כן, אדוני שר האוצר
כן, אדוני שר האוצר

 אם עד לפני מספר שנים הכלכלנים תפסו את עצמם כיועצים בלבד, הרי שזה כעשור ניהול המדיניות הכלכלית מופקע מהדרג הפוליטי לטובת כלכלני משרד האוצר. כיצד זה קרה ומה משמעותו של השינוי

 

רן רביב כותב תיזה בנושא כלכלה פוליטית באוניברסיטת תל אביב וחבר בתנועת יסוד (ישראל סוציאל דמוקרטית)

 

לפני כשנתיים יצא אביה ספיבק, פרופסור לכלכלה באוניברסיטה באר שבע, ומשנה לנגיד בנק ישראל, באותו זמן, בביקורת חריפה על לימודי הכלכלה ודמות הכלכלן והמחשבה הכלכלית בישראל. "הסטודנט שמסיים לימודי תואר ראשון בכלכלה בישראל", אמר ספיבק, "הוא איש צר אופקים, שיודע רק מנטרה אחת: השוק הוא דבר טוב ויעיל, הממשלה היא מיותרת ולא יעילה. את התורה הזו הם שואבים קודם כל בקורס המבוא לכלכלה בשנה א', קורס שעיצב אותו פרופ' דן פטינקין באוניברסיטה העברית לפני כמעט 50 שנה, וכמעט לא השתנה מאז" (הארץ, 23.12.2005).

ביקורת זו, שכאמור הושמעה מפי אחד הבכירים בישראל, מעלה שאלה על האופן בו התעצבה מציאות זו, מתי התעצבה ומה מקומו של דן פטינקין בה. למעשה, דן פטינקין אבי מדע הכלכלה הישראלית, יכול להיות אחד המפתחות למעקב אחר התהליך שאת מצבו הנוכחי אפיין ספיבק. מקומו של פטנקין, כמוביל החוג לכלכלה בירושלים ודרכו מעצב למעשה את כלל החוגים לכלכלה בארץ, מציב אותו כציר מרכזי בהתפתחות המחשבה הכלכלית בישראל.

*

 

"כשאני משתמש במילה, אמר המפטי דמתי בשאט נפש, הרי משמעה בדיוק כמשמעות אליה כיוונתי - לא פחות ולא יותר. השאלה היא, אמרה אליס, 'אם יכול אתה לתת במלה משמעויות נבדלות כל כך. השאלה היא, אמר המפטי דמתי, מי הוא זה השולט - זה הכל'" ("אליס בארץ המראה", תרגום שלי)

 

בציטוט זה פתח דן פטינקין את מאמרו משנת 1972 "פרידמן על התיאוריה הכמותית והכלכלה הקינסיאנית" [Friedman on the  Quantity Theory and [Keynesian Economics . במאמר הוא ביקר את מילטון פרידמן תוך שהוא מתייחס לאופן שבו פרידמן הציג את התיאוריה שלו, ועד כמה זו אכן מהפכנית, כפי שטען פרידמן. או לחילופין, עד כמה המהפכה נעוצה בחידושים תיאורטיים, או כפי שפטינקין רמז, בציטוט בפתח מאמרו ואף במאמר עצמו: השאלה המרכזית אינה התיאוריה, אלא המדיניות הכלכלית הננקטת. כלומר, מי יהיה השליט.

המוטו שבחר פטינקין לדבריו, וסוג הביקורת שהוא הפנה לפרידמן, יכולים לספק מפתח לאופן שבו התעצב תפקיד הכלכלן בישראל. לכאורה, מדען תיאורטי העוסק בניתוחים אנליטיים מורכבים, אך למעשה ער מאוד ליחסים עם השלטון הפוליטי, ומשפיע עליו במגוון דרכים, ישירות ועקיפות.

עמדה זו, המצטרפת למקומות אחרים שבהם פטינקין טוען אותה טענה, מאירה באור שונה מהרגיל את תביעתם של כלכלנים בכלל וכלכלני משרד האוצר בישראל בפרט, למסור לידיהם את ניהול המדיניות הכלכלית. תביעתם מבוססת על ההנחה שהתיאוריה שהם מחזיקים בה נותנת בידם את הכלים והבלעדיות לעיצוב מדיניות זו. כזכור, מקצוע זה בישראל, על אופיו הטכני-אנליטי עוצב על ידי פטינקין. לכן, היחס הספקני שלו לנימוק זה, הוא בעל עניין מיוחד. הוא מציג את תביעתם לשליטה כתביעה פוליטית ותו לא. אם נעבור לימינו, בהם ניהול המדיניות הכלכלית מופקע מהדרג הפוליטי לטובת הדרג המקצועי במשרד האוצר, הרי שמצב דברים זה מעלה שאלות קשות.

 

ביניים: *

 

מאז שנות החמישים הוביל פטינקין את החוג לכלכלה בירושלים ולמעשה היה אחראי לעיצוב מדע הכלכלה בארץ. לארץ הוא הגיע ככלכלן צעיר ומבטיח, אחרי שראשי האוניברסיטה העברית לא הצליחו למצוא דמות מוכרת בתחום שתוביל את החוג. בהמשך הוא מילא את הציפיות שתלו בו והפך לדמות המחברת את מדע הכלכלה הישראלי הצעיר להתפתחויות העולמיות, וייסד את החוג בירושלים שבוגריו היוו את הבסיס לרוב החוגים שהוקמו אחריו. 

מקומו והרקע שלו יכולים לספק הסבר על התפתחות הענף בארץ. פטינקין היה מחובר לפקולטה לכלכלה באוניברסיטת שיקגו, זו שבחצי השני של המאה העשרים התעצבה כמובילת התיאוריה המוניטארית, וכמבססת את האידיאולוגיה הניאו ליברלית.  פטינקין הציג הסתייגויות מהותיות מהתיאוריה של פרידמן באשר לאופן שזה תפס  את המסקנה מהתיאוריה המתפתחת בפקולטה לכלכלה בשיקגו. האופן שבו הוא עיצב את לימודי הכלכלה מסמן את נקודת ההסכמה באשר לאופיו של מדע הכלכלה. ופטינקין עיצב את הלימודים, בשונה מהאוריינטציה של קודמו בתפקיד, כלימודים שהדגש בהם הוא על ניתוחים אנליטיים ומודלים מופשטים, תוך דחיקת מרכיבים אחרים, הנוגעים לאספקטים יותר רחבים של הכלכלה והחברה, אל מחוץ לתוכנית החוג.

הציר פרידמן ופטנקין מקבל, אם כן, את משמעותו מתוך כך ששניהם בני אותו דור בשיקגו. פרידמן, אחד מהמובילים המרכזיים של האסכולה של שיקגו, החל מראשית שנות השישים (יחד עם ג'ורג' סטיגלר ועוד) וכלכלן מרכזי מאמצע שנות החמישים, ופטינקין, למרות שעבר לישראל והוביל את החוג כלכלה בישראל, המשיך להיות מעורה ומוערך בעולם הכלכלי האמריקאי.

גם כאשר פטינקין בנה את הקורס במאקרו כלכלה, תחום שהוא תוצאה ישירה של התיאוריה הכללית של קיינס (שהיתה התיאוריה ההגמונית בתקופה שבין מלחמת העולם השניה ועד שנות השבעים), הוא נשאר מחובר למגמות המתפתחות בשיקגו. אחיזה זו מעצבת את האוריינטציה של לימודי הכלכלה, בירושלים ובישראל בהמשך, כמדע השואף להיות מדע מדויק, תופס את עצמו ככזה והשאלות הכלכליות השונות מוצאות את פתרונן במסגרת הנחה של שוק חופשי אופטימלי. החיבור של פטינקין לאסכולה בכלכלה של שיקגו, יחד עם הוויכוחים מול פרידמן, יכולים להיות ציר שדרכו תובן דמות הכלכלן כפי שהתעצבה בישראל בשליש האחרון של המאה העשרים.

 

ביניים" *

 

כדי להניח רקע קצר לדיון זה ראוי לפרוס את החלופות השונות, העומדות בפני כלכלן ותפיסתו את מקומו.

מקובל לראות באדם סמית ובספרו עושר העמים, שהתפרסם ב-1776, את ראשית המחשבה הכלכלית המודרנית. זו, אם כן, מתחילה להתעצב כחלק אינטגרלי מחשיבה חברתית כללית. גישה זו נשמרה לתוך המאה ה-19 כמעט עד סופה. גם מרשל, המסמן נקודת מפנה במחשבה הכלכלית, שהפך את תפיסת התועלת השולית ותפיסת הערך שהציעה, להגמונית בחשיבה הכלכלית הליברלית, עדיין תפס את הכלכלה כתחום מחשבה רחב, הנוגע בדיסציפלינות רבות, לצד הפן הצר יחסית של הנתונים הכלכליים.

לעומתו, בן תקופתו, ג'יבונס מסמן את הגישה שתאפיין את המאה העשרים, ובמיוחד את השליש האחרון שלה. ג'יבונס שאף לפתח את הכלכלה כמדע מתמטי, השואף לביטוי מדויק בעזרת מודלים מתמטיים בלבד. חשוב להבהיר שהשאלה אינה מקומם של המודלים המתמטיים השונים והאופן שבו הם יכולים לבטא הפשטות שונות של תופעות חברתיות מורכבות. השאלה העומדת על הפרק בתקופה זו היא האם ניתן להסתפק בכך? האם ההפשטות האלו יכולות להספיק כדי להבין את התופעות הכלכליות.

התפתחויות אלו התרחשו כשממול התעצבה התיאוריה הכלכלית המרקסיסטית,  שככל שהיתה בין-תחומית ורחבה היא חשפה את הסתירות בתפיסה הכלכלית הקלאסית של סמית וריקרדו, במיוחד את תפיסת הערך שלה, וכיצד הן מביאות אותה למבוי סתום מבחינת האידיאולוגיה הליברלית. הניתוח המרקסיסטי חשף את הסתירות המהותיות של הכלכלה הקפיטליסטית, הנובעות מתוך תפיסת הערך המונחת בבסיסה. ומכאן, הראה מרקס, כי הנגזר מתוך סתירות אלו הוא לא חתירה לשיווי משקל אופטימלי בכל משק נתון ובחברה האנושית בכללה, אלא שהסתירות הפנימיות האימננטיות שלה מביאות אותה למשברים חוזרים.

הניתוח של מרקס התחיל מהנחות היסוד של הכלכלה הקלאסית, הביקורת עליהן, ופיתוח תיאוריה חלופית. בד בבד עם הפיתוח האנליטי, הציב מרקס, כחלק בלתי נפרד מניתוחו הכלכלי, סקירה היסטורית הכורכת ניתוחים כלכליים עם ניתוחים חברתיים היסטוריים ופילוסופיים בכריכה אחת.

כך ניתן לומר שבמפנה המאות עוצבו שני אבות טיפוס של מחשבה כלכלית. מחד, זו שהודגמה עם הכיוון שאליו חתר ג'יבונס, ומאידך, זו של מרקס.  תפיסות אלו נתפסות כתפיסות חלופיות והוגים מרכזיים בהגות הליברלית, כמו הכלכלן בום בוורק והסוציולוג זימל, נדרשו להתמודד עם התיאוריה המרקסיסטית ומסקנותיה. ההגות הכלכלית הליברלית מאופיינת בחצי הראשון של המאה העשרים בשני כיוונים סותרים. מצד אחד, האסכולה האוסטרית הציבה מודל כלכלי שהתבסס על תפיסת שיווי משקל מכניסטי ופרידריך פון הייק, שהפך משנות השלושים למבטא הכלכלה האורתודוקסית, היה מבטאה העיקרי. כשהתפרסמה ב-1936 התיאוריה הכללית מבית מדרשו של ג'ון מיינרד קיינס, והפכה במהירות להיות התיאוריה הכלכלית של מפלגת הלייבור בבריטניה, התייצבו מולה פון הייק עם השמרנים. פון הייק גם כתב מניפסט עבור המפלגה השמרנית כחלק מתעמולת הבחירות.

הדרך הפרוגרסיבית, שאפיינה את רוב הממשלות בעולם המערבי אחרי מלחמת העולם השנייה, השתמשה בכלים שעיצבה התיאוריה הקיינסיאנית. במסגרת מדיניות זו נעשה ויסות פוליטי לתהליכי הייצור ולחלוקת העושר בעולם. קיינס, שהציע להפקיע את שאלת האשראי ממנגנון השוק ולהטיל על השלטון מרכזי את האחריות לכך שלא יהיה מחסור באמצעי תשלום, הרחיק עוד צעד והיה שותף לעיצוב הסדרי ברטון וודס. אלה הסכמים שבמסגרתם כוננה מערכת לקביעת שערי המטבעות הבינלאומית. זאת כדי לאפשר למדינות לבצע מדיניות כלכלית מרחיבה בלי לחשוש שהמטבע שלהן יותקף על ידי כוחות ספקולטיביים, שיפילו את ערכו וישימו לאל את כוונות הצמיחה.

מנגנון זה, יחד עם עוד עקרונות פעולה ומוסדות אחרים, אפשרו את הצמיחה והמדיניות הכלכלית של שלושת העשורים שאחרי המלחמה, בהם התאוששה אירופה משתי מלחמות עולם, שהרסו את כלכלתה. ההתאוששות היתה גם חברתית וגם כלכלית, וכחלק ממנה הופקעו תחומים שלמים כמו בריאות, חינוך ועוד, מתוך מנגנון השוק והועברו לניהול ציבורי. אם דרך המדינה, ואם דרך מנגנונים ציבוריים אחרים. בחלק מהמדינות נעשה אף מהלך שבו חלקים גדולים מההון הועברו לניהול ציבורי, שלא במסגרת מה שמכונה "השוק החופשי" ועקרונות מיקסום הרווחים. אלא שבמקביל, התכוננה אופוזיציה למהלך הזה. התיאוריה והאידיאולוגיה של אופוזיציה זו התעצבה בפקולטה לכלכלה שבאוניברסיטת שיקגו.

בעשור שבין אמצע שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים הצליחו הייק, פרידמן ושותפיהם להפוך את תמונת התיאוריה הכלכלית על פיה. מהפכת הנגד, שהכריז פרידמן, הצליחה, ובאמצע שנות השבעים כבר פורקו רוב המנגנונים שהוקמו אחרי מלחמת העולם השנייה והעמדה המוניטרית הפכה להגמונית, כשעל גביה מתבססת תפיסה ניאו ליברלית מקיפה על כלכלה חברה ומדינה. מהפכה זו לא פסחה על ישראל, והאופן שבו הפכה תפיסת הכלכלן והכלכלה בישראל לחד-ממדית היא דוגמה קיצונית למהלך זה.

מההגמוניה של התפיסה הקיינסיאנית נשארו שרידים של מנגנונים ומוסדות חברתיים, וכמעט אף לא שריד אחד מבחינת כתיבה אקדמית כלכלית. האופן שבו התיישרו הכלכלנים עם ההגמוניה הכלכלית-פוליטית החדשה, שתפסה את השלטון ב 1977 ולמעשה ממשיכה מאז ועד היום להכתיב את המדיניות הכלכלית במידה כזו או אחרת, הוא מקרה קיצוני, בהשוואה לתהליכים דומים שהתרחשו בעולם.

תהליך זה לא מתרחש בבת אחת, והוא כרוך בשינוי שעבר התחום בשנות השבעים. כאן אנו חוזרים למאמרו של פטינקין מראשית שנות השבעים, שבו הצביע על האופן בו יש לתפוס את מדע הכלכלה בכלל, ואת השינוי או המהפכה שהציע פרידמן בפרט. פטינקין, כאמור, מסייג את הנימה המהפכנית של פרידמן ומציע לראות אותם כהערות ופיתוחים של התיאוריה הקיינסיאנית.

 

ביניים: *

 

בראשית שנות השבעים, ההתייחסות לתפקידו ולדמותו של הכלכלן בישראל מורכבת ורגישה למערכת היחסים עם השלטון. הכלכלנים נתפסים בעיני עצמם כיועצים ולא תובעים לעצמם את עמדת ההכרעה, כפי שאנו מכירים בעשורים האחרונים.

ברב שיח על תפקיד הכלכלן שנערך ב-1973, השתתפו בכירי הכלכלנים בארץ באותה תקופה מן האקדמיה והממשל. ביניהם אפרים קליימן, דוד כוכב, אריה געתון ויעקב ארנון. הטון ששלט בדבריהם של הדוברים השונים היה התייחסות ביקורתית מודעת למערכת היחסים המורכבת בין השלטון הפוליטי לבין הכלכלן המייעץ לו. מעבר לכך, חלק מהדוברים אף הביעו בדבריהם את המודעות להקשר הפוליטי של המחקר הכלכלי ואת הקושי הרב להפריד אותו לעיתים.

דימוי הטכנאי המגיש המלצות לדרג המבצע הקובע את המטרות שעליו לעמוד בהן, זכה למספר התייחסויות. כך, למשל, שאל כוכב: "מה הגבול בין תפקיד הכלכלן כבעל כישורים בתחום הטכני כלכלי ובין תפקיד הכלכלן כאזרח, שיש לו דעות מסוימות, המשמש לעיתים קרובות  גם כיועץ של מקבל ההחלטות?" וקליימן, שהתייחס לדבריו, אף קבע כי "כלכלנים נוהגים להציג בפני קובעי המדיניות לפחות שתי ברירות... מפני שזה הדבר שלמענו הכשירו אותם. לא הכשירו אותם לקבל החלטות, אלא הכשירו אותם להציג תמיד שני צדדים" (עיונים בכלכלה, 1974, הוצ' מכון פאלק).

ככלל, הרוח שעלתה מדיון זה היתה ביקורתיות ומודעות למקומו הגבולי של הכלכלן, שככל שהוא מומחה לתחומו, הוא עומד במערכת יחסים מורכבת עם שאר מוקדי הכוח בשלטון, ויותר מכך, עם שאלות מורכבות שהוא צריך לתת עליהן את הדעת לגבי המערכת החברתית כולה, שאליה מתייחסות הצעותיו.

דוגמה מאלפת אחרת היא אזכורו של ניסוי שביקש לבדוק את אופן החשיבה של סטודנטים להנדסה בטכניון. וכך בתגובה למטלה שניתנה להם, לתכנן צינור להובלת דם מצפון לדרום, הם רק שאלו מה יהיה גודל הצינור.

דוגמה נוספת מאותה תקופה, המחדדת את התמונה, היא ראיון עם מיכאל מיכאלי,  מראשוני החוג לכלכלה בירושלים, דיקן הפקולטה למדעי החברה האוניברסיטה העברית, שבו הוא טען כי על "כלכלנים לדעת את מקומם" ולהבין שהתמונה שהם רואים היא התמונה האגרגטיבית (המצרפית) בלבד, בעוד שתמונת החברה כולה היא מורכבת הרבה יותר.

כדי להשלים את האילוסטרציה של עניין זה באותה תקופה, ניתן להוסיף את התבטאויותיו של אבא לרנר, כלכלן קיינסיאני בעל שם עולמי, שהוציא באותה עת עם חיים בן שחר ספר על כלכלת ישראל. הן בספר והן במאמר שפרסם הוא עומד על האפשרויות העומדות בפני מעצבי המדיניות הכלכלית, בעולם ובישראל. כבר ב-1970 הוא עמד על החיבור בין האבטלה לאינפלציה כתופעה מהותית ולא מקרית,  והציע מנגנון שיטמיע דינמיקה כלכלית שתלך ותקטין בעיה זו בהדרגה על ידי החלשת המוטיבציה של סקטורים שונים במשק לנקוט עמדות המעודדות אינפלציה. מנגנון זה נבנה ומבוסס על ידי השלטון המרכזי, שעליו האחריות, לדעת לרנר, ליצור מצב של תעסוקה מלאה, וזאת גם במחיר של אינפלציה למשך תקופה נתונה. בהמשך שנות השבעים יצא הספר המפרט את הצעתו של לרנר בתרגום עברי.

לענייננו, הנקודה המרכזית בהצעתו של לרנר היא מעורבות השלטון המרכזי במשק ככלי להכוונת הפעילות הכלכלית.

ניתן לראות, אם כן, שבראשית שנות השבעים הכלכלנים תפסו את עצמם כיועצים, כטכנאים המכירים במורכבות של עמדתם ביחס לכלל השיקולים והכוחות הפעילים בחברה.

 

ביניים: *

 

ב-1977 הוציא משרד האוצר בראשות שמחה ארליך את התוכנית הכלכלית החדשה, שהטמיעה בתוכה את עיקרי משנתו של מילטון פרידמן, כפי שהוא פרס אותה בביקורו בישראל באותה שנה. בסימפוזיון שהתקיים אחרי ההחלטה על המדיניות הכלכלית החדשה, עולות כמה נקודות קריטיות לעניין שלפנינו.

מניתוח הדברים, המהלך הוא תוצאה של הכרעה פוליטית ולא נגזרת של פעולתם של כלכלנים שפרידמן שכנע אותם. לכלכלנים נראים רעיונותיו של פרידמן כ"תרגיל אינטלקטואלי מבריק", כדבריו של יו"ר הסימפוזיון. לאחר מעשה, באותו כנס, ניתן לאפיין כמה התייחסויות רווחות. הבולטת שבהן היא הברכה על המוגמר והתפיסה שהצעד שננקט, אף כי הפתיע את רוב הכלכלנים בארץ, נעשה על פי דעתם.

בצד עובדה זו, ניתן עדיין למצוא ביטויים ביקורתיים רבים כלפי התוכנית, כלפי הנחות המוצא הניאו ליברליות שלה, מקידוש השוק החופשי כמנגנון היחיד להשגת אופטימום; ביקורת על דחיקת השיקולים החברתיים מתוך הדיון הכלכלי; הכרה בכך שהמהפך משקף מעבר ממדיניות תקציב (פיסקלית) שבידי האוצר למדיניות באוריינטציה מוניטרית, המעבירה כוח רב לידי בנק ישראל. בדיון ניתן לשמוע הן קולות המברכים על כך בכל פה, והן כאלו החוששים מצעד כזה, במוצהר או במובלע.

נקודת ציון נוספת בתהליך השינוי היא מאמרו של יורם בן פורת "המהפך שלא היה, אידיאולוגיה ומדיניות כלכלית 1977-1981". המאמר שנכתב מתוך עמדה כלכלית שמרנית, קובע שלא נעשה מהפך כלכלי משמעותי, ביקר את הנסיגה מההצהרות האידיאולוגיות הימניות לעמדות פרוגרסיביות. עיקר הניתוח והביקורת הופנו לכך, ששרי האוצר השונים בממשלת בגין (הראשונה) אינם נוקטים בפועל את המדיניות הנגזרת מהתיאוריות הכלכליות השמרניות הרווחות בעולם. כשההשוואה המתבקשת לנעשה על ידי ריגן בארה'ב ואצל תאצ'ר בבריטניה, הותירה את ישראל מפגרת מאחור בביצוע המהפך.

המאמר חשוב משום שהוא בוחר בעמדה כפולה. מצד אחד, זה אינו מאמר אידיאולוגי אלא מדעי, המנתח מגמות במדיניות הכלכלית של ארבע השנים הקודמות לפרסומו. מצד שני, ברור מאופן הצגת הדברים,  שאין מדובר כאן בטיעון נייטראלי אלא בכתב אישום כלפי השלטון, שלא מילא את הבטחתו להעביר את ישראל לכלכלת שוק מלאה.

 

ביניים: *

 

כמה דוגמאות מהעשור האחרון יבהירו את מהותו של המהלך שעברה המחשבה הכלכלית בישראל, ודמותה כיום. הדוגמאות שיובאו שונות באופיין מאלו שהובאו בראשית המאמר. דרך דוגמאות אלו תתברר עמדתם של כמה אישים מרכזיים בעיצוב המחשבה כלכלית בארץ ודימויה. 

דוגמה מאלפת ניתן לראות במאמרו של סבר פלוצקר ב"העין השביעית". במאמר זה מנסח פלוצקר, עיתונאי ועורך כלכלי ותיק בידיעות אחרונות את המניפסט של הכת הכלכלית. לדעתו "הכלכלה היא עניין מדעי מסובך... מנוגד לשכל הישר ואנטי אינטואיטיבי אחדות מהן (מהתיאוריות הכלכליות) נמצאות בחזית הקדמית ביותר של מדעיות מתמטית, לא פחות מביולוגיה מולקולרית" (סבר פלוצקר, העין השביעית, 14, 1998). לכן, אין היא עניין לדיון של הדיוטות, וצריכה להיות שמורה למקצוענים בתחום בלבד. יותר מכך, דימוי המחשבה הכלכלית העולה מדבריו הוא של מדע מדויק, כפי שטען פרידמן כשני עשורים לפני כן, בהרצאה בישראל: "כי אחרי ככלות הכל אין אלא אמת אחת" (רבעון לכלכלה, נובמבר 1977).

לכן, משום שמדובר במדע מדויק, מנוטרל לחלוטין משיקולים ערכיים או חיצוניים אחרים, רק מי שעבר מסלול הכשרה בסודות המקצוע יוכל להביע את דעתו בנושא. תפקידו של הכתב, כמו פלוצקר, הוא להסביר להדיוטות קוראי ידיעות אחרונות, למשל, את מסקנותיהם של המומחים, בשפה שאותה יוכלו להבין. אלא שהבנה שטחית זו אין בה בסיס כדי לגבש דעה או עמדה בעניין. תפקיד זה שמור למומחים.

כשנה אחרי פרסום אותו מאמר, פרץ פולמוס קטן, שנדירותו מצביעה על כך שעמדתו של פלוצקר היא זו המבטאת את החוכמה המקובלת. הפולמוס עלה בעקבות ביקורת חריפה שהטיח נחמיה שטרסלר, העורך הכלכלי של עיתון הארץ באותה עת, בחיים רמון. חיים רמון, שר בממשלת ברק, טען כי "אנשי אגף התקציבים טוענים שהם מקצוענים? אני כופר בכך. האגף מונע על ידי אידיאולוגיה שמרנית ועמדות קיצוניות ביותר של תאצ'ריזם ורייגניזם".

מולו טען שטרסלר כי "את ה'שמרנות' שהוא מדבר עליה מלמדים בכל החוגים לכלכלה במערב - זו תורת הכלכלה. התאצ'ריזם והרייגניזם הן ההצלחות הכלכליות הגדולות ביותר ב-20 השנים האחרונות באנגליה ובארה"ב" (הארץ, 7.9.1999). למעשה, הוא פסל את יכולתו וכישוריו של רמון לדון בענייני הכלכלה. אלו אמורים להיות מסורים למומחים. בכך מצטרף רמון לשורה ארוכה של שרים, שמרדו בפומבי בטוטאליטריות של אנשי האוצר. ביניהם ניתן למנות את יצחק רבין ז"ל, דליה איציק ואהוד אולמרט.

המיוחד במקרה זה היה שבאופן מפתיע החליטו כמה מרצים מבית הספר לכלכלה בתל אביב להגיב על הדברים. במאמר שעורר תשומת לב בזמנו, משום שהיה כה חריג, סתרו אלה את דבריו של שטרסלר, וטענו: "אנחנו, ככלכלנים, סבורים כי שתי הטענות מופרכות. בעיות הכלכלה והחברה סבוכות ומערבות שיקולים ערכיים בצד ניתוח מדעי. מדע הכלכלה מסייע, במקרה הטוב, בהערכת ההשלכות שיהיו לצעד מדיניות זה או אחר, אבל אין הוא מתיימר לקבוע עדיפות למטרות שונות. במיוחד לכלכלנים אין יתרון על אדם חסר השכלה כלכלית אשר צריך לבחור בין שני יעדים רצויים, כמו הגדלת התוצר והגדלת השוויוניות בחלוקת ההכנסות" (הארץ, 13.9.1999).

טענות אלו, שהן לא מהפכניות מחוץ לבית הספר לכלכלה, עוררו עניין רב משום שהן נכתבו על ידי המורים המובילים בבית הספר לכלכלה. ביניהם אלחנן בן פורת, אסף רזין, מנואל טכטנברג ואפרים צדקה. תגובתם עוררה את דוד לבהרי, מהאוניברסיטה העברית, שקם להגן על שטרסלר ועל קדושת מדע הכלכלה ועל הצדק בתביעתם של כלכלנים להיות המכריעים בשאלות של מדיניות כלכלית.

כמה נקודות חשובות עולות מעניין זה. קודם כל, מתברר ששטרסלר מסכים עם עמיתו מידיעות אחרונות פלוצקר, כי ענייני הכלכלה צריכים להינתן למומחים, ותפקידם של הכתבים הוא "להסביר לעם" את שעליו להסכים עימו. "ישנה אמת אחת", כדבריו של פרידמן, והיא שמורה אצל אנשי משרד האוצר.

תגובתם יוצאת הדופן של מורי בית הספר לכלכלה בתל אביב מעידה קודם כל על הכלל מתוך היוצא מן הכלל, אבל בו זמנית גם על הבעיות שהחלו להתעורר עם הדימוי של הכלכלן בחברה הישראלית וההשלכות שלו. תפיסת מדע הכלכלה שלהם בולטת מבין שורות ההצהרה המשותפת.  מדע זה אינו נוגע בשאלות חברתיות, וכל עניינו הוא פיתוח כלים ומודלים חישוביים כדי לשקלל את התוצאות של הנחות יסוד נתונות.

כפי שראינו, בסוף שנות השבעים כלכלנים עדיין תבעו מעצמם דין וחשבון על השלכות חברתיות של צעד כזה או אחר, ויותר מכך לעיתים אף היו ערים להשלכות שיהיו למהלכים החברתיים על המודל הכלכלי בו הם עושים שימוש. עתה הם תופסים את עצמם כמי שיכולים לעסוק בעיבוד סדרות נתונים ותו לא. או, אם נחזור לספיבק, שצוטט בתחילת המאמר, הרי הוא טען שלימודי הכלכלה מייצרים היום "הכלכלנים רואים בשוק מנגנון מועדף, כמעט יחיד, לניהול המשק והחברה הישראלית ומציגים מדיניות זו כבלתי שנויה במחלוקת".

עדות נוספת לתהליכים אלה עולה מביקורת שהשמיע פרופ' אריאל רובינשטין, חתן פרס ישראל לכלכלה. רובינשטין עשה ניסיון, שבדק את נכונותם של סטודנטים ממקצועות שונים לפטר עובדים כדי למקסם רווחים. הנתונים הראו, ובאופן מובהק, כי הסטודנטים לכלכלה פיטרו הכי הרבה עובדים כדי למקסם את רווחיהם, וכשהשאלה הוצגה להם באופן מתמטי יותר, בחירותיהם הפכו קיצוניות יותר. כנראה גם בגלל זה הצהיר רובינשטין: "לימודי בי.איי  בכלכלה  הם בזבוז זמן מוחלט. ישנם לחצים פנימיים ללמד את המקצוע כמדע מדויק. הלימוד כרגע הוא מתמטי וקר, ולא רק שלא מועיל למי שרוצה להיות כלכלן, אלא שהוא רק מזיק לו" (תזה, נובמבר 2004).

הצהרה כזו מטיבה שלא תעבור בלי תגובה. אבל המעניין בתגובה שבאה מצד פרופסור אחר בבית הספר לכלכלה בתל אביב, שלמעשה אישש את הטענה של רובינשטין. צבי אקשטין (היום המשנה לנגיד בנק ישראל) טען אז "סטודנטים רבים מעונינים שנלמד תורות ודעות של אנשים שתרמו לתחומי מחקר אחרים, וכן לעיתונות ולפוליטיקה הישראלית. לשמחתי, אנו מלמדים חומר 'משעמם'. את מה שהחוקרים בכלכלה מצאו, ובמיוחד את החשובים שביניהם. לדוגמה, קרל מרכס היה איש עם השפעה גדולה על העולם, אבל לא על המחקר בכלכלה. לכן אין שמו מוזכר אצלנו".

ניתן לומר דברים רבים על תרומתו של מרכס לחשיבה הכלכלית, מעטים יוכלו לטעון שהוא שגה לחלוטין, אך קשה להניח שאדם המצוי בתחום ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית יטען שהוא לא השפיע על המחקר הכלכלי. אלא שמה שמשתקף כאן הוא יותר מאשר בורות בהיסטוריה של המחשבה הכלכלית. כאן ניתן לראות את תפיסת המחשבה הכלכלית בעיני מרצה בכיר לכלכלה. דומה שניתן לנסח זאת כך: כל מה שהוא מחוץ לנוסחה, אינו כלכלה.

הגבלת המחשבה הכלכלית לגבולות אלו לא היתה מקובלת גם על הוגיה הליברלים והניאו ליברלים, ממרשל ועד הייק. המהלך שהוביל פטינקין בראשיתו, הגיע לעמדה כזו בו הוא מציב סימן שאלה גדול על יכולתו של תחום זה להיות רלוונטי ולקחת בחשבון את התהליכים החברתיים המורכבים שאיתם צריכה להתמודד המדיניות הכלכלית. בישראל ובכלל בעולם.

כך ניתן לראות שתפיסת מדע הכלכלה בארץ עברה מהפך בעשורים האחרונים, וגם אם אפשר לראות את זרעיה של תפיסה זו בכיוון שאותו התווה פטינקין לחוג לכלכלה בירושלים ובעקבותיו לכל החוגים בארץ, יש כאן מהלך שהוא חריג אפילו בקנה מידה עולמי באחידותו ובטוטאליות שלו.

צמצומה של המחשבה הכלכלית לאנליזות מתמטיות, וביסוסה על אמונה דתית כמעט בעיקרון השוק המופרך שוב ושוב, בצד השתלטות בעלי עניין על יותר ויותר תחומים במשק מחזירים אותנו לציטוט שבחר פטינקין בראשית שנות השבעים.  שאלת התיאוריה האקדמית מקבלת את ממדיה האמיתיים, והמוקד עובר משאלה אקדמית תיאורטית לשאלה מי הוא השליט. כלומר, מי קובע את המדיניות הכלכלית קרי את חלוקת העושר בחברה. וזו שאלה המחזירה אותנו משדה התיאוריה הכלכלית לפוליטיקה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד