קיבוצניקים בין הפרטה לרווחה
קיבוצניקים בין הפרטה לרווחה

 

 

 השינויים שעברה החברה הקיבוצית בעידן ההפרטה הביאו לצמיחה בחלק מהקיבוצים אך גם לחולשה ולניוון באחרים.  כיצד השפיעו הפערים הכלכליים כמו גם התהליכים החברתיים על התחושות האישיות על היחס לקיבוץ

 פרופ' מיכל פלגי היא נשיאת האגודה הבינ"ל לחקר הקומונות, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, אוניברסיטת חיפה

טקסט: החברה הקיבוצית נמצאת כבר שני עשורים בשינוי מתמיד. אחד הגורמים לכך הוא האינפלציה הדוהרת והמשבר הכלכלי שעבר על המדינה באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, ולא פסח על הקיבוצים. משבר זה, בשילוב עם היחלשות האידיאולוגיה הקולקטיבית, היה בין הגורמים העיקריים לדלדול מתמשך באוכלוסיית הקיבוצים (מ-127 אלף ב-1987 ל-116 אלף ב-2003), ובמיוחד בקרב צעירים, וסיפק תמריץ לשינוי אורח החיים הקיבוצי.

האידיאולוגיה של התנועה הקיבוצית התבססה בעיקרה על שוויון בין החברים, מהסוג של "לכל אחד לפי צרכיו ומכל אחד לפי יכולתו". הגדרה זו של שוויון נבעה מתפיסת השוויון , שלפיו זכותו של כל אחד ואחת לסיפוק צורכיהם מעצם היותם בני אנוש, והיא אינה צריכה להיות תלויה ביכולתם הפיזית או בהשכלתם וכישוריהם, כשם שאינה צריכה להיות תלויה ברכוש שצברו הוריהם.

 משמעות השוויון, מנקודת הראות הזאת, היתה לא רק שוויון כלכלי בין החברים,  אלא גם שוויון בשליטה על הגורל האישי והקולקטיבי. לכן התפתחה בקהילות הקיבוציות דמוקרטיה ישירה וייצוגית, שהופעלה הן בתהליך קבלת החלטות בנושאים חברתיים-קהילתיים והן בנושאים כלכליים-יצרניים. המשבר הכלכלי דחף את רוב הקיבוצים לשינויים מרחיקי לכת, הן בצורת תגמול החברים והן בצורת ניהול הארגונים הכלכליים והחברתיים של הקיבוץ. התגמול הפך לא שוויוני והניהול היררכי ופחות משתף, דומה יותר לקיים בחברה הסובבת.

התוצאה של השינויים יכולה להיות צמיחה חברתית וקהילתית, או ניוון והיחלשות. הקיבוצים שהכניסו שינויים מרחיקי לכת מתמקמים לאורך הרצף הזה: יש המצליחים להתמודד ולצמוח, יש המצליחים לשמור על הקיים ויש אחרים שמצבם הורע.

במאמר זה אנתח את ההשלכות שיש לשינויים על חברי הקיבוץ, המצוקה מצד אחד והשפע מצד שני – מה המאפיינים של כל קבוצה ומה התחושות האישיות שלה כלפי הקיבוץ וכלפי הנהגתו.

 

ביניים: הקיבוץ: הפתיחות גוברת

הקיבוץ מוגדר מבחינה ארגונית כמערכת פתוחה (למשל, כץ וגולומב, 1971), שמשמעותה מערכת ארגונית הפתוחה לסביבתה ומקיימת עמה יחסי חליפין (Katz and Kahn, 1978): תהליך חליפין עם מאזן חיובי למערכת גורם לאנטרופיה שלילית כלומר, לייבוא של תשומות בכמות גדולה יותר מהדרוש למערכת לצורך התפוקות.

הקיבוץ לא נתפס כמערכת סגורה מאחר שגבולותיו פתוחים, והוא מתקיים ופועל תוך תלות בסביבה החיצונית. למרות זאת, בתחילת דרכו הוא היה יותר סגור מסיבות אידיאולוגיות וטכניות. הסיבות האידיאולוגיות התמקדו בפן האישי סביב הדרישה מכל אדם המצטרף לקיבוץ שיאמץ את אורחות החיים והאידיאולוגיה של הקיבוץ, ובפן הציבורי, קיומה של עבודה עצמית (על מנת לא לנצל את הפועל השכיר) בכל העבודות במשק, בשירותים ובחינוך.

 הקריסה של העבודה העצמית החלה עם כניסת התעשייה לקיבוצים בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בעיקר בענפי ייצור "גבריים", והמשיכה בענפי החינוך והשירות (ענפים "נשיים") לאחר המשבר הכלכלי של שנות ה-80. עד אז היתה הגבלה של יציאה לעבודה מחוץ לקיבוץ ("עבודת חוץ"), שהשפיעה בעיקר על נשים מאחר שלמקומות העבודה שלהן העבודה השכירה נכנסה יחסית באיחור, וכן מכיוון שהעבודה בחינוך ובשירותים היתה הרבה יותר נוקשה מבחינת השעות ומספר העובדים הנחוצים לה.

החשיבות שניתנה לעבודה של החברים בתוך הקיבוץ אף התבטאה במתן זכות קדימה לחברים שרצו ללמוד לימודי המשך "פונקציונליים", כלומר, לימוד מקצועות הנחוצים לקיבוץ וניסיון לשכנע את האחרים ללכת בעקבותיהם.

הסיבות הטכניות לסגירותו היחסית של הקיבוץ התמקדו במיקומו הגיאוגרפי, שבדרך כלל היה בפריפריה של המדינה, בקשיי התחבורה אליו וממנו, ובקומוניקציה שהיתה מוגבלת בשנים הראשונות לקיומו, והתפתחה עם כניסת הטלוויזיה והאינטרנט לשימוש עממי.

 

לאורך השנים הלכו והסתעפו קשרי הגומלין של הקיבוץ עם החברה הסובבת, והוא פיתח יחסי מסחר עם גופים מחוץ לו ואנשים וקבוצות שונות נכנסו ובאו בו.  כמובן שלכל אלה גם כן היתה השפעה גדולה עליו ועל אורחות חייו.

התהליכים בקיבוץ והשינויים האידיאולוגיים שחלו בו השתלבו היטב לא רק עם התהליכים שקרו בחברה הסובבת, אלא גם עם תהליכי הגלובליזציה המתאפיינים בכך שהעולם הופך לכפר גלובלי שבו גבולות הולכים ונעלמים; מרחקים מצטמצמים או הופכים בלתי רלוונטיים, כתוצאה מאמצעי קומוניקציה משתכללים. לכן גם מתחזק הקשר בין אנשים ממקומות ומתרבויות שונים, וגדלים קשרי המסחר הבינלאומי והתלות של הקיבוץ בשוק המקומי והעולמי. תהליכים אלה תרמו אף הם לחדירת נורמות ומנהגים חדשים לקיבוץ, והפתרונות שהוצעו למשבר הכלכלי והחברתי בקיבוץ היו בהתאם.

ברמה הארגונית והחברתית, פחתה השליטה הריכוזית של התנועות הקיבוציות, ואמירתן בנושאים הקשורים להסדרים פנימיים ולשינויים בקיבוץ זכתה לפחות תשומת לב. בנוסף, כוחו של הקיבוץ כקולקטיב נחלש לטובת הכוח של השוק והכלכלה, מה שאפשר את כניסתם של אותם ערכים ונורמות שיצרו דגמי קיבוץ חדשים.

 

ביניים: המעבר מחברת רווחה לחברת שוק

ניתן להשוות את שלושת דגמי הקיבוץ שהתפתחו לשלושת העולמות של קפיטליזם הרווחה של אספינג אנדרסן Esping-Andersen, 1990) ): דגם הרווחה, הדגם הקונסרבטיבי והדגם הליברלי.

ההגדרה של הדגמים התבססה על שני מימדים Esping-Andersen, 1999) ):

 רמת הדה-קומודיפיקציה: הפעילויות והמאמצים הנעשים על ידי החברה על מנת שהאנשים בה יוכלו לקיים רמת חיים סבירה (כגון, קבלת שירותי חינוך, בריאות, דיור) ללא קשר עם גובה הכנסתם.

 אפיוני הריבוד החברתי הקיים: הקריטריונים על פיהם נקבע מעמדו של האדם בחברה.

בדגם הרווחה קיימת רמה גבוהה של דה-קומודיפיקציה, כלומר, דאגה מרבית לצורכי הפרט והשלטון מנסה לקדם שוויון בין אזרחיו. בדגם הקונסרבטיבי רמת  הדה-קומודיפיקציה בינונית, קיימת דאגה מסוימת לצרכים הבסיסיים של הפרט, בעיקר של אנשים המועסקים במשך תקופה ארוכה, והריבוד נקבע על פי רוב לפי המעמד התעסוקתי. בדגם הליברלי קיימת רמה נמוכה של דה-קומודיפיקציה ויש הבחנה מעמדית ברורה בין מקבלי תמיכה ציבורית כלשהי לבין אחרים.

בהסתכלות על שלושת דגמי הקיבוץ שהתפתחו, ניתן לראות הקבלה רבה לטיפולוגיה זאת של אספינג-אנדרסן:

שלושת הדגמים המרכזיים הקיימים היום בתנועה הקיבוצית הם:

הדגם השיתופי: בדגם זה הקיבוץ נשאר שיתופי, כל חברי הקיבוץ מקבלים תקציבים זהים ללא התחשבות בכמות, בסוג ובאיכות עבודתם, ובנוסף, חלק גדול מהשירותים ואחזקת הבית ממומנים על ידי הקיבוץ. רוב הקיבוצים בדגם זה גדולים ומבוססים כלכלית (ב-2006 המודל היה נהוג ב-32% מהקיבוצים). ניתן להשוות דגם זה עם האבטיפוס של חברת הרווחה.

הדגם המשולב:  כשמו כן הוא, משלב בין דגם שיתופי לבין דיפרנציאלי. בדגם זה ניתן תקציב בסיסי שווה לכל אחד מהחברים בתוספת לפי ותק החבר ואליו מוסיפים אחוז מסוים, הנקבע על פי רמת ההכנסה מעבודה של החבר (ב-2006 המודל היה נהוג ב-7% מהקיבוצים). בדגם זה קיים סיפוק יחסית גבוה של צורכי החברים על ידי הקהילה וניתן להשוותו לאבטיפוס הקונסרבטיבי. חלק גדול מהקיבוצים שנהגו על פי דגם זה, עברו לאחר מספר שנים לדגם הדיפרנציאלי.

הדגם הדיפרנציאלי: בדגם זה השכר שייך לחבר, וממנו הוא מקצה חלק למיסי קהילה ומיסים פרוגרסיביים אחרים לערבות הדדית. דגם זה נקרא בלשון הקיבוץ "רשת ביטחון", מפני שהוא מבטיח סכום מינימלי לכל חבר, גם אם הכנסתו מעבודה אינה מגיעה לסף שנקבע (ב-2006 היה נהוג ב-61% מהקיבוצים), אך הוא מתבסס רבות על העקרונות של המדינה בדאגה לצורכי הפרט. דגם זה הטיל את עיקר האחריות לפרנסה על הפרט, וסגר או צמצם את מוסדות הרווחה, החינוך והשירות המקומיים. ניתן להשוותו לאבטיפוס הליברלי, למרות שאינו קיצוני כמוהו ושומר עדיין על רמה מסוימת של שותפות, בעקר בנכסי הייצור, ושל ערבות הדדית.

כפי שרואים, הדגמים שהתפתחו (המודל הדיפרנציאלי ובמידה מסוימת גם המודל המשולב) מעניקים שכר כספי לא שוויוני לעבודות ולתפקידים ציבוריים בתוך המערכת התעסוקתית של הקיבוץ. משמעותם היא ביטול השוויון בתקציבי החברים והיווצרות הבדלים מעמדיים, המתבטאים בין היתר בשוני ברמת החיים של חברים בקיבוץ (רוזנר, פלגי וגולדמברג, 2002). 

 

ביניים: ההשפעות של המעבר לדגמי הקיבוץ החדשים

 

בתיאור השינויים שחלו בקיבוצים אשווה בין קבוצות שונות בקיבוץ, וכן בין שני דגמים קיצוניים, השיתופי והדיפרנציאלי, שבהם מתגוררת רוב אוכלוסיית הקיבוץ. יוצגו השוואות בין שלושה תחומים: מצב כלכלי, בריאות, דמוקרטיה.

המצב הכלכלי: כאשר בוחנים את המצב הכלכלי של חברי הקיבוץ, לא ניתן להפרידו מהמצב הכלכלי של הקיבוץ עצמו, וזאת מאחר שלקיבוץ במצב כלכלי טוב יש  הרבה יותר אפשרויות לדאוג לרווחת הפרט ולעזרה הדדית ללא הסתמכות רבה מדי על מיסי הערבות ההדדית.

המצב הכלכלי של הקיבוצים השתפר בשנים האחרונות (שנתון התנועה הקיבוצית, 2007), ואכן רואים זאת גם בתשובותיהם של חברי הקיבוץ, כאשר בשנת 2002 27% סברו שמצב קיבוצם טוב, וב-2007 אחוז זה עלה ל- 45% (פלגי ואורחן 2007).

 כאשר משווים בין קיבוצים שיתופיים לבין קיבוצים דיפרנציאליים, רואים שקיימים  הבדלים מובהקים בין המשיבים. 72% מחברי הקיבוצים השיתופיים לעומת 33% מהדיפרנציאלים מציינים שמצבו הכלכלי של קיבוצם טוב. ממצא זה תומך בטענה הנשמעת, שהמצב הכלכלי היה אחד המאיצים לשינויים בקיבוץ. יחד עם זאת, חל שינוי לטובה במצבם הכלכלי של הקיבוצים הדיפרנציאליים לאחר שהם עברו ממדיניות רווחה למדיניות ליברלית יותר. אחת הטענות המרכזיות של תומכי השינויים בקיבוצים בנושא זה היא, שכמעט ולא קיימת היום בקיבוצים אלה התופעה של "מלכודה האבטלה" (Pedersen and Smith, 2002),  או של חוסר מוטיבציה לחפש עבודה בעלת הכנסה גבוהה יותר, מאחר שהחיים נוחים כפי שהם, ורמת החיים לא תשתנה גם אם הפרט לא יתאמץ מדי. להפך, ישנם סימנים לכך שבהשפעת השינויים, כלל חברי הקיבוצים היום, ובעיקר חברים בקיבוץ הדיפרנציאלי, מתמקדים בהשכלה מבטיחת הכנסה ובחיפוש אינטנסיבי יותר אחר עבודה עם פוטנציאל להתפתחות מקצועית וכלכלית עתידית, תוך הסתייעות גוברת במוסדות אזוריים וממשלתיים.

ממצאי המחקרים תומכים בטענה זאת ומראים (פלגי ואורחן, 2007), ששיעור  גבוה יותר מחברי הקיבוצים הדיפרנציאליים (65%) בהשוואה לשיתופיים (47%) סבורים שמוסר העבודה בקיבוצם גבוה.

ומהו מצבם הכלכלי של חברי הקיבוץ עצמם? על מנת לתת תשובה לשאלה זאת אתייחס לארבע קבוצות שונות, שנבחרו על סמך חלק מהמרכיבים של חברת הרווחה. הקבוצות הן: נשים לעומת גברים; צעירים לעומת מבוגרים; חברים בקיבוצים "עשירים" לעומת "עניים"; חברים בקיבוצים שיתופיים לעומת דיפרנציאליים.

כללית, מצבם הכלכלי של חברי הקיבוץ השתפר בשנים האחרונות. השנה, 2007, קרוב לשני שלישים מציינים שמצבם טוב לעומת פחות ממחצית שאמרו כך לפני חמש שנים. קרוב לשני שלישים (63%) מתוך מדגם של 821 חברי קיבוץ ציינו ששכרם (במושג זה נכללו אלה שמקבלים שכר או שעבודתם תומחרה, כלומר, נאמד שווי השוק של עבודתם כאשר בקיבוצם אין תשלום שכר לחברים) הוא עד 7,000 שקל, וכעשירית (12%) ציינו שהוא מעל  12,000 שקל. מעל למחצית החברים (56%) סבורים שעבודתם מפרנסת אותם בכבוד, ואחוז דומה גם ציינו ששכרם הוגן.

כמו כן נמצא שכמחצית מהמשיבים סבורים שמצבם הכלכלי טוב בהשוואה לשאר חברי הקיבוץ. יחד עם זאת, מעל לשליש (38%) מודאגים במידה רבה מהפערים  הכלכליים בין החברים בקיבוצם, וכמחצית מהמשיבים סבורים שפערים אלה גדולים.

נשים בהשוואה לגברים: בדומה לחברה מחוץ לקיבוץ, מצבם הכלכלי של הגברים בקיבוץ טוב מזה של הנשים. כך, יותר גברים מנשים (53% לעומת 23%) מרוויחים מעל 7,000 שקל, גם יותר גברים מאשר נשים (66% מהגברים לעומת 47% מהנשים) סבורים שעבודתם מפרנסת אותם בכבוד במידה רבה וששכר עבודתם הוגן (75% מהגברים מציינים זאת לעומת 68% מהנשים). פחות נשים מגברים סבורות שמצבן הכלכלי טוב, והן גם יותר מודאגות מכך ויותר חוששות לאבד את מקור פרנסתן.

 צעירים לעומת מבוגרים: בדומה לחברה הסובבת, גילאי הביניים הם הקבוצה בעלת יכולת ההשתכרות הגבוהה ביותר בקיבוץ. בקבוצה זאת (בני 41-60) נמצא השיעור הגבוה ביותר של אלה המשתכרים מעל 7,000 שקל בחודש (49%), בקבוצת הצעירים (בני 40 או פחות) 36% משתכרים כך, ובקבוצה המבוגרת (גילאי 61 ומעלה) רק 23%. תמונה דומה מתקבלת כאשר בוחנים את המידה בה העבודה נתפסת כמפרנסת בכבוד. בקבוצה של גילאי הביניים נמצא השיעור הגבוה ביותר של אלה ה"מתפרנסים בכבוד" במידה רבה (61%), כשבקבוצה המבוגרת ביותר נמצא השיעור הנמוך ביותר (51%). יותר צעירים ממבוגרים מודאגים ממצבם הכלכלי וחוששים מאובדן מקור פרנסתם. אף על פי כן נמצא, שככל שהגיל עולה כך אחוז הסבורים ששכר עבודתם הוגן יורד, וביתר פירוט, בקבוצת הגיל הצעירה  79% סבורים ששכרם הוגן, לעומת 73% מגילאי הביניים ו-68% מקבוצת המבוגרים.

קיבוצים "עשירים", קיבוצים "עניים": המצב הכלכלי של הקיבוץ קשור אף הוא למצב של חבריו. כך, בקיבוצים שמצבם הכלכלי טוב, קרוב למחצית (45%) מהמשיבים משתכרים מעל 7,000 שקל בחודש, לעומת כרבע (24%) בקיבוצים שמצבם הכלכלי לא טוב. למצב הכלכלי של הקיבוץ יש גם השלכות רבות על רווחת החברים בו. כך נמצא שיותר חברים מקיבוצים שמצבם הכלכלי טוב, לעומת חברים מקיבוצים שמצבם אינו טוב, מציינים כי:

מצבם הכלכלי האישי טוב בהשוואה לשאר חברי הקיבוץ (66% לעומת 38%).

שעבודתם מפרנסת אותם בכבוד (66% בהשוואה ל-42%).

שהשכר שהם מקבלים הוגן (58% לעומת 26%).

בנוסף, כשלושה רבעים (77%) מחברי הקיבוצים החלשים כלכלית, לעומת כשליש (38%) מחברי הקיבוצים החזקים כלכלית, מודאגים מגודל הפערים הכלכליים הקיימים בין החברים בקיבוצם. כמו כן, בקיבוצים הפחות מבוססים קרוב לשני שלישים (62%) מודאגים מהמצב הכלכלי האישי שלהם בהשוואה לכשליש (38%) בקיבוצים היותר מבוססים.

קיבוצים שיתופיים בהשוואה לדיפרנציאליים: בשונה מהמצב לפני חמש שנים, אחוז החברים בקיבוצים הדיפרנציאלים המציינים שמצבם הכלכלי טוב, דומה השנה לזה שבשיתופיים. ייתכן שהסיבה לכך היא השיפור במצב הכלכלי האישי, עליו מדווחים כמחצית מהחברים בקיבוצים הדיפרנציאליים. סיבה נוספת יכולה לחיות השיפור במצב הכלכלי הכללי במדינה ובקיבוצים בשנים האחרונות.

יחד עם זאת, נמצאו פערים בין החברים מהקיבוצים השיתופיים לבין החברים מהקיבוצים הדיפרנציאליים בהתייחסויותיהם לנושא ההשתכרות. כך, חצי מהחברים מהקיבוצים השיתופיים מציינים שהם מתומחרים מעל 7,000 שקל לעומת שליש מחברי הקיבוצים הדיפרנציאליים. כמחצית מהחברים בקיבוצים הדיפרנציאליים וכשליש מהקיבוצים השיתופיים חוששים מאובדן מקור הכנסתם.

 קרוב לשלושה רבעים (71%) מהמשיבים בקיבוצים השיתופיים סבורים שעבודתם מפרנסת אותם בכבוד, בהשוואה לחצי מהמשיבים המשתייכים לקיבוצים הדיפרנציאליים הסבורים כך. כמו כן, יותר חברים מהקיבוצים השיתופיים (54%) מאשר מהקיבוצים הדיפרנציאליים (40%) מציינים ששכרם הוגן, וגם פחות חברים מהקיבוצים השיתופיים (29%), לעומת אלה מהקיבוצים הדיפרנציאליים (63%) מודאגים מגודל הפערים הכלכליים היום. אחוז הסבורים שהמצב הכלכלי האישי שלהם טוב בהשוואה לחברי קיבוץ אחרים, דומה בשני המודלים.

בבחינת מצב העוני בקיבוץ, סבורים יותר משיבים מהדגם השיתופי, בהשוואה לדיפרנציאלי, שלא קיימים בכלל מקרים כאלה בקיבוץ (80% מציינים זאת בשיתופי ו-48% בדיפרנציאלי). כמו כן, כמחצית (54%) מהמשיבים בקיבוצים השיתופיים לעומת כרבע (29%) בדיפרנציאלים, מציינים שמצב קיבוצם, מבחינת השוויון בין החברים, לא טוב. 

בדגם הדיפרנציאלי השיעור הגבוה ביותר, בהשוואה לשני הדגמים האחרים, של אלה המציינים שלא קיימת אבטלה גלויה בקיבוץ, או שקיימים רק מקרים בודדים בלבד (76% בדיפרנציאלי ו-58% בשיתופי). אך לגבי פיטורי חברים מעבודתם בקיבוץ, האחוז הגבוה ביותר המציין שלא קיימים, או קיימים מקרים בודדים כאלה הוא בין משיבי הקיבוץ השיתופי (77% מציינים זאת בשיתופי, ו-64% בדיפרנציאלי). שני ממצאים אלה תומכים בגישה, הטוענת שבחברת הרווחה נפוצה יותר תופעת ה"נוסע החופשי".

כללית, ניתן לומר שנתונים אלה מצביעים על הדמיון והשוני שבין מדיניות רווחה לבין מדיניות ליברלית. בממוצע, המצב הכלכלי של האזרחים יכול להיות דומה, אך במשטר הליברלי ישנם יותר פערי שכר, יותר חשש מאובדן מקורות הכנסה, ויותר רגשות קיפוח של אוכלוסיות "חלשות".

 

ביניים: בריאות וחינוך – מה נותן הקיבוץ?

ההקצבות של הקיבוץ לבריאות ולחינוך מושפעות אף הן מהשינויים שחלו בקיבוץ בשנים האחרונות. אם בעבר היה ברור שהקיבוץ מקציב לחבריו בשני תחומים אלה מעל ומעבר למה שהמדינה מקציבה, הרי שהיום השתנתה המדיניות. לכן, הנושא נבחן באמצעות שתי שאלות, שבדקו האם ההקצבה של הקיבוץ לשירותי הבריאות ולחינוך הילדים מצטמצמת רק למה שהמדינה נותנת, או שהוא מקצה לכך משאבים נוספים.

התשובות לשאלות מוצגות בלוח הבא.

 

 ההקצבה של הקיבוץ לשירותי בריאות וחינוך (באחוזים) לדעת המשיבים

                                                                        הקיבוץ מקצה לחבריו

סה"כ

הרבה יותר ממה שהמדינה נותנת לאזרחיה

קצת יותר ממה שהמדינה נותנת לאזרחיה

 רק מה שהמדינה נותנת לאזרחיה

הקיבוץ מקצה לחבריו:

100

36

44

20

א. תרופות וטיפולים רפואיים

100

46

37

17

ב. שירותי חינוך הדרושים לילדיך

 

* לשאלה א' ענו 1,120 מרואיינים. לשאלה ב' ענו 582, שיש להם ילדים בגיל חינוך

כללית, רוב המשיבים, כארבע חמישיות, סבורים שהקיבוץ מספק להם יותר תרופות ושירותים רפואיים ויותר שירותי חינוך הדרושים לילדיהם ממה שהמדינה מספקת.  קרוב למחצית סבורים שהקיבוץ מספק לילדיהם הרבה יותר שירותי חינוך מכפי שהמדינה נותנת לאזרחיה. כשליש סבורים כך לגבי קבלת תרופות וטיפולים רפואיים.

צעירים לעומת מבוגרים: בשני התחומים שנבדקו נמצא שאחוז הצעירים הסבורים שהקיבוץ מספק הרבה יותר שירותים מהמדינה, גדול יותר מאחוז המבוגרים.

בנושא תרופות וטיפולים רפואיים: אחוז גדול יותר מהצעירים (46%) לעומת גילאי הביניים (34%) והקבוצה המבוגרת (33%), סבור שהקיבוץ מספק הרבה יותר ממה שהמדינה נותנת לאזרחיה.

בנושא שירותי חינוך הדרושים לילדים: אחוז גדול יותר מהצעירים (62%) לעומת  גילאי הביניים (43%) והקבוצה המבוגרת (36%), סבור שהקיבוץ מספק הרבה יותר ממה שהמדינה נותנת לאזרחיה.

אם נסכם, הצעירים, יותר מהמבוגרים, סבורים שהקיבוץ מקצה הרבה יותר ממה שהמדינה נותנת, הן לבריאות והן לחינוך הילדים. ייתכן שזה נובע מציפיות שונות של כל קבוצת גיל כלפי הקיבוץ, כאשר הוותיקים מצפים להמשך מדיניות הקיבוץ, והצעירים גדלים לשינויים החלים בקיבוץ ובסביבתו.

נשים בהשוואה לגברים: נמצאו הבדלים בין המינים בהתייחסותם לתרופות ולטיפולים רפואיים שהקיבוץ מספק, אך לא בנושא שירותי החינוך הניתנים. יותר גברים (41%) מנשים (32%) סבורים שהם מקבלים מהקיבוץ הרבה יותר תרופות וטיפולים ממה שהמדינה נותנת לאזרחיה.

מצב החברים בקיבוצים "עשירים" לעומת קיבוצים "עניים": המצב הכלכלי משפיע ישירות על יכולתו של הקיבוץ להעניק שירותי בריאות וחינוך לחבריו. קיבוצים רבים שנקלעו לקשיים ביטלו חלק גדול מהתוספות שהעניקו לחברים, מעבר למה שהמדינה נותנת, בתחומים אלה. כך נמצא שמעל למחצית המשיבים (51%) מהקיבוצים שנמצאים במצב כלכלי טוב, מציינים שהם מקבלים תרופות וטיפולים רפואיים הרבה יותר ממה שהמדינה מספקת, בהשוואה לכשישית (16%) בקיבוצים החלשים כלכלית. כמחצית המשיבים (58%) מהקיבוצים שנמצאים במצב כלכלי טוב מציינים גם שהם מקבלים שירותי חינוך לילדיהם הרבה יותר ממה שהמדינה מספקת, לעומת כרבע מהמשיבים (29%) בקיבוצים החלשים כלכלית.

קיבוצים שיתופיים בהשוואה לדיפרנציאליים: למרות שרוב המשיבים בשני דגמי הקיבוץ סבורים שקיבוצם נותן להם קצת יותר או הרבה יותר תרופות וטיפולים רפואיים ממה שהמדינה מספקת, וכך גם לגבי שירותי חינוך, נמצאו הבדלים בין שני דגמי הקיבוץ. נמצא, שיותר משיבים מקיבוצים שיתופיים מאשר מקיבוצים דיפרנציאליים מציינים שקיבוצם מספק להם הרבה יותר שירותי חינוך הדרושים לילדיהם ממה שמדינה מספקת (73% ממשיבי המודל השיתופי, לעומת 29% ממשיבי המודל הדיפרנציאלי), וכן תרופות וטיפולים רפואיים (63% ממשיבי המודל השיתופי לעומת 49% ממשיבי המודל הדיפרנציאלי). זאת בהתאם למדיניות הרווחה השונה הקיימת בהם.

ביניים: הדמוקרטיה בקיבוץ

הקיבוץ, שהוקם כחברה וולונטרית המתבססת על עקרונות של שוויון, דמוקרטיה, ערבות הדדית, צדק חברתי ועוד, עובר תהליכים המשנים את האפיון של ערכים אלה. על מנת לשמור על דמוקרטיה ישירה, המושתתת על קבלת החלטות תוך כדי שקיפות והגינות, יצר הקיבוץ מנגנונים שונים: אסיפה כללית עם הצבעה גלויה ברוב הנושאים; רוטציה בתפקידים חברתיים וניהוליים, שתמנע צבירת כוח רב מדי בידי יחידים; ועדות נבחרות לתחומים שונים, המערבות מספר רב של חברים; ישיבות קבועות של צוותי עבודה וקבלת החלטות משותפת.

 כאשר הקיבוץ גדל והפך מורכב יותר, נוצר שילוב בין דמוקרטיה ישירה לבין דמוקרטיה עקיפה. זאת מאחר שהיו טענות על כך שבקיבוץ גדול ומורכב האמון בין החברים מועט יותר, שיש דברים שלא ניתן לדון עליהם בפומבי, שתהליך קבלת ההחלטות לוקח הרבה זמן וצריך לקצרו, כמו גם, שההחלטות, לעתים קרובות, הן "לא מקצועיות" (Bachrach, 1967); שהחלטות יכולות להתקבל על ידי משתתפים מקריים; שלעתים קיימת התארגנות של בעלי אינטרסים; שתקשורת או מידע לא טובים יכולים לשבש את תהליך קבלת ההחלטות, ושתיתכן פגיעה בזכויות הפרט (עריצות הרוב).

  כאשר חל המשבר הכלכלי, באמצע שנות ה-80, היו טענות שיש להעמיק את הדמוקרטיה הייצוגית בקיבוץ, מאחר שבמסגרתה ההחלטות יתקבלו רק על ידי נציגים נבחרים, או ממונים בעלי ידע מתאים, ההחלטות יתקבלו במהירות, כפי שרוח הזמן דורשת,  תהיה מעורבות רבה של מקבלי  ההחלטות, שלא יהיו אחראים לביצוען וכך יוכלו לקבל החלטות ללא אינטרסים אישיים. כמו כן, לא תהיה התערבות של הציבור הרחב בקבלת ההחלטות, מאחר שאין לסמוך על התנהגותו. ולכן גם צריך אליטה שלטת (Bachrach, 1967).

  החל מסוף שנות  השמונים החלו הקיבוצים, מטעמים כלכליים ואחרים, להפריד בין ה"משק" ל"קהילה" (בין הניהול של אמצעי הייצור לבין הניהול של הקהילה). כך נוצרו שני מסלולים לדמוקרטיה בקיבוץ: הדמוקרטיה בקהילה – ועדות ובעלי תפקיד ואסיפת הקיבוץ, והדמוקרטיה בסקטור הכלכלי.

ניתן להניח ששינוי זה גרם לכך שהחברים פחות שותפים היום לתהליך קבלת ההחלטות בקיבוץ מכפי שהיו בעבר. תמיכה בכך ניתן למצוא מהצורה שבה מתארים חברי הקיבוץ את מצב קיבוצם בתחום השיתוף והדמוקרטיה (פלגי ואורחן, 2007).

כשליש מהמשיבים סבורים שמצב קיבוצם טוב מבחינת שיתוף החברים (36%) ומבחינת הדמוקרטיה הפנימית (40%). בין המרואיינים בקיבוצים החלשים כלכלית יש אחוז גבוה פי שלושה מאשר בחזקים הסבורים שמצב קיבוצם לא טוב מבחינת שיתוף החברים בקלת החלטות (49% לעומת 16%), ומבחינת הדמוקרטיה הפנימית הקיימת בו (53% לעומת 16%).

נמצאו הבדלים מובהקים בין הדגם השיתופי, שבו יותר משיבים מעריכים את המצב כטוב, לבין הדגם הדיפרנציאלי. בשני התחומים, כחצי מהמשיבים בדגם השיתופי סבורים שהמצב בקיבוצם טוב לעומת כשליש בדגם הדיפרנציאלי.

כפי שמצביעים הנתונים, מצב כלכלי קשה ומדיניות רווחה ליברלית קשורים עם אופיה של הדמוקרטיה הנהוגה בקיבוץ.

 

ביניים: לסיכום

 

התבוננות בשינויים שחלו בקיבוץ, מעלה שהם החלו הרבה לפני המשבר הכלכלי של אמצע שנות ה-80. המשבר רק העצים והקצין אותם. השינויים בתפיסת העולם אירעו לא רק בקיבוצים ששינו את הדגם של מדיניות הרווחה שלהם, אלא גם בקיבוצים שלא ביצעו שינויים רדיקליים. עצם התהליך של תמחור עבודת החברים יצר מצב של העברת כובד המשקל, גם בקיבוצים השיתופיים, בקביעת מעמדו החברתי של הפרט, מתרומתו לחברה והשקעתו בעבודתו, ליכולת ההתפרנסות שלו.

כללית, ניתן לראות שיפור במצב הכלכלי של הקיבוצים ושל חברי הקיבוץ. אולם השיפור אינו חל באופן שווה על כל הקיבוצים והחברים. בדומה לחברה הקפיטליסטית, גם הנשים, הצעירים והזקנים בקיבוץ בדרך כלל משתכרים פחות, פחות אופטימיים לגבי מצבם הכלכלי, וחוששים יותר מאובדן מקור הכנסתם.  וכך, גם אצל אלה שמצבו הכלכלי של קיבוצם לא טוב. בשונה מהחברה הקפיטליסטית, נמצא שבקיבוץ עדיין קיימת ערבות הדדית ותמיכה יחסית גבוהה בחינוך הילדים ובשירותי הבריאות.

 

את התהליך בתחום הדמוקרטיה ניתן לתאר כמעבר מדמוקרטיה ישירה לדמוקרטיה עקיפה; מאליטה מתחלפת לאליטה מקובעת; מניהול עצמי לדגם קואופרטיבי. לשאלה אם קהילה/ארגון יכולים להתנהל באופן דמוקרטי בעת משבר כלכלי, אין  תשובה חד משמעית – הניסיון הקיבוצי מראה שבתנאים מסוימים כן, ובאחרים לא.

 

בלוח הבא מובאת השוואה בין "שני העולמות" הקיצוניים בתנועה הקיבוצית, ללא התייחסות לדגם המשולב הנמצא ביניהם, המסכמת את ממצאי המחקר בקיבוץ.

 

שני העולמות של מדיניות הרווחה בקיבוץ

 

התחום

קיבוץ שיתופי

קיבוץ דיפרנציאלי

שירותי בריאות

מימון הקיבוץ+המדינה

מימון הפרט+המדינה

חינוך הילדים

מימון הקיבוץ+המדינה

מימון הפרט+המדינה

השכלת מבוגרים

מימון הקיבוץ

מימון הפרט

פנסיה

מימון הקיבוץ

מימון הפרט

השכר/תקציב של חברים

שוויוני וגם לפי צרכים

על פי ערכו בשוק

פערי שכר/תקציב

כמעט ולא קיימים

בינוניים

בעלות על בתים ואמצעי ייצור

חברתית – הרכוש שייך לכלל חברי הקיבוץ

פרטית וציבורית

יוקרה חברתית

בעיקר לפי מאמץ

בעיקר לפי הכנסה

דמוקרטיה

ישירה ועקיפה

עקיפה

 

התוצאות השליליות של השינוי במדיניות הרווחה בקיבוץ מתבטאות בעיקר ביותר לחץ כלכלי וחברתי על קבוצות מסוימות, בפחות הגנה של הקהילה על החלשים, בהפיכת היחסים בין היחיד לסביבתו לחוזיים יותר.

לעומת זאת, התוצאות החיוביות שבשינוי מתבטאות בעיקר ביותר יעילות כלכלית, הן בצריכה והן בייצור, בצמיחה כלכלית, בשכר לפי תרומה, בשיפור השירות, בפחות תלות של הפרט בקהילה ובהפחתת התופעה של "נוסעים חופשיים".

לאור הממצאים, נראה שקשה לקיים לאורך זמן מערכת כלכלית וחברתית שיתופית פתוחה בתוך חברה קפיטליסטית ללא "דבק" אידיאולוגי חזק. השינויים בקיבוץ יצרו בו אליטות כלכליות ופוליטיות, הפוגעות ביכולתו לקיים מערכת של ניהול עצמי. קיימים בו גם כוחות רבים הדוחפים לכיוון של הפרטת הנכסים, ואז הוא לא יוכל להתקיים אפילו כמערכת קואופרטיבית. המערכת שנוצרה הופכת דומה יותר לחברה הסובבת, הן בעקרונותיה והן באורח חייה.

                                 ביבליוגרפיה

כץ, ד. וגולומב, נ. (1971).  הקיבוץ כמערכת חברתית פתוחה. מרחביה: ספרית פועלים.

סמואל, י' (1997). ארגונים: מאפיינים, מבנים ותהליכים (מהדורה שנייה מורחבת ומעודכנת). אוניברסיטת חיפה, זמורה ביתן.

פלגי, מ.; אורחן, א. (2007). סקר דעת קהל בקיבוצים.  חיפה: המכון לחקר הקיבוץ, אוניברסיטת חיפה.

 

 Bachrach, P. (1967). The Theory of Democratic Elitism: A Critique.  Boston: Little Brown.

Katz, D. & Kahn, R.L. (1978). The Social Psychology of Organizations (2nd edition). New York: Wiley.

Esping-Andersen, G. (1999). Social Foundations of Post-industrial Economies. Oxford: Oxford University Press.

Esping-Andersen, G. (1990). The Three Worlds of Welfare Capitalism, Princeton: Princeton University Press

Pedersen, P. J. and Smith, N. (2002). Unemployment traps: Do financial disincentives matter? European Sociological Review, vol. 18(3), 271-288.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד