הממשלה החברתית האחרונה
הממשלה החברתית האחרונה

במשך שלוש שנים, בשנים 1974-1977, היתה תקווה שהנה הממשלה משנה סדרי עדיפויות ומשקיעה בתחום החברתי. מה מסתתר מאחורי נפילת הממשלה הראשונה של יצחק רבין, ומי היו הכוחות שרצו שתלך הביתה  

 

דודי נתן הוא מרצה ומנחה קבוצות בתחום צדק חברתי בעמותת קולות בנגב ופעיל בקבוצת יסוד: ישראל סוציאל דמוקרטית 

 

    הממשלה הישראלית האחרונה שנקטה מדיניות חברתית כלכלית מצמצמת פערים במכוון ובמובהק, היתה ממשלת רבין הראשונה, שהנהיגה את המדינה מ-1974 ועד המהפך ב-1977. ממשלה זו ביצעה שינוי חברתי-כלכלי מדהים. היא הביאה לצמצום פערים ולהקטנת העוני, שמרה על תעסוקה כמעט מלאה וביססה את מדינת הרווחה האוניברסלית בשירותים חברתיים לכל. יש לציין שנתוני הפתיחה היו איומים: מבית,  סבל המשק הישראלי מאובדן תוצר של כמעט שנה שלמה בגלל מלחמת יום כיפור; מחוץ, משבר הנפט בעולם הביא לתחילת השתוללות ההון הפיננסי, לעליית מחירי הייבוא ולחיסול איטי של מדינת הרווחה המערבית, באמצעות תופעה חדשה שנקראה אז, כמו היום, סטגפלציה – שילוב של אבטלה ואינפלציה.

רבין נכנס לתפקידו כראש-ממשלה ביוני 1974, לאחר המשבר הגדול של מלחמת יום כיפור. המשבר היה ביטחוני, אנושי, חברתי ופוליטי, אך במאמר זה נתמקד בצדדים הכלכליים-חברתיים. המלחמה גרמה להפסד כלכלי של כשלושת-רבעי שנת תוצר, ובמונחים של היום אפשר לדבר על הפסד של מעל 400 מיליארד שקל. לשם השוואה, ההפסד הכלכלי עקב מלחמת לבנון מוערך בכ-10 מיליארד שקל. בנוסף, "משבר הנפט" הביא לשינוי כלכלי בכל העולם המערבי, דבר שגרר אינפלציה ואבטלה ברוב מדינות העולם, וכמובן שזה השפיע על עליית מחירי הייבוא בישראל.

מבחינה חברתית, נקודת המוצא כללה פערים גדולים, עוני ומדינת רווחה בחיתולים. מצד שני, היתה באותה תקופה גם הזדמנות לשינוי. הפגנות הפנתרים בשנים 1971-1972, יצרו אוירה ש"דרוש שינוי", אם כי מלחמת יום כיפור הסיטה את תשומת הלב לכיוון אחר, המחדל הביטחוני. אל אלה התווסף דו"ח ועדת ראש הממשלה לילדים ולנוער במצוקה. הדו"ח היה תוצאה של עבודת ועדה בראשות ישראל כץ, שהוקמה לאור הפגנות הפנתרים השחורים, ופעלה בהיקף וברצינות ראויים לציון.

את השינוי הכלכלי חברתי ביצעה הממשלה בשני מעגלי פעולה: הכלכלי והחברתי.

 

ביניים: המעשה הכלכלי

עיקר השינוי נוצר בשדה הכלכלי. הצעד הראשון של ממשלת רבין ושר האוצר שלה, יהושע רבינוביץ', היה שלא להתפתות למיתון. דהיינו, לא להקטין באופן דרמטי את התקציב, למרות המצב הכלכלי הקשה, לא לקצץ ושוב לקצץ ולדרוש מכולם להדק חגורות.

גם החוב הענק שיצרה מלחמת יום כיפור וצמצום דרמטי ביתרות מטבע החוץ לא גרמו לרבין ולרבינוביץ' להתוות מדיניות של ריסון כלכלי קיצוני, שהיה מתקבל במחיאות כפיים בקרב כלכלנים בארץ ובעולם. מה עשתה אם כן ממשלת רבין? היא נקטה מדניות ריסון מסויגת מאוד ובמקביל, הגדילה את התקציבים החברתיים.

רבינוביץ', שנכנס לתפקידו ב-1.6.74, הביא בתוך חודש תוכנית כלכלית מרסנת לדיון בכנסת. הדיון בכנסת לווה בתמיכה גורפת בצורך בריסון, ואם היו קולות רמים של אופוזיציה, היו אלה בעיקר קולות הימין, שתבעו לקצץ ולקצץ.

לאורך כל שלוש שנות הממשלה הזו, בכל ישיבות ועדת הכספים שבהן הופיעו שר האוצר או אנשי משרדו, חזרה התופעה. שר האוצר מציג את תוכניותיו, ומולו מקהלת אנשי ימין, הדורשת לקצץ יותר. אלה אותם אנשי ימין, ששלוש שנים מאוחר יותר יופיעו כ"מיטיבים עם העם". יוחנן בדר טען ש"גירעון זה פשע", אחרים תקפו את אי-קיצוץ הסובסידיות, ועוד תקפו את רבינוביץ' על שהוא רך מדי מול ההסתדרות. משה ארנס רצה משטר חירום.

ורבינוביץ'? הוא לא התעלם מהמצב ומהתגובות. הוא חזר ואמר: אנחנו הולכים על סף תהום, אך נזהרים שלא להידרדר למיתון ולאבטלה. התהום רבצה לפתח הכלכלה הישראלית בדמותן של יתרות מטבע חוץ קטנות והולכות, וחוב גדל, אך רבינוביץ' ורבין לא הסכימו להיכנע לדרישה לקיצוץ רחב. סף התהום היה קיצוץ מתון, על סף הנדרש, כדי לא לצלול לחוב שיביא לאיבוד העצמאות הכלכלית, ויחייב שינוי כלכלי קיצוני.

ואכן, בתהליך הדרגתי, התאוששה הכלכלה. לא היתה כמעט צמיחה בשנים  74'-77', האינפלציה עמדה סביב 30%, אבל המינוס הגדול נסגר. ב-76' החלה עלייה דרמטית בייצוא, 77'-78' היו מתוכננות להיות שנות החזרה למתווה צמיחה. מתווי המדיניות היו מודעים לכך שאפשר היה להגיע לצמיחה מהר יותר, אך אז אי-אפשר היה להרחיב תקציבים חברתיים. רבינוביץ' הסביר שכדי להניע את הצמיחה צריך לקנות חומרי גלם במטבע חוץ, קנייה גדולה תעלה את האינפלציה בגלל ההתייקרות בכל העולם. כך ייאלצו לבצע מדניות של קיצוצים. לכן, העדיפו את הצמיחה האיטית.

מה היתה מטרת ההליכה על סף התהום? שמירה על תעסוקה מלאה והגדלת תקציבים חברתיים. כלומר, היתה כאן מדיניות שמניחה שאי-אפשר הכל יחד, אך אפשר גם אפשר להשיג את מירב ההישגים הרצויים, גם צמיחה, גם הקטנת החוב, הגירעון במאזן התשלומים, הקטנת האינפלציה והגדלת יתרות מט"ח  - כל זה מהצד הכלכלי; יחד עם הקטנת העוני, צמצום פערים וחיזוק מדינת הרווחה (למעשה ביסוסה) מהצד החברתי. אפשרי, אך זה יארך 3-5 שנים.

תוך שלוש שנים הרוב בוצע, רק הצמיחה והורדת האינפלציה נותרו לסוף, וכשהתחילו להגיע בא המהפך שלא רק שלא המשיך אותו כיוון, אלא להפך, הגדיל את האינפלציה, עצר את הצמיחה שהחלה, והפך על פניה את המדיניות החברתית.

*

עד כאן ראינו מהלך כלכלי הנשמר שלא להיגרר למיתון ולאבטלה, מהלך שמול נתוני הפתיחה הוא כמעט הרואי. אך היכן צמצום הפערים ובניית מדינת הרווחה? שני אלו הגיעו על-ידי הגדלה משמעותית של תקציבי הרווחה והכוונתם במפורש לשכבות החלשות. מהלך כלכלי נוסף שמשמעותו היתה צמצום פערים היתה הרפורמה במס הישיר של ועדת בן-שחר.  ב-1975 יישמה הממשלה את רפורמת בן-שחר במיסוי, שכללה הורדת המס השולי, ופישוטו, וכן ביטול פטורים רבים ומסובכים. בניגוד למראית העין הראשונה, היתה הרפורמה צעד מצמצם פערים. היא תיקנה עיוותים רבים שהצטברו במשך כמה שנים במערכת המס הישראלית, ואפשרו למעמד הביניים הגבוה להעלים הכנסות רבות. התוצאה של הרפורמה היתה עלייה בגביית המס.

המלצה חשובה נוספת של ועדת בן-שחר היתה לשנות ולפשט גם את מערכת קצבאות הילדים. כך המליצה הוועדה להעביר את הקצבאות ממערכות מסובכות של חישובי זיכויים וניכויים, שהכילו בתוכן רק את מי שהיה שכיר,  ולהחיל אותן  באופן אוניברסלי ולתת אותן ע"י הביטוח הלאומי. בהזדמנות זו גם ביטלו את אפליית הערבים ע"י הפטנט של "קצבאות יוצאי צבא" שכוונו לשם אפליית הערבים. כך הביאה הרפורמה להגדלת השוויון.

ההישג של הרפורמה, הגדלת גביית המסים והגדלת הפרוגרסיביות של גבייה זו, יחד עם צמצום עוני מהיר ורחב היקף, היוו חיזוק לתפיסה של ממשלה זו בדבר העדיפות של מדינת רווחה גדולה ואוניברסלית.

בסופה של התקופה, מדינת הרווחה התבססה. בספרות הרלוונטית זאת נקראת "תקופת ההמראה". התקציבים החברתיים גדלו משמעותית, ויחסית מכ-12% מהתוצר הלאומי לכדי 19% ממנו. כל זה שונה מאוד ממה שהיה לפני-כן, וממה שהיה אחרי כן.

הליכה על סף תהום לא היתה קלה אז. אפשר לנחש שבתנאי פתיחה נורמליים, ללא מלחמת יום כיפור והשינוי הכלכלי בעולם, התוצאות היו טובות ומהירות פי כמה. אבל זה רק מדגיש כי הדרך להוציא את הכלכלה והחברה הישראליות מהפערים הבלתי נסבלים בהם היא שרויה, תלויה קודם כל ברצון ובמדיניות.

ביניים: המעשה החברתי

 ראוי לבחון את המהלך של צמצום פערים, הקטנת העוני וביסוס מדינת רווחה גם מהצד החברתי שלו, כלומר, מהשאלה מה עשו עם תוספת התקציבים לתחומי הרווחה.

בתחום הזה היתה "תוכנית עבודה" מן המוכן. "ועדת ראש הממשלה לילדים ונוער במצוקה" שהוקמה כבר ב-1971 ע"י ממשלת גולדה, הגישה את המלצותיה באמצע 1973 לממשלה. ועדה זו, הנקראת גם "ועדת כץ", על שם ישראל כץ שעמד בראשה, עשתה עבודה מקיפה ומעמיקה מאוד. בוועדה פעלו כ 120 איש, מהאקדמיה, ממשרדי הממשלה ועוד, והיא גיבשה המלצות מעשיות ב-11 מישורים שונים (חינוך, שיכון, הכנסה ועוד), ובראשן המלצות ארגוניות שהעידו על רוחק הראות שלה. ההמלצות הארגוניות כוונו לשני דברים:

1.                 יצירת מערכת רווחה שתתכלל (תיצור אינטגרציה) את הפעולות השונות במשרדים השונים כדי למנוע כפילויות מצד אחד, ו"נפילה בין הכיסאות מצד שני".

2.                 יצירת "רוח גבית ציבורית" לפעילות ביסוס מדינת הרווחה האוניברסלית ע"י יצירת מערכות דיון ציבוריות, דוגמת ה"מועצה הציבורית לרווחה" שבראשה עמד ראש הממשלה.

בחלק הכללי של מסקנותיה, התמקדה הוועדה בשאלה מה הם מדדי ה"מצוקה" ומי שרוי בהם, ומסקנותיה:

מצוקה עמוקה היא מצב של משפחה הנמצאת מתחת לרף בשלושת מעגלי החיים הבאים:

א.                 דיור בצפיפות העולה על שלושה בחדר בממוצע.

ב.                 השכלת ההורים מתחת ל-8 שנות לימוד

ג.                  הכנסה ממוצעת לנפש מתחת ל-75 ל"י.

מצוקה הוגדרה כמשפחה העונה לפחות על שתיים מהקטגוריות האלו. הוועדה מצאה שמספר רב של משפחות וילדים נמצאים במצב של מצוקה ומצוקה עמוקה, וכי 90% הן מעולי אפריקה ואסיה.

רבין מינה את ברוך לוי,  שהיה חבר בועדת כץ, ליועץ ראש הממשלה לענייני רווחה. לוי הקים צוותי עבודה בשלושה מעגלים:

המעגל הציבורי. "מועצה לענייני רווחה חברתית", שנפגשה מדי שלושה חודשים וכללה שרים, מנכ"לים, ראשי עיירות פיתוח, ראשי מערכות, אנשי ציבור, בהם גם מהפנתרים השחורים. אלו היו דיונים ציבוריים על כל תחומי הרווחה שקודמו אז, והשתתפו בהם גם נציגים משכונות ומעיירות ששטחו את הבעיות שנראו בעיניהם בוערות.

המעגל הממשלתי. ועדת השרים לענייני רווחה, שהחלה לתאם ברצינות, לראשונה, עבודת רווחה כוללת ולהוות גורם לחץ ממשלתי.

המעגל המקצועי. צוות של אנשי מדעי החברה, שבדק אפשרויות פעולה שונות בתחומי רווחה וקידם יוזמות על פי הממצאים.

המערכת הזו פעלה באופן בסיסי עפ"י מסקנות והמלצות דו"ח ועדת כץ, דגש מרכזי בפעולה תפסו תחומי החינוך, השיכון וההכנסה, שהיו "מגדירי המצוקה העיקריים".

בתחום השיכון, נקודת המוצא להגדרת מצוקה חריפה היתה צפיפות דיור של 3 ומעלה בחדר. אם גם הסלון נחשב חדר, הרי שבבית שבו חדר שינה + סלון ומתגוררים בו שבעה, זוג + חמישה ילדים, הצפיפות בו איומה. הקטנת צפיפות הדיור מתחת לרף זה הוגדרה כמשימה עיקרית.  הדרך היתה ע"י מתן הלוואות נוחות להרחבת הבתים, ואכן, משפחות רבות הרחיבו את בתיהן בתקופה זו.

דרך נוספת שבה טופלו בעיות דיור היתה מתן הלוואות ומענקים לאוכלוסיות מובחנות – למשל, זוגות צעירים ובעיקר באזורי הפריפריה.

תוכנית נוספת שפותחה אז היתה שיקום השכונות, שכללה שיקום פיזי של השכונה, יחד עם פיתוח חברי של ועדי השכונות. התוכנית התחילה לפעול בכ-16 שכונות ב 1976, והורחבה לכ-30 שכונות ב 1977.

לעאורה יש כאן בלבול.  הרי תוכנית שיקום השכונות מזוהה לגמרי עם ממשלת בגין. נכון, מה שקרה הוא שממשלת בגין שעצרה את השינוי הכלכלי-חברתי הזה (חלקו באופן מיידי, חלקו בהדרגה), לקחה את פרויקט שיקום השכונות כדגל מרכזי והרחיבה אותו בהרבה, אך עצרה את שאר המהלכים: כרסום מכוון  באוניברסליות של מדינת הרווחה, הורדת אחריות הממשלה לתעסוקה מלאה. האבטלה הגיע מהר מאוד, ונשארה מאז ברמות של בין 6% ל-11%, כאשר בשנים 74-77 היא לא עברה את ה-3% המינימליים.

בתחום החינוך נעשו בעיקר מאמצים ממוקדים לחזק קבוצות ואזורים חלשים, מה שהוגדר אז כ"פעילות טיפוח", ולימים זכה, לעתים קרובות בצדק, לביקורת רבה על התיוג שיצר. בכל מקרה, תקציבים הועברו מהשכבות המבוססות אל השכבות החלשות. מכר שלי, שהיה מנהל בי"ס קיבוצי-אזורי באותם ימים, אמר לי שממש כעס על שר החינוך, אהרון ידלין, איש התנועה הקיבוצית, על הקיצוץ התקציבי הגס שקיצץ באגף לחינוך ההתיישבותי. לזכותו של אותו מנהל בי"ס ייאמר שבאותן שנים אני למדתי באותו בי"ס וכלל לא הרגשתי ירידה ברמה.

במסגרת זו הוקדשו הרבה תקציבים ל"תוכנית 30 היישובים", שכללה יישובי מצוקה ופריפריה, ל"מפעלי טיפוח", ל"מפעל ההזנה" ועוד.

בתוך הפעילות במערכת החינוך צפה ועלתה שאלה מהותית, הנוגעת לדרך ביסוס מדינת הרווחה. אם טענתי שמדינת רווחה אוניברסלית היא הפתרון הנכון לדעת הממשלה ההיא, הרי שהכיוון די ברור. אלא שגם בתחום החברתי נקודת המוצא היתה קשה, ואי-אפשר היה לבסס את מדינת הרווחה האוניברסלית בבת אחת. איך מבססים אם כך מדינת רווחה בלא שזו תהיה מדינת סעד? יש לכך יש שתי דרכים, והתנהל לגביהן ויכוח בכל אותן שלוש שנים.

א. יצירת תשתית רווחה אוניברסלית, אך תוך הכוונה לתחומים שיעזרו בדרך המהירה ביותר לחלשים. קצבאות הילדים, למשל, ניתנו לכולם (זוהי המשמעות של אוניברסליות), אך הן פעלו באופן חד וברור לטובת המשפחות העניות, שרובן היו גם מרובות ילדים.   

ב. הכיוון השני אמר: אנחנו רוצים מדיניות אוניברסלית, אך עדיין אין לנו מספיק אמצעים, לכן, בינתיים, מי שיכול ימשיך לשלם, ואולי אף נגדיל את התשלומים שלו, כדי לממן את הסבסוד לחלשים.  זוהי תפיסת מדינת הסעד, והיא בלטה בעיקר במערכת החינוך, שם המשיכו תשלומי ההורים להתבצע, וזאת עקב הקיצוץ בתקציבים (במסגרת הריסון הכלכלי), אך אלו עברו לדגש יתר על דיפרנציליות בגבייה (כלומר, החזקים ישלמו עוד יותר).

ומה קרה בתחום ההכנסה? את זה ראינו כבר בחלק הכלכלי, ובעיקר, בהגדלת קצבאות הילדים במסגרת רפורמת בן-שחר.

 

ביניים: הכישלון הפוליטי

התוצאות הכלכליות-חברתיות היו אם כן מוצלחות ביותר. בנוסף, נחתם בתקופה זו הסדר הביניים עם מצרים, שהיה בזמנו הישג גדול, הסכם המוגדר במפורש כ"צעד במסגרת התהליך לקראת הסדר שלום מלא", וכן נפתחו חקירות משמעותיות בענייני שחיתות. אז למה כל זה נבלם והעבודה נפלה במהפך של 1977?

את הכישלון אפשר להסביר משני כיוונים. הראשון מתייחס למגמות ארוכות טווח שממשלת רבין ספגה שלא ב"אשמתה"; השני מצביע על גורמים שלא רצו את המדיניות שהובילה הממשלה.

בין התהליכים ארוכי הטווח שהפילו את השלטון הארוך של מפלגת העבודה, חשוב להזכיר את הניכור והכעס של המזרחיים כלפי מפא"י, שבא לידי ביטוי משמעותי בפעולות של הפנתרים השחורים. אפשר לראות את המעבר של מזרחיים מהעבודה אל הליכוד כבר מבחירות 1969, דבר המתחזק ב-1973. יש האומרים שלולא מלחמת יום כיפור, היה הישגו של הליכוד כבר אז גדול יותר. התהליך נמשך ב-1977, וביתר תוקף ב-1981.

תהליך נוסף היה הסלידה הכללית כלפי מפא"י, שהפכה למפלגת העבודה. הסלידה הזו התחזקה לאחר המחדל של יום כיפור.  ביטוי חריף לתחושה זו ניתן גם מתוך שורות מפלגת העבודה, ע"י אנשים שהצטרפו לד"ש, מפלגה שסחפה ציבור רחב על בסיס הסלידה הזו.

ההסברים הללו חשובים מאוד, אבל חשוב מהם לענייננו הכיוון השני. בחברה הישראלית היו בשנות השבעים גורמים חזקים, שהמדיניות הכלכלית-חברתית והביטחונית של ממשלת רבין לא התאימה להם.

ראשית, הימין שהתנגד הן למדיניות החברתית-כלכלית והן לזו הביטחונית ועשה זאת בבוטות ובגלוי, אם כי בציבור הרחב הם דיברו על "טובת השכבות החלשות". אבל הגורם המרכזי והחשוב, שהוביל למעשה את נפילת ממשלת רבין, היה המעמד הבינוני המתעורר, שהתמרד נגד מהלכים שעיקרם העברת תקציבים לשכבות חלשות.

בשנות השבעים עדיין לא היה נהוג לאמר "הם לא צריכים", "העניים אשמים בעוניים". לכן היה צורך בסיסמאות אחרות להובלת המהלך. אז העלו על נס את "המלחמה בשחיתות", את "שינוי מבנה הממשל", וגם את "חולשת המערכות". התשובה לרעות החולות הללו היתה "מקצוענות". הסיסמאות מתאימות במיוחד להתקפה על תקציבים ממלכתיים גדולים ועל מדינת הרווחה.

את החיבור בין מעמד הביניים, שרובו תפס את עצמו כליברלי בעניין המדיני, לבין הימין, עשו אנשי רפ"י שבמפלגת העבודה, ובראשם שמעון פרס,  וגם ד"ש. פרס החל במהלך מתוך הממשלה. הוא הפריע למהלכים רבים של הממשלה. בין השאר הוא חזר ודרש את הגדלת תקציב הביטחון ודחף את הקמת ההתנחלויות הראשונות. העיתונות, ובמיוחד עיתון הארץ, פירקו את דימוי הנץ הטורף של פרס והדגישו את חולשת רבין ואלון במאבקם נגד גוש אמונים. כך יצרו תמונה ש"רק פרס יכול".

ד"ש היוותה מקלט לכל אנשי מעמד הביניים שברחו ממפלגת העבודה בנימוקים של "שחיתות" ו"הצורך במקצוענות", אבל בעצם בגלל חוסר רצון לשלם ולו מחיר קטן, הדרוש כדי ששאר חלקי החברה יוכלו להצטרף למסיבה.

וכך, המעמד הבינוני המתמרד התאסף תחת כנפי ד"ש, שמוביליה היו למעשה מהעשירון העליון, הדובר בשם "המעמד הבינוני". יחד עם הימין המוצהר – חרות, מפד"ל, הם הביאו למהפך המיוחל. ומכאן, במהירות, גדלו הן האבטלה וכך גם הפערים והעוני, ותנופת מדינת הרווחה נעצרה. ועדיין עומדת השאלה: איך הצליחו להפיל את הממשלה, כאשר כל הנתונים  מעידים על הישגים כל-כך נרחבים של הממשלה?

מסתבר שתושבי המדינה בתקופה ההיא לא זוכרים את התקופה כטובה כל-כך. אנשי המעמד הבינוני דאז זוכרים את פרשיות השחיתות שהתגלו אז (בנק ישראל-בריטניה, מיכאל צור, אשר ידלין והחשדות נגד השר אברהם עופר, שבעקבותיהם הוא אף התאבד). הם אינם זוכרים את צמצום הפערים ואת ביסוס מדינת הרווחה, מכיוון שהם לא היו הנהנים העיקריים ממנה.

השכבות החלשות, שהורכבו בעיקר ממזרחיים, כפי שדו"ח ועדת כץ אישר, לא הספיקו ליצור אמון בממשלה שאכן היא ממשלת שינוי כלכלי-חברתי.

מי שתרם תרומה ניכרת לתחושה של כישלון הממשלה היה עיתון הארץ, שמגמתו הכלכלית-חברתית מנוגדת במובהק למגמה של ממשלה זו. בתקופה המדוברת נכתבו בהארץ כ-50 מאמרים נרחבים בנושא הכלכלי-חברתי, 48 מתוכם היו ביקורתיים במובהק. לעתים הביקורתיות היתה כל-כך מופרכת, שאין מנוס מלבקוע שהיה כאן קו מערכתי מגויס.

למשל, אברהם טל כתב בהארץ 11.6.76 מאמר שכותרתו "שנתיים לכישלון", כשנקודת המוצא של המאמר היא שהמדיניות הכלכלית של הממשלה נכשלה, ו"אם נחוץ לציין את נקודת התורפה החמורה ביותר, ואולי הקריטית, כי אז דומה שהאצבע המאשימה צריכה להיות מופנית – במלוא הזהירות והאחריות – אל הממשלה עצמה".   

טל עושה שימוש הנראה מעוות בנתונים. כך, למשל, הוא מנסה לקעקע את ההישג הגדול של שר האוצר רבינוביץ': עצירת אזילת יתרות מטבע החוץ, ועצירת הגירעון במאזן התשלומים, שני נושאים שהם מ"דגלי הקרב" של דוברי הימין, בכך שהוא מביא את גודל יתרות המט"ח בדולרים, ללא ניכוי האינפלציה שהיתה בארה"ב. זהו מהלך מגוחך, שכן יתרות המט"ח של ישראל נספרות לפי מספר חודשי יבוא שהן יכולות לממן. זהו הערך המשמעותי היחיד, וכך יש למדוד את הכמות שיש או אין.  

אברהם טל כמובן יודע זאת,  וכאשר הוא משתמש בנתונים אחרים הרי שזוהי הטעיה, ולא היחידה. לעצם העניין, יתרות המט"ח של ישראל הספיקו באותה תקופה לשלושה חודשים, בעוד שבשיא המשבר הן ירדו לחודש וחצי יבוא בלבד. בתקופה זו הציג רבינוביץ' את המצב באופן ציורי כ"מסע אל הדולר האחרון".  

עיתון הארץ היה עקבי בהתקפותיו על הממשלה, ויחד עם כלי תקשורת אחרים הצליח לייצר אווירה לפיה הממשלה לא מצליחה ולא יוצלחית. השחיתות מרחפת על פני כל הארץ. המערכת כולה נמצאת בכאוס ובבזבזנות. שלוש התחושות האלה הן שדחפו רבים מבני המעמד הבינוני לרצות "להתגייס ולעשות מעשה", מעשה שתאם את חוסר הרצון של אותם אנשים להמשיך לשאת בעול הכספי של צמצום הפערים.

אלא שהאלטרנטיבה למפלגת העבודה היתה הימין, שהיה מוקצה אף יותר על ידי  אותו ציבור שראה עצמו כליברלי-הומני. וכך, בתיווכו של עיתון הארץ וכלי תקשורת דומים, ובתיווכם של אנשי רפ"י לשעבר, ובראשם שמעון פרס, נוצר המהלך שאפשר לאנשי המעמד הבינוני לעצור את מדיניות צמצום הפערים וההרחבה החברתית, תוך שיתוף פעולה לא ישיר עם הימין, שרצה בדיוק אותו דבר.

אפשר לומר שהמדיניות של ממשלת רבין של 74-77 היתה קצרה מדי מכדי להספיק ולאסוף את מי שהרוויח מננה, שהיו בעיקר המזרחיים, שהניכור שחשו כלפי תנועת העבודה צרב בבשרם זה זמן רב, אך ארוכה מספיק כדי לאסוף נגדה את נפגעיה מהמעמדות הגבוהים, המדברים בשם המעמד הבינוני.

ומה היתה התוצאה? המדיניות המובהקת של הרחבה חברתית, שהתבססה על צמצום פערים, הקטנת העוני וביסוס מדינת הרווחה, נבלמה. זו היתה מדיניות קצרת מועד, שהיתה שונה מאוד מהמדיניות של הממשלה שלפניה, ושונה עוד יותר מהמדיניות של הממשלה שלאחריה.

עם נפילת ממשלת ההרחבה החברתית של 74-77 התחילה מדיניות הפוכה. במהרה הגיעה האבטלה שנשארה איתנו מאז ובהמשך האינפלציה, ששחקה מגזרים  שלמים. השחיקה המכוונת במדינת הרווחה האוניברסלית הצטרפה אף היא במהרה ותוצאותיה, הרחבת הפערים והגדלת העוני, נראו גם הן.

המהלכים הכלכליים-פוליטיים האלו התאפשרו, מכיוון ששנות השמונים היו שנות שלטון הימין, כאשר גם על האופוזיציה השתלט הימין (לפחות במובן הכלכלי-חברתי). ואכן, כל התופעות שתיארנו קודם התחילו כבר ב-1978, אך קיבלו משנה תוקף מאמצע שנות השמונים, ונשארו איתנו עד היום, בזכות השלטת האמונה בכישלונה של מדינת הרווחה ובצורך לקצץ, להפריט, להחליש את שירותי מדינת הרווחה, ולאחר ההחלשה – כשנעשו עלובים, להפריט יותר וחוזר חלילה, כשבכל סיבוב הפער גדל, המעטים מתעשרים עוד, והרבים נשחקים והולכים.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד