כוח עבודה ללא כוח
כוח עבודה ללא כוח

גם אם השנים האחרונות הביאו לשיפור כלשהו בקרב האוכלוסייה הערבית, הרי שזה היה מנת חלקם של מעטים. שנים של קיפוח ואפליה משאירים את הרוב בתחתית סולם העוני

 

פרופ' עזיז חידר הוא סוציולוג, חוקר בכיר במכון ון-ליר ובמכון טרומן באוניברסיטה העברית

 

נושא העוני והמשתנים שקובעים את רמת החיים, כמו תעסוקה ואבטלה, מקורם ברגע שבו הוקמה המדינה והפכה את האוכלוסייה הערבית למיעוט לא רצוי בסטטוס נמוך.  מעמד זה קבע את דפוסי הפעילות הכלכלית, ומכאן את רמת הפיתוח הכלכלי הנמוכה של האוכלוסייה הערבית בישראל (סדן 2006 , Haidar 1995,2005).

קיימות שתי גישות המסבירות את התרומה הכלכלית המועטה של האוכלוסייה הערבית, שיוצרת את תופעת העוני. האחת רואה בה תופעה אנדוגנית, והשנייה רואה בה תופעה אקסוגנית. הגישה האנדוגנית מדגישה תכונות פנימיות: תרבות, דת, מבנה חברתי, השקעה במשאב האנושי, שיעורי השתתפות בכוח העבודה, במיוחד של הנשים, וכיו"ב.

חקר משתנים אלה וקביעת השפעתם על הפעילות הכלכלית אינו יכול להיות רלוונטי בלי לחקור את המדיניות ואת ההזדמנויות שקבעו את דפוסי הפעילות הכלכלית ואת רמתה. קביעה זו תקפה במיוחד במדינה, שבה השלטון המרכזי שלט במשך עשרות שנים במדיניות הכלכלית דרך קבלת החלטות לגבי השקעות, קביעת אזורי פיתוח, הקמת תשתית, הזרמת משאבים ליזמים בצורה ישירה או עקיפה, מדיניות ייבוא, הכשרת כוח אדם ומעורבות ברמת עסקות כלכליות (אהרוני 1991, גלעדי 1998).

כאשר המדינה מעורבת בכלכלה בצורה כל כך אינטנסיבית וגורפת, לא ניתן להפריד בין התהליכים הכלכליים לתהליכים הפוליטיים. כמו כן, לא ניתן להתעלם מההשפעה של  ההתפתחויות בכלכלה הישראלית, שגרמו לאבטלה בקרב כוח עבודה בעל השכלה נמוכה לתקופות ארוכות, ליציאה משוק העבודה (בנק ישראל 1999),  לייבוא רב של עובדים זרים ולהעברת מפעלי תעשיה עתירת עבודה מחוץ לגבולות המדינה.

למדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל  במגזר הערבי יש מספר מאפיינים מרכזיים:

1. הפקעת משאבים כלכליים והעברתם לשימוש האוכלוסייה היהודית.

2. אי-הזרמה  ישירה של משאבים ליזמים ולמשקיעים פרטיים ומדיניות מפלה של הבנקים.

3. חוסר פיתוח התשתית החיונית לפעילות כלכלית.

4. אפליה בהכשרת כוח אדם על ידי אפליה בהפניית משאבים למערכת החינוך.

5. אפליה בהענקת קצבאות לנזקקים.

6. אפליה בהענקת סוגים שונים של שירותים חברתיים לנזקקים בגלל נכות פיזית, פיגור שכלי, גיל, עוני, או מסיבות אחרות.

7. אפליה בהענקת משכנתאות ואי-הכללה של המגזר הערבי בכל התוכניות והפרויקטים של בנייה למגורים שבוצעו בישראל.

מדיניות זו היא שקבעה את רמת הפיתוח הכלכלי של המגזר הערבי ומכאן, את הממדים והעומק של המצוקה הכלכלית.

בנוסף למדיניות השלטון המרכזי, יש לציין עוד משתנים בעלי השפעה על מעמד הערבים בכלכלת ישראל:

גורם הפריפריאליות:  האוכלוסייה הערבית היתה ונשארה מרוכזת בשלושה ריכוזים עיקריים בשולי הארץ (הגליל, המשולש והנגב, בנוסף על הערים המעורבות), שם קיים רצף של יישובים ערביים. עובדה זו מעמידה אותם כקבוצה במצב של חסר יחסי מבחינת הזדמנויות תעסוקה, רמת שירותים ורמת רווחה.

התמורות בכלכלה הישראלית: א. ההפרטה.  הכלכלה הישראלית עוברת תהליך של הפרטה, החל מאמצע שנות ה-80, וביתר שאת בעשור האחרון, שמפחיתה את מעורבותה הישירה של הממשלה ואת השפעתה על חלק מההתפתחויות  הכלכליות. מצד אחד, זו התפתחות שיכולה לשמש זרז לקידום ולהשתלבות שונה של חלק מהאוכלוסייה הערבית בכלכלה. היא גם מיטיבה עם חלק מהיזמים הערבים, משום שהיא מסירה חלק מהמכשולים שהציבה המדיניות, ויוצרת הזדמנויות חדשות שלא היו קיימות בעבר. מצד שני, אוכלוסייה זו משתלבת, ברובה, בתהליך ההפרטה מנקודת זינוק נמוכה, בגלל הנחיתות שלה מבחינת המשאבים שבידה והניסיון בפעילות כלכלית.

עניין מכריע בהקשר זה הוא שההפרטה אינה כוללת הסדרה של בעיית הקרקעות. המחסור בקרקעות וסיפוח חלקים גדולים של קרקעות שבבעלות ערבית לשטחי השיפוט של רשויות מוניציפליות יהודיות, מקשים על פיתוח כלכלי ביישובים הערביים, ובמיוחד על פיתוח התעשיה.

 ב. תמורות בשוק העבודה. התמורות בשוק העבודה בישראל תרמו אף הן להגדלת ממדי העוני בקרב העובדים השכירים הבלתי מיומנים. כניסת העובדים הזרים פגעה בהזדמנויות העומדות בפני העובדים הערבים, במיוחד הבלתי-מיומנים. יחד עם השינויים המבניים בכלכלה הישראלית, הם דחקו רבים מהם למעגל האבטלה והעוני. חלק מהמובטלים הערבים אף יצאו משוק העבודה.

 

ביניים: *

 

בנוסף למשתנים שהוזכרו היו גם אירועים פוליטיים, שהשפיעו על הפעילות הכלכלית ביישובי הערבים.

ראשית, היחסים בין שתי האוכלוסיות הושפעו מאוד מאירועי אוקטובר 2000, ומאז לא חזרו הדפוסים ששררו לפני כן. הנתק בין שתי האוכלוסיות והחשד ההדדי מקשים על שיתוף פעולה כלכלי, וגם על  האפשרות  שיצרנים ובעלי עסקים במגזר הערבי ישווקו את מוצריהם ואת שירותיהם לצרכנים היהודים. לקוחות יהודים הפסיקו להגיע ליישובים ערביים, וספקים ויצרנים הכריזו חרם על בעלי עסקים. נוסף לכך, הרבה אקדמאים ערבים לא הצליחו להשתלב בסקטור הפרטי במגזר היהודי בשל אותם אירועים, ומועסקים בענפים שונים איבדו את מקום עבודתם.

שנית, להפרדה בין שטחי ישראל לשטחים הפלשתיניים, על ידי הקמת הגדר, היתה השפעה לא מעטה על תנועת המסחר. בתי עסק חדשים הוקמו כתחליף לשוק הפלשתיני, ששירת את יישובי הערבים בגליל וביתר אינטנסיביות במשולש מאז 1967. השגשוג ניכר אצל הקמעונאים ובעלי העסקים הקטנים בענף השירותים. כמו כן, המציאות המתהווה עם הקמת הגדר היטיבה עם מובטלים רבים וקבלנים מקומיים במגזר הערבי (אזולי 2005).

פעילות כלכלית ביישובים הערביים: תוצאת המדיניות, מאז קום המדינה, היתה נסיגה גדולה בחקלאות הערבית,  כאשר ענפים חלופיים לא התפתחו, הן בשל מחסור בתשתית ובמשאבים חיוניים והן בשל מכשולים בפני יזמים, במיוחד מדיניות עידוד השקעות מפלה.  "חלקם של היישובים הערביים בסך ההשקעה של מרכז ההשקעות לשנת 2003 הוא אפסי. לאורך השנים נתן החוק לעידוד השקעות העדפה ברורה להקמת מפעלי תעשייה ביישובים יהודיים. חוק זה לא תרם ליצירת שוויון הזדמנויות כלכליות, והיה בו כדי ליצור נחיתות כלכלית מסוימת של האוכלוסייה הערבית" (פורום קיסריה 22, 2006).

 העסקים הכלכליים במגזר הערבי קטנים ולא מפותחים. רובם המכריע מתמחים במסחר במזון, במתן שירותים ואספקה לבניית בתי מגורים. אבל  מאז שנת 2000 אנו עדים לשינוי מסוים המתבטא בהקמת עסקים רבים, בהרחבת עסקים קיימים ובגיוון העסקים. כמו כן, אנו עדים לריבוי העסקים הסיטונאיים ולעלייה במספר היבואנים בענף המסחר.

למרות שינוי זה, העסקים הקיימים, מבחינת מספרם וגודלם, אינם מייצגים את הפוטנציאל הכלכלי, בכל הענפים, הקיים ביישובים הערביים. בנוסף למשקיעים בפועל במגזר הערבי, קיימות אלפי משפחות שצברו אמצעים כספיים שאינם מנוצלים בפעילות כלכלית כלשהי, או כאלה שבבעלותם אדמות שהן בבחינת רכוש "מוקפא". החסכונות באמצעות המוסדות הפיננסיים אינם מושקעים במגזר הערבי עצמו, אלא במגזר היהודי, באמצעות הבנקים.

ניתן לסכם כי ביישובים הערביים התפתחה פעילות כלכלית ענפה, אך לא היה פיתוח כלכלי. הנחשלות הכלכלית של המגזר הערבי הביאה לתלות מוחלטת של האוכלוסייה הערבית ברוב היהודי.

הפרנסה של האוכלוסייה הערבית הפכה תלויה, במידה ובאופן, בשילובו של כוח העבודה הערבי בשוק העבודה הישראלי. שילוב זה הושפע ממדיניות התעסוקה, מתכונותיו של כוח העבודה שנקבעו על ידי מדיניות החינוך ומתכונות דמוגרפיות ואחרות של האוכלוסייה.

האוכלוסייה הערבית היא צעירה: הגיל החציוני הוא 18.4, ולכן 47.4 אחוזים מכלל האוכלוסייה הם בני 14 ומטה, עובדה שגורמת לכך ששיעור המפרנסים באוכלוסייה נמוך ביחס לשיעור הנתמכים.

כתוצאה ממדיניות החינוך, רוב כוח העבודה הערבי הוא כוח עבודה גברי וצעיר (54% בני 15-34), שלמד עד  12 שנים (74.2%). רק 14% למדו 16 שנים ומעלה (35% בקרב יהודים), ובעלי תואר אקדמי מהווים  15% (35% בקרב יהודים). אלה תכונות המאפיינות כוח עבודה לא-מקצועי או סמי-מקצועי, נזיל וזמין לעבודות פשוטות וסמי-מקצועיות (חידר  2005). שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב הערבים הוא  39% לעומת 58% בקרב היהודים

יש דמיון רב בדפוסי ההשתתפות בעבודה של גברים יהודים וערבים. לעומת זאת, יש פער דרמטי, בעיקר בקרב נשים. שיעור ההשתתפות של נשים ערביות ישראליות נמוך משמעותית מזה של היהודיות (20% ו-55% בהתאמה). עם זאת, ההבדלים בשיעור ההשתתפות של נשים ערביות לעומת נשים יהודיות נעוצים בחלקם בפערים סוציו-אקונומיים, כפי שניתן ללמוד מהעלייה המשמעותית בשיעור ההשתתפות של נשים ככל שעולה רמת ההשכלה (פורום קיסריה 2006).   בעקבות הפעלת צו החינוך לגילאי 3 ו-4 בשנת 1999 היתה השפעה מובהקת על דפוסי ההתנהגות של נשים ערביות. חלה עלייה מובהקת בשיעור ההשתתפות של נשים ערביות בשוק העבודה (עלייה של 5%). הדבר מלמד כי העדפות תרבותיות מגיבות לשינויים במערכת התמריצים (פורום קיסריה 2006).

רמת ההשכלה היא המשתנה העיקרי בקביעת שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה במיוחד בקרב נשים: בקרב גברים שלמדו 16 שנים ויותר 84% (76% בקרב יהודים), ובקרב נשים בעלות השכלה זהה 75% (79% בקרב יהודיות).

כוח העבודה הערבי נפגע בשוק העבודה בשל חוסר יכולת המיקוח שלו, ובשל שימוש בתירוצים שונים שהכשילו את שילובו במִנהל הממשלתי וברוב המוסדות הציבוריים והעסקים הפרטיים. חלקם של הערבים במנגנון הממשלתי זעום מאוד. הם לא מועסקים ברוב החברות הממשלתיות, ובחברות הגדולות הם נעדרים באופן מוחלט (דו"ח סיכוי 2004-2005). מכאן, קיים כוח עבודה מוכשר שאינו משתלב בתעסוקות המתאימות לכישוריו, בגלל מדיניות התעסוקה בסקטור הציבורי ובסקטור הפרטי.

כתוצאה מכך, כמעט 70% מהמועסקים עובדים בארבעה ענפים: חינוך, תעשיה, בינוי ומסחר. בנוסף, תנאי העבודה של הפועלים הערבים עדיין נחותים בהרבה מאלה של הפועלים היהודים. מצבם בשוק העבודה הוחמר עוד יותר כתוצאה מפתיחת השוק בפני פועלים זרים, והעברת מפעלים מתחום ישראל לירדן ולמצרים וכ-12,000 נשים ערביות איבדו את מקום  עבודתן. בעשור האחרון סבל כוח העבודה הערבי מהתמורות שעוברת הכלכלה הישראלית, שגרמו לאבטלה נרחבת בקרב הפועלים. בתנאים אלה, התגמול שמקבל עובד ערבי הוא נמוך יחסית לזה שמקבל עובד יהודי בעל אותם כישורים: השכר (ברוטו) לשעת עבודה של עובדים ערבים נמוך מזה של עובדים יהודים בעלי מאפיינים דומים (פורום קיסריה 2006). בשנת 2006  הכנסה חודשית  של שכירים עירונים ערבים היתה 72% מההכנסה של שכיר עירוני בישראל (סבירסקי ואתי קונור אטיאס 2007).

 

ביניים: *

מדידת העוני בישראל נעשית בהשוואה לקו העוני שקובעת הממשלה. בשנת 1998 היה שיעור המשפחות העניות17.5%, והגיע לכדי 20.5% בשנת 2004/5. יחס פער העוני  אף הוא עלה  בין השנים 1998-2004/5. בשנת 1998 עמד יחס פער העוני על  25.3% והוא הגיע לשיעור 33.3% בשנת 2004/5. גם  מדד ג'יני למדידת אי שוויון בחלוקת הכנסות, שניתן לגזור ממנו  מסקנות על ממדי העוני והפערים בחלוקת ההכנסות בין עשירוני משקי הבית שבראשם שכיר, מצביע על עלייה מתמדת מ-1992 ועד שנת 2004.  

שיעור העניים בקרב האוכלוסייה הערבית היה מאז ומתמיד גבוה מזה של האוכלוסייה היהודית. בשנת 2004 הגיעה תחולת העוני בקרב המשפחות הערביות לכדי 49.9%  לעומת 15.9% בקרב המשפחות היהודיות לפי הכנסה פנויה (לאחר תשלומי העברה ומיסים).

חלוקת האוכלוסייה לפי ממוצע ההכנסה הכוללת נטו לנפש מראה, כי 77.1 אחוז מן המשפחות הערביות מצויות בארבע הרמות הנמוכות על סולם בן עשר דרגות; 18.2 אחוזים נמצאים בשלוש הרמות האמצעיות מהחמישית עד השביעית, ורק 4.7 אחוזים  בשלוש הרמות הגבוהות.

בזמן שהעלייה בשיעור המשפחות היהודיות העניות נעצרה ב-2006, נרשמה עלייה בשיעור המשפחות הערביות. שיעור המשפחות העניות היהודיות ירד מ-15.9% ב-2005 ל-14.7% ב2006, ואילו בקרב משפחות ערביות הוא עלה מ-52.1% ל-54.0% (במספרים מוחלטים, מ-137,000 ל-146,400), וחלקן באוכלוסייה הענייה עלה מ-33.4% לכדי 36.2% (לפי הכנסה פנויה). תשלומי ההעברה גרמו לירידה ב-49% בשיעור המשפחות העניות היהודיות (מ-28.8% ל-14.7%) ורק ב-9.2% בקרב הערביות (מ-59.5% ל-54%). תחולת העוני בקרב האוכלוסייה הערבית היא כמעט פי 4 מתחולת העוני בקרב כלל האוכלוסייה בארץ.

יחס פער העוני בקרב משפחות יהודיות היה 31.3%, כאשר תשלומי העברה מצליחים להוריד אותו ב-50.8%. בקרב המשפחות הערביות יחס פער העוני היה 36.7% , לאחר ירידה בשיעור 37.4% בהשפעת תשלומי ההעברה. ממוצע ההכנסה של משפחה ערבית נטו מהווה 69% מההכנסה הממוצעת של משפחה יהודית.

קצבאות הביטוח הלאומי מהוות מקור ההכנסה העיקרי של משפחות ערביות שבראשן מובטל (85%) ושל משפחות שבראשן קשיש (72%). מכאן, שהקיצוץ בקצבאות פוגע במספר רב של משפחות ומעמיק עוד יותר את המצוקה הכלכלית.

העוני באוכלוסייה הערבית אינו פוסח על משפחות עובדים: בשנת 2004 25.9% מהשכירים הערבים חיו במשפחות עניות (לפי הכנסה פנויה), לעומת רק 5.9% מהשכירים היהודים. ברוב היישובים העירוניים הערביים מעל ל-50% מהשכירים  משתכרים עד שכר המינימום. ייצוג הערבים באוכלוסייה הענייה היה פי 2.4 מייצוגם באוכלוסייה הכללית.

שיעורי העוני של משפחות ערביות גדולים יותר, גם כאשר משווים אותן למשפחות יהודיות בעלות מספר מפרנסים זהה. כלומר, שיעור ההשתתפות הנמוך של נשים מוסלמיות מסביר רק באופן חלקי את ההבדלים בשיעורי העוני (פורום קיסריה 2006).

שיעורי העוני הגבוהים בולטים בקרב משפחות מרובות ילדים. ככל שעולה מספר הילדים במשפחה, כך עולה משקלן של אותן משפחות בתוך אוכלוסיית העניים. בקרב משפחות ערביות בעלות ארבעה ילדים ויותר הוא עומד על 68%. שיעורי העוני של משפחות דו-הוריות ערביות גדולים יותר גם כאשר משווים אותן למשפחות יהודיות דו-הוריות בעלות מספר ילדים זהה. מכאן, שההבדל במספר הילדים מסביר רק באופן חלקי את הפערים בשיעורי העוני בין שתי האוכלוסיות.

קבוצת הקשישים אף היא מאופיינת בשיעורי עוני גבוהים. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, המשפחות העניות הקשישות מהוות כרבע מהמשפחות העניות בישראל. אולם גם בקרב משקי בית ערביים שבראשן צעיר, שיעורי העוני גבוהים. בקרב בני 15-34 הוא עומד על 47%.  אוכלוסייה נוספת  המאופיינת בשיעורי עוני גבוהים היא קבוצת  המשפחות החד-הוריות. תחולת העוני באוכלוסייה הזו נובע מן העובדה כי למשפחה יש מפרנס יחיד. אחד המאפיינים החשובים של ראשי משקי בית עניים הוא רמת השכלה נמוכה: בקרב משקי בית שראשיהם למדו 0-8 שנים, שיעור העוני מגיע לכדי 65%,  משקי בית שראשיהם למדו 9-12 שנים - 51%, ובקרב משקי בית שראשיהם למדו 13 שנים ויותר - 20%.

הנתונים מלמדים כי למרות הפערים בין משקי הבית הערביים בשיעור העוני,  נראה כי ההשתייכות הלאומית  קובעת במידה רבה מאוד את הסיכויים להשתייך למשפחות העניות.  מחקר של פלוג וקסיר  (2001) הראה כי הסיכויים של משפחה ערבית להיות ענייה גבוהים משמעותית בהשוואה למשפחה יהודית בעלת מאפיינים זהים (כמו מספר המפרנסים ומספר הילדים). ממצאים אלו מרמזים כי ההזדמנויות המוגבלות ממלאות תפקיד חשוב בעוני של האוכלוסייה הערבית.

ההבדלים בשיעורי העוני משקפים במידה לא מבוטלת את האפליה ארוכת השנים בכל התחומים שהוזכרו בתחילת המאמר, ואת השפעת הגלובליזציה והצמיחה הכלכלית הבלתי מאוזנת, את השינויים המבניים בכלכלה, הצפת המשק בעובדים זרים, ואכיפה רופפת של חוקי העבודה.     

שיעורי העוני הגבוהים משתקפים ברמה הסוציו-כלכלית של אוכלוסיית היישובים הערבים: לפי המדד החברתי-כלכלי, מתוך 76 רשויות מקומיות ערביות, 99% מהן נמצאות בטווח הרמות 1-4 (הכי נמוכות). מתוך תשע  הרשויות המקומיות שנמצאות ברמה 1, שהיא הנמוכה ביותר, שמונה הן רשויות ערביות. ברמה 2 יש 32 רשויות, מתוכן 26 הן רשויות ערביות. ברמה 3 31 רשויות, מהן 28 רשויות ערביות. 

ביישובים הערביים בישראל, רמת ההכנסות והמשאבים קרובה למדי לזו של עיירות הפיתוח. אלא שהם אינם נהנים מאותה העדפה תקציבית, שאפשרה לעיירות הפיתוח לספק לתושביהן שירותים מוניציפליים ברמה המציבה אותן בתוך הזרם המרכזי של החברה הישראלית, גם אם בשוליו. היישובים הערביים סבלו, ועדיין סובלים, ממדיניות של הזנחה, דבר הבא לידי ביטוי ברור בעובדה, שבכל קטגוריה של תקצוב מוניציפלי הם נמצאים בתחתית הטבלה (סבירסקי ואחרים 2006).

 

ביניים:*

 

המאפיין העיקרי של תופעת העוני הוא המחסור במשאבים כלכליים. אלה קובעים למעשה את יכולתו של אדם להבטיח לעצמו ולבני משפחתו תנאי חיים סבירים על ידי סיפוק הצרכים החיוניים, כמו מזון, לבוש, דיור ובריאות. המשאבים הכלכליים בהקשר זה כוללים שני מרכיבים עיקריים: האחד, הכנסה כספית העשויה לנבוע מעבודה, מתשלומי קצבאות וגמלאות, מסיוע בדיור, מהנחות במסים, מירושות, ממתנות, מסיוע מבני המשפחה ומארגונים שונים, והשני, מבעלות על נכסים פיזיים וכספיים.

עד כה דנו בהכנסות הנובעות מהפעילות הכלכלית ובמיוחד מתעסוקה. אולם האוכלוסייה הערבית נפגעה יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסיית ישראל מהקיצוץ המשמעותי בקצבאות ובשירותים החברתיים שהיה בשנים האחרונות.

על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי, השחיקה המצטברת בסכום הקצבאות של המוסד בממוצע למשפחה מאז 2002 ועד 2005 הסתכמה בכ-15%. קצבאות הילדים נשחקו באותה תקופה בכ-45%. קצבאות האבטלה אף הן נשחקו בשיעורים גבוהים מאוד. בסך הכל נשחקו קצבאות האבטלה מאז 2001 ועד שנת 2005 בשיעור ריאלי של  56%.

שחיקת תשלומי ההעברה  למשקי הבית הפחיתה בצורה משמעותית את ההכנסה הפנויה של המשפחות הנזקקות,  שבדרך כלל הן משפחות מרובות ילדים, משפחות החיות מדמי אבטלה  ומשפחות  חד הוריות. אין ספק כי שחיקת תשלומי ההעברה תרמה באופן מהותי לעלייה בשיעורי העוני, במיוחד בקרב משפחות מרובות ילדים וכמובן, בקרב הילדים. 

כמו כן, ההפרטה בתחומים השונים והצורך הגובר לממן חלק מהשירותים פוגעים עוד באוכלוסיות החלשות, ובמיוחד באוכלוסייה הערבית, משום שאינה מצוידת במשאבים החיוניים כדי להשתלב בכלכלה הישראלית בתנאים החדשים.

תופעת העוני של האוכלוסייה הערבית משליכה על תחומים שונים: הישגים נמוכים בחינוך ובהשכלה הגבוהה, תנאי דיור ירודים, חוסר טיפול בקבוצות בעלות צרכים מיוחדים (קשישים, ילדים ונוער, נכים, מכורים לסמים ואלכוהוליסטים  ועוד). בנוסף, בגלל תנאי הסביבה והתשתית הירודים, אוכלוסייה זו סובלת יותר ממחלות, מתאונות דרכים, מתאונות בבית ומתאונות עבודה. הבעיות הסביבתיות הקשות ביותר קיימות ביישובים הלא-מוכרים, ובאלה שלא הוקמה בהם רשות מקומית. 60 אלף מהערבים חיים עד היום ביישובים כאלה, ואינם נהנים משירותים חיוניים בסיסיים, כמו רשתות מים, איסוף אשפה ושירותי בריאות בסיסיים.

התנאים הסביבתיים והמחסור בשירותי בריאות יוצרים פערים בין שתי האוכלוסיות לפי המדדים הבאים: תוחלת החיים של האוכלוסייה הערבית נמוכה מזו של האוכלוסייה היהודית (פער של שנה-שנתיים לגברים, ושתיים-שש שנים לנשים). שיעור הפטירות של תינוקות ערבים כמעט כפול מזה של היהודים (14.1 לאלף לעומת 7.1 לאלף), ושיעור גבוה יחסית של פטירות בשל בעיות ומחלות זיהומיות.

 

 

ביניים:*

 

תהליכי הגלובליזציה, ההפרטה והתמורות המבניות בכלכלה ובשוק העבודה גרמו להגדלת הפערים לא רק בין יהודים לערבים, אלא גם בתוך כל קבוצת אוכלוסייה. בעלי משאבים התחלתיים טובים יותר יכלו להסתגל לשינויים בצורה חלקה יותר. בחלקם אף יכלו לנצל את ההזדמנויות החדשות וליזום הרחבת עסקים קיימים, או להקים עסקים חדשים ולהיכנס לסוגי פעילות כלכלית שלא נודעו בעבר באוכלוסייה הערבית.

האוכלוסייה הערבית נודעה כמי שברובה היא הומוגנית מבחינה מקצועית ותעסוקתית, ומכאן שגם מבחינת רמת ההכנסות ורמת החיים. בשני העשורים האחרונים, וביתר שאת מאז אמצע שנות התשעים, הפערים בין שכבות וקבוצות באוכלוסייה החלו לגדול ולבלוט. בין הקבוצות שמצבן הוטב בתנאים החדשים ניתן למצוא בעלי אדמות שיכלו להשתמש בהן בפעילות כלכלית רווחית יותר, בעלי מקצועות חופשיים, משפחות שצברו משאבים כלכליים וניסיון בשוק במשך שנים וכיו"ב.

 באוכלוסייה הערבית קיימים פערים גדולים ברמת ההשכלה, במיומנות מקצועית, בידע ובניסיון בשוק. נוסף לכל אלה, הפערים נוצרו, בין היתר, בגלל ההזדמנויות לפעילות כלכלית באזור המגורים.

כתוצאה מההתפתחויות שהצבענו עליהן, בעלי השכלה גבוהה יותר יכלו ליהנות מהזדמנויות רבות יותר מאשר בעלי השכלה נמוכה. שיעור ההשתתפות שלהם בכוח העבודה גבוה יותר, הם מועסקים בעבודות מכניסות יותר, שיעור המובטלים בקרבם נמוך יותר והם נהנים מתנאי עבודה טובים יותר. לעומת זאת, רבים מבעלי הכנסה השכלה נמוכה הצטרפו למעגל האבטלה, ורבים מהם אף יצאו לצמיתות משוק העבודה.

פערים בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה קיימים גם בין העדות השונות, ובמיוחד בקרב הנשים (מוסלמיות - 17%, נוצריות - 34%, דרוזיות - 24%). ההשתתפות בכוח העבודה בקרב מי שמתגוררים ביישובים המעורבים עומדת על 52%, ונמוכה ביותר בנגב - 31%.

בתנאים החדשים שנוצרו נמצאו הזדמנויות רבות, במיוחד בענף המסחר. בעשור האחרון התרחבה הפעילות של חלק מהעסקים המסחריים והם הפכו לעסקים גדולים, מספר הסיטונאים גדל  בצורה בולטת, והתחילו לבלוט יבואנים בתחומים שונים. קבלנים רבים הגדילו את עסקיהם והם התחילו לבצע פרויקטים גדולים יחסית, חלק אף השיגו הסכמים במדינות זרות.

התפתחויות אלה באוכלוסייה הערבית הגדילו את הפערים בהכנסות, ברמת החיים ובאיכות החיים. לפי כל המדדים, אזור הנגב הוא הנפגע העיקרי מההתפתחויות  הללו בגלל רמת המשאבים ההתחלתיים, ההזדמנויות המעטות, ההתנהגות הכלכלית והתשתית הדלה. לפיכך, שיעור המשפחות הערביות העניות בנגב הגיע ל-66.7%.

הפערים בולטים בין רוב האוכלוסייה הערבית לבין שכבה דקה של בעלי הכנסות גבוהות. 61% ממשקי הבית הערביים משתייכים לשלושת העשירונים התחתונים, לפי הכנסה פנויה, ורק 7.2% בשלושת עשירוני ההכנסה העליונים. הפערים בולטים בבעלות על מוצרים בני קיימא, ברמת הדיור וברמת החיים. ממוצע ההכנסה הכוללת הפנויה לנפש ערבית בחמישון העליון הוא פי חמישה מאותו ממוצע בחמישון התחתון.

נתונים אלה מלמדים כי האוכלוסייה הערבית מושפעת מאוד מההתפתחויות הכלכליות בישראל. התוצאות בולטות ביותר בהתרחבות מעגל העוני ובהגדלת הפערים הכלכליים בין יהודים לערבים, אך גם בהגדלת הפערים בין קבוצות ושכבות בקרב הערבים עצמם. העוני וההדרה יוצרים בעיות חברתיות קשות,  אשר מנציחות את המצב הקיים ואף מחריפות אותו, במיוחד לאור השינוי במדיניות הרווחה.

 

*  

אין ספק שהאוכלוסייה הערבית עברה מצד אחד, תמורות מהותיות רבות מאז קום המדינה; אך מצד שני, פיתוח הכלכלה, מערכת החינוך והשירותים לא התבצע ברמה שהדביקה את השינוי בצרכים וברמתם.

הנתונים שהוצגו מדגישים את מרכזיותו של התחום הכלכלי, כאחד הביטויים הבולטים והבוטים ביותר למעמדה הנחות של האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. הממצאים מאשרים את תקפותה של הגישה המייחסת את התנאים הכלכליים, שמתבטאים בחוסר פיתוח ראוי לשמו, למדיניות של ממשלות ישראל ולאופן חלוקת משאבי החברה. ועם זאת, היא לעצמה אינה מספיקה כדי להסביר את המקרה הנחקר בכללותו.   

הממצאים מראים כי האוכלוסייה הערבית חיה ברמה נמוכה ונאלצת להתמודד עם בעיות נוספות, פרט לבעיית העוני, הנובעות מרמת התשתית הנמוכה ביישובים הערביים. בעיות אלה מתישות ושוחקות את החברה מבחינה כלכלית וחברתית, וכך מנציחות את הפערים בין שתי האוכלוסיות.

המצוקה הכלכלית-חברתית שנוצרה כתוצאה מחלוקה לא-צודקת של משאבים מכאיבה לציבור הערבי ויוצרת תחושות קשות של קיפוח, תסכול וחוסר אונים. מכאן שהיא בעלת השפעה רבה על יחסה של האוכלוסייה הערבית למדינה ולרוב היהודי.

ולבסוף, אוכלוסייה ענייה, חלשה ומותשת מהווה נטל על השירותים הציבוריים. לפיכך, ההפסד של כלכלת המדינה הוא כפול. גם תרומה מועטה לתוצר הלאומי, וגם צריכת שירותים רבים. המחיר ששני הצדדים, המגזר הערבי והמגזר היהודי, משלמים אינו מצטמצם במישור הכלכלי. חשיבותו היא גם בעיצוב היחסים בין שתי האוכלוסיות.

 

ביבליוגרפיה

אהרוני, יאיר (1991) הכלכלה הפוליטית בישראל, עם עובד, ת"א.

אזולאי, יובל  "מי מרוויח מהגדר? אזור המשולש", הארץ 8.12.2005

בנק ישראל (1999)  "העלייה בתשואה להשכלה בישראל בשנים 1976-1997", סדרת מאמרים לדיון.

גלעדי, ד.  (1998), כלכלה ופוליטיקה, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב.

חידר, ע. (עורך 2005) ספר החברה הערבית בישראל 1, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.

חידר, ע. (2005) "הכלכלה הערבית בישראל: מדיניות יוצרת תלות", בתוך: חידר, ע. (עורך), ספר החברה הערבית בישראל 1, ע"ע  171-200.

מבקר המדינה (2002) דו"ח שנתי 52ב, ירושלים.

סבירסקי, שלמה ואחרים (2006) העדפה ממשלתית במימון יישובים 1995-2004, מרכז אדוה, תל-אביב

סבירסקי, שלמה ואתי קונור אטיאס (2007) תמונת מצב חברתית 2006, מרכז אדוה, תל-אביב

סיכוי (אפריל 1999), דו"ח עמותת סיכוי שוויון ושילוב האזרחים הערבים בישראל 1999-1998, ירושלים.

סיכוי (יוני 2002), דו"ח עמותת סיכוי 2001-2002 , ירושלים.

סיכוי (דצמבר 2005)  דו"ח סיכוי 2004-2005: מדיניות הממשלה כלפי הערבים, ירושלים, חיפה

סדן, עזרא (2006) "חלקו-תרומתו של המגזר הערבי למשק _  מקצת הפרמטרים של החברה הערבית בכלכלת ישראל", נייר עמדה שהוצג בכנס הרצליה 25.1.006

פורום קיסריה ה-14, יוני 2006 "צמצום העוני בישראל _  גיבוש המלצות לתוכנית רב שנתית"

פלוג, קרנית וניצה קסיר "על העוני, העבודה, ומה שביניהם" רבעון לכלכלה, דצמבר 2001.

Haidar, Aziz 1995, On The Margins: The Arab Population in Israeli Economy, London, Hurst & Company

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד