; האגודה לספורט; חדר הקריאה וחוגים שונים לספרות, לדרמה, למוזיקה ולהגות ציונית; תזמורת ופעילויות למען תוצרת הארץ, הקרן הקיימת לישראל והשלטת השפה העברית.

גם כיום מתקיימות פעילויות בלתי פורמליות מעין אלה במועצות התלמידים של הריאלי ושל בתי ספר רבים נוספים, גם אם במסגרות ובתכנים שונים בתוקף הנסיבות. מינהל חברה ונוער במשרד החינוך והתרבות שוקד על פיתוחם, ויש בהם תרומה חשובה לחינוך לדמוקרטיה ולאזרחות פעילה.

מסגרת שלישית ייחודית שהורתה בריאלי היתה החינוך הקדם-צבאי, שנוסד ביוזמתו של בירם בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929). בירם הנהיג בריאלי תוך מספר שנים שיעורי חובה של ספורט שימושי. ב-1938, בעקבות המרד הערבי, נוסד  "המכון לחינוך גופני" כפנימייה להכשרה גופנית וצבאית לצורכי פיקוד בהגנה, וזה היווה את הבסיס לפנימייה הצבאית שליד בית הספר, הקיימת עד היום.

בעקבות פרסום הספר הלבן ב-1939, החליטה מחלקת החינוך של הוועד הלאומי (משרד החינוך של המדינה שבדרך) על הקמת מסגרת של חינוך גופני מורחב (חג"ם) בכל בתי הספר התיכוניים. בירם הועמד בראש הוועדה הארצית ליישום התוכנית, שהתרחבה לגדודי נוער (גדנ"ע); אלה השתתפו במאבק על הקמת המדינה במלחמת השחרור כחיל בצה"ל. הגדנ"ע מילא וממלא תפקידים צבאיים-חינוכיים במדינת ישראל, גם במלחמות ובפרט בקליטת העלייה ואצל נוער בסיכון.

 החינוך הקדם-צבאי בבתי הספר התיכוניים הפך, משנות ה-70 המאוחרות, לשל"ח,  שדה, לאום חברה, באחריות האגף (אחר כך מינהל) לחברה ונוער במשרד החינוך והתרבות. חקר גלגוליהן של המסגרות הבלתי פורמליות של הצופים, מוסדות התלמידים והחינוך הקדם-צבאי בבית הספר הריאלי, שנעשה עד כה במספר מועט של עבודות אקדמיות, מגלה את הייחודי להן ויכול לסייע לתכנונן בבתי ספר נוספים בעתיד.

 

 

עניינו של החתך הקוריקולרי בחקר תולדות הריאלי הוא בהיסטוריה של הוראת המקצועות השונים, למשל הלימודים העבריים, האיזון בין הלימודים ההומניים והריאליים בכל אחת מהמגמות הללו, התפתחות יתר המגמות בבית הספר, משטר הלימודים הנוקשה ועוד. בירם הנהיג בריאלי דיונים שנתיים בתכני הלימודים ובשיטות ההוראה, שבעקבותיהם נדפסו מהדורות מתוקנות של תוכניות הלימודים במקצועות השונים.

תרומתו של הריאלי ללימודים ההומניסטיים והעבריים-יהודיים, בהנהגתו של הרב הליברלי והפילוסוף והלשונאי ד"ר בירם, משמעותית גם כיום, שישים שנים מתום תקופת ניהולו, והקדימה בהרבה את דו"ח שנהר "עם ועולם" (1994) שעסק בהוראת היהדות וחינוך על פיה במגזר הממלכתי.

בלימודי התנ"ך הוצאו רשימות וחוברות עזר לתלמידים ונבחרו רק פרקים שיש בהם משמעות אישית לתלמידים, בהשראתם של ד"ר יוסף שכטר ותלמידו-ממשיכו שמעון בר-חמא. מהתורה שבע"פ נלמדו ההלכה (התלמוד) והאגדה, על פי שיטת הלימוד המהפכנית דאז של ד"ר (לימים פרופ') יחזקאל קויפמן, שפרסם הנחיות מפורטות ללימודי האגדה ופיתח סדרת חוברות, שנקשרו גם להוראת התנ"ך, בגישה היסטורית, ברוח גישותיו של ד"ר שכטר. משנת 1935 אף הנהיגו מורי היהדות בריאלי מקצוע ייחודי, התפילה, שנתקל בקשיים משום שלא היה משמעותי לתלמידים החילוניים (רשת תל"י שבחינוך הממלכתי הלא-דתי מצאה ממחצית שנות ה-80 דרכים להחלת מקצוע זה).

בריאלי הונהגו בתחום הספרות קריאת בית, ביקורת ספרים בכיתה ויומני קריאה בכתב, וכן הוצאו ספרי מופת ממבחר היצירה העברית והעולמית בהוצאת הספרים של בית הספר, בשיתוף עם הוצאת שוקן. ההוצאה פרסמה גם את ספריו ההיסטוריים המקיפים של ד"ר שלמה הורוביץ, לוחות סינכרוניים של ההיסטוריה היהודית והכללית, ותדריכים וספרים מפורטים להוראת הלשון. בחידושי בית הספר הריאלי, פרסומיו וספריו מימיו של בירם נעשה שימוש בבתי ספר רבים בתקופת המנדט ולאחר מכן כשכוננה המדינה, וחלקם שוכללו ונכללו ברבות השנים בתוכניות הלימודים לדורותיהן של משרד החינוך.

חקר תולדות החידושים והפרסומים הללו ועדכוניהם יכול לתרום לא רק להבנת הרצף הקוריקולרי ההיסטורי והתחדשותן של הפרדיגמות החינוכיות שעמדו בבסיסו, אלא אף לתכנון עתידי של תוכניות הלימודים בתחומים אלה. 

 

שתי רפורמות קוריקולריות ניסה בירם להנהיג, ובשתיהן נחל רק הצלחה חלקית, אך בכך הקדים את זמנו ופילס דרך לרפורמות דומות במדינת ישראל, שנחקרו כמעט ללא שורשיהן ההיסטוריים: האחת בבחינות הבגרות והשנייה בחלוקת חטיבות הגיל בביה"ס. בריאלי של שנות ה-30 ניתן לזהות את ניצניו של דו"ח ועדת משרד החינוך "בגרות 2000" בראשותה של מרים בן-פרץ (בוגרת ומורה בבית הספר הריאלי, פרופסור באוניברסיטת חיפה וכלת פרס ישראל לחקר החינוך).

על חקר בחינות הבגרות השתברו קולמוסים הרבה, אך עם זאת, יש מקום גם לנתח את מערכת המיקרו של בית הספר הריאלי. ד"ר בירם עמד בראש מאבק ציבורי ממושך על הנהגת בחינות בגרות חיצוניות, בשיתוף עם ממשלת המנדט מחד, ובפיקוח האוניברסיטה העברית מאידך – מאבק שהבטיח את רמתה הנאותה של התעודה והסתיים בהצלחה רק ב-1934. חקר המקרה ההיסטורי של בירם ובית הספר הריאלי, שנאבקו עם מוסדות היישוב והאוניברסיטה העברית (ואף נגדם) מחד גיסא ובמועצה לחינוך גבוה של הממשלה הבריטית בארץ ישראל מאידך גיסא, יכול להיות מאלף. שכן מקובל בהיסטוריה החברתית לחקור כל מאבק ואירוע ציבורי יוצא דופן, כגון "מלחמת השפות" (1913), שבעקבותיה נוסד הריאלי.

 בירם הנהיג, במקביל, בריאלי את פיזור הבחינות החל מהכיתה העשירית (י'), כך שרק אלה היכולים להגיע לרמה עיונית גבוהה התמחו ונבחנו בלימודי המגמה הריאלית או ההומנית. הדרך שהתווה - פיזור הבחינות לכיתות י'-י"ב והאפשרות לקבל בגרות חלקית, בת-השלמה במסגרות של "הזדמנות שנייה" בשנים שלאחר ביה"ס התיכון והשירות הצבאי - ראויה למחקר, שכן היא הלכה והשתכללה עד ימינו. 

הרפורמה השנייה קשורה בראשונה, ועברה שני גלגולים. התיכון הריאלי דאז היה דומה לגימנסיה אירופית: הוא החל בכיתה ה' של בית הספר היסודי, ולשמונה כיתותיו קדמו "הכיתות המכינות" א'-ד'. ב-1929 הציע בירם את שינוי מבנה ביה"ס וחלוקתו לשני שלבים: הכיתות הראשונה עד השישית (ה'-י' במבנה של ימינו) ילמדו את מינימום ההשכלה ההכרחי, והכיתות השביעית והשמינית (י"א-י"ב) יתמחו וייבחנו במגמותיהן, כשרק באמצעות בחינת סיום יתאפשר מעבר משלב לשלב.

ב-1937 שכלל בירם את הצעתו, על סמך ניסיונו של הריאלי: קיום בתי ספר יסודיים עד כיתה ו' בלבד, התחלת ביה"ס התיכון מכיתה ז' וחלוקתו לשניים: רמה בסיסית בארבע כיתות ז'-י', ורמת התמחות במגמות בכיתות י"א-י"ב.

הצעתו של בירם אושרה ב-1937 ע"י מחלקת החינוך של הועד הלאומי, אך בתי הספר היסודיים התנגדו לקיפוד שתי הכיתות העליונות שבראשם, וגם בתי הספר התיכוניים לא הסכימו להינתק מהכיתות הגבוהות שלהם. הריאלי, בהנהגת בירם, ביצע את השינוי לבדו דה-פקטו: צירוף שתי הכיתות התיכוניות הראשונות, ה' ו-ו',  למכינות היסודיות (כיתות א'-ד') שלו, והנהגת חטיבה לימודית נפרדת בי"א-י"ב. ב-1954 נקבע השינוי בריאלי דה-יורה.

חיטוב דומה הונהג גם ע"י ד"ר ריגר, מנהלו הראשון של ביה"ס התיכון בבית הכרם בירושלים, שליד האוניברסיטה העברית. הרפורמה "6+6'",במתכונת שונה מעט, של שלוש שנות חטיבת ביניים ושלוש שנות חטיבה עליונה בתיכון, הונהגה במערכת החינוך בישראל רק משנת 1968 ואילך, כדי לאפשר לתלמידים מרקע סוציו-אקונומי נמוך  מעבר קל יותר ללימודי התיכון ולבחינות הבגרות.

לטענת פרופ' רחל אלבוים-דרור (תשנ"ז), מהחוקרות המובילות בתולדות החינוך בישראל, זו היתה אחת ההחמצות הבולטות ב"אשנב ההזדמנויות" החינוכי שנפתח ליישוב דאז, באמצעות תמיכתם הנלהבת של הבריטים בשינוי. תמיכה זו היתה לרועץ לרפורמה החשובה הזו, שכן היישוב שמר בקנאות על האוטונומיה החינוכית שלו. לו ידעו קברניטי החינוך היישובי להבחין בין שמירת האוטונומיה להנהגת רפורמה הכרחית בתקופות של גלי עליה הולכים וגואים, ניתן היה, אולי (במגבלות האילו ההיסטורי) לתרום רבות לקליטת העלייה ולאינטגרציה החברתית בישראל, ואף למזער את נזקיה של הקליטה החינוכית של העלייה הגדולה בראשית המדינה, שבוצעה ברוח "כור ההיתוך".

קורות החיטוב דאז, והחמצת "רפורמה האינטגרציה" כשלושים שנים לפני שהחל ביצועה בפועל בשנות ה-70 הם דוגמה לתרומה אפשרית של המחקר ההיסטורי-חינוכי לקביעת מדיניות החינוך בהווה ולעתיד.

 

חתך הרוחב המתודי משלים במידה רבה את החתך הקוריקולרי; גם בו ניתן לזהות בתולדות בית הספר הריאלי מספר כישלונות והצלחות. בארבע השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ניסה בירם להנהיג בריאלי חברת תלמידים בגישתו של ויניקן ומועצת הנהלה מקרב המורים, שאמורים היו לפעול יחדיו כ"קהילת בית הספר". גופים אלה, לשיטת ויניקן, וכן ניסיון נוסף של ייסוד תוכנית עמלנית על פי קרשנשטיינר – שניהם מחנכים פרוגרסיביים גרמנים בולטים – נכשלו, בעיקר בלחצם של "המורים הדוקטורים" שעלו ממרכז אירופה והביאו עימם את מסורתה של הגימנסיה הקלאסית.

 בשמונה השנים הבאות, עד שנות השלושים הראשונות, התבסס הריאלי בהשראתם כבית ספר תיכון עיוני. בנוסף לתוכנית הלימודים הפורמלית, שפורטה ושוכללה בהתמדה (כולל מכסה של שיעורי בית), הונהגה מסוף שנות השלושים תוכנית חינוך מפורטת ומחייבת, שכללה חינוך למשמעת ופעילות חברתית בלתי פורמלית של התלמידים.

הסיבות לכישלונן של שיטות החינוך הפרוגרסיביות, והתגברותן של הגישות החינוכיות המסורתיות בריאלי, מהוות נושא מאתגר למחקר, לא פחות מהאיזון המוצלח שכונן בירם בריאלי בין תוכניות הלימודים והחינוך, בין הפורמלי לבלתי פורמלי; לכל אלה השתמעויות חינוכיות ותכנוניות שמעבר להיסטוריה של החינוך. 

 

 

חתך הרוחב הדילמי נושק לכל קודמיו. בית הספר הריאלי היה אמור תחילה להכין סטודנטים לטכניון, שהחל כ"בית ספר בינוני" לטכנאים (הנדסאים). כהכנה לריאלי נועד בית הספר עממי א', שכבר איננו קיים כיום, שהיה בית ספר ניסיוני, פרוגרסיבי וייחודי, בהנהלתו של זאב כרמי, שתקופה ארוכה גם ניהל במקביל את מחלקת החינוך של עיריית חיפה. בית ספר זה נוסד ע"י קבוצת מורים שרצו להקים "דגניה חינוכית" בעיר, ועל אף שהקולקטיב שלהם התפרק,  הם הטביעו את חותמם בעממי א' בשיטותיהם הפעלתניות.

בית הספר הריאלי עמד בתווך, בין בית ספר עממי/יסודי למוסד של חינוך על-תיכוני ולימים גבוה. ההשוואה בינו לבין שתי רמות החינוך שמעליו ומתחתיו, מלמדת רבות על הקשרים שבין החינוך היסודי, התיכוני והגבוה בחיפה של ימי המנדט, או חסרונם.

במחקריי בחנתי חמש דילמות חינוכיות בסיסיות, שליוו את מוסדות החינוך החיפאיים הללו, והן קיימות בכל מוסד חינוכי שהוא: שוויון ו/או מצוינות; לימוד עיוני ו/או מקצועי; ריאליות ו/או הומניות; דגש על לימודים כלליים ו/או העדפת לימודים יהודיים/עבריים; מיקוד בקהילה הבית ספרית, המקומית והאזורית, הארצית והבינלאומית – או בשילובים ביניהן. הדילמות האלה קיימות ברמותיה השונות של מערכת החינוך עד היום.

חקירת הדרך שבה הריאלי פתר אותן במהלך שנותיו, בהשוואה לטכניון ולאוניברסיטת חיפה ולבתי הספר העממיים החיפאיים, מאפשרת לנו השוואה היסטורית וניתוח שורשיהם העמוקים של פתרונות חינוכיים מסוימים הנקוטים גם כיום: אינטגרציה ורפורמה, הרחבת מערכת ההשכלה הגבוהה וגיוונה, בתי ספר מקיפים ו/או ריבוי מגמות (כולל מקצועיות וטכנולוגיות) ולימודי בחירה תיכוניים, "טיפוח התודעה היהודית", שהעסיק את שרי החינוך מכל המפלגות כבר בימי הבראשית של המדינה, ועוד.

אחרון, ובעצם ראשון, הוא החתך האישי. בית הספר הריאלי היה משופע באישי חינוך בולטים כל ימיו, החל ממייסדו ד"ר ארתור בירם, שפועלו בבית הספר הריאלי רק תועד בספרה של שרה הלפרין (1970). משנתו של ד"ר יוסף שכטר בלימודי היהדות נחקרה ע"י ישעיהו תדמור (1994), לימים מנהל הריאלי ועתה פרופסור במכללת עמק יזרעאל, אך לא נותחו עדיין שילובה בזו של  ד"ר קויפמן ובר-חמא, תרומתו הייחודית של ד"ר הורוביץ להוראת ההיסטוריה ושאר חדשנויות בשיטותיו של בית הספר הריאלי.

המורים-הדוקטורים בבית הספר הריאלי התחנכו על פי רוב במרכז אירופה והיו לימים  פרופסורים ידועי שם באוניברסיטאות ישראל – יחזקאל קויפמן, שלמה גוייטין, עקיבא ארנסט סימון ואחרים. הגותם וחלק מתולדות חייהם כבר נבחנו בעבודות שונות, אך הקשר בין שיאם המחקרי וההגותי לבין תחילת דרכם החינוכית בבית הספר הריאלי עדיין מצפה לגאולה מחקרית. ניתן גם ללמוד רבות מתולדות חייהם של אישים אלה ואחרים ממורי בית הספר הריאלי, ובעיקר מהייחוד שבמשנותיהם. 

עסקתי, אם כן, בהיסטוריה של החינוך וקשריה לקביעת מדיניות חינוכית מזווית הראייה הצרה יחסית, אך המגוונת והעשירה מאוד, של בית הספר הריאלי העברי בחיפה. לא לכל  בית ספר זכות ראשונים, מנהל-מייסד כריזמטי שהוא בו בזמן גם מנהיג לאומי, ובסך הכל היסטוריה מפוארת שכזאת. ועם זאת, חקר המקרה האידיאלי משהו של בית הספר הריאלי יכול ללמדנו רבות על חשיבות התחום של תולדות החינוך בכלל ושל מוסדות חינוך בפרט.

 

מקורות

 

אלבוים-דרור, ר' (תשנ"ז) 'אשנבי-הזדמנות': ניצול והחמצה _ אירועים מתולדות החינוך. מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים 42/41, עמ' 71-29.

דרור, י' (1989). החינוך העברי בחיפה בתקופת המנדט _ שלוש דוגמאות מייצגות. בתוך: מ' נאור וי' ארצי (עורכים), חיפה בהתפתחותה 1948-1918 (עמ' 213-208). ירושלים: יד יצחק בן-צבי.

דרור, י' (1997). בית הספר האוניברסיטאי בין ה'אקדמיה' ל''שדה' _ התהוותו של בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה, תשכ"ד-תשמ"ג, דור לדור י"א.

דרור, י' (תשס"ו). מתולדות החינוך לימינו – בירם ו"הריאלי". בתוך: מ' צימרמו וי' חותם (עורכים), בין המולדות: היקים במחוזותיהם (עמ' 250-241). ירושלים: מרכז זלמן שזר.

דרור, י' (2007). כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני. ירושלים: מאגנס.

הלפרין, ש' (1970). ד"ר א' בירם ובית הספר הריאלי. ירושלים: ראובן מס.

מלצר, א' (עורך) (2004). 90 וממשיכים: 90 שנה לייסוד בית הספר הריאלי העברי בחיפה. חיפה: אפי מלצר.

תדמור, י' (1994). התכוונות לאלוהי שבאדם _ חינוך אכסיסטנציאליסטי-דתי במשנתו של יוסף שכטר. תל אביב: רשפים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד