על נחמה ניר / זהבה וינטר
על נחמה ניר / זהבה וינטר

 

 

מאז שנודע לי שנחמה הלכה לעולמה זכרונות רבים עולים ומציפים את תודעתי ומשאירים אותי עם טעם חם ומרענן. כמה נעים להיזכר באין סוף "רגעים היסטוריים" כמו גם במיליוני סצנות של הומור, של צחוק ושל נחת - רגעים שחוויתי ליד והודות למורתי, מורתנו נחמה.

זכיתי לעבוד עם נחמה במשך שש שנים. זאת הייתה אחת התקופות הכי מעניינות, הכי מתישות והכי מאושרות בחיי.

אני זוכרת, כאילו היה זה אתמול, כאשר בקשה להעמיד שולחן כתיבה בשבילי - עולה חדשה טרייה, קצת רועדת מפחד ומהרבה התרגשות - עומדת נבוכה מבלי לדעת מה לומר. הכל התרחש בחדר הקטן, שבקושי הכיל את שולחן הכתיבה שלה ואת הפינה "האינטימית": שולחן עגול ושלושה כסאות שהביאה מהבית "כדי שלא יהיו מחיצות בינינו לבין האורחים". לגבי מיקומי בחדר הקטן הכריזה נחמה בהתלהבות: "כך נעשה הכל ביחד וכך יהיה לנו מעניין" וכך סגרה עניין.

אני זוכרת את הנסיעות לירושלים. תמיד נסיעה בתחבורה ציבורית. קפה ועוגה בבית הקפה "העוגה" קרוב למשרד הראשי, תמיד שעה לפני תחילת הישיבות, כדי שיהיה לנו "לפחות שעה לדבר"... בשש וחצי או לכל היותר בשבע בבוקר, הקפה של נחמה תמיד רותח והעוגה טרייה וחמה מהתנור. וכשהיינו חוזרות, אני הייתי תשושה מעייפות - לא הלכתי למיטה אלא "התעלפתי" במיטה - ואילו נחמה היתה רעננה ואנרגטית כי "יש לה הצגה או קונצרט", ואם לא - היה לה ספר מעניין בו קראה עד השעות הקטנות של הלילה.

אני זוכרת איך הצליחה נחמה לעבור מפרויקט לפרויקט, מנושא לנושא, מבעיה לבעיה, להכיר ולכוון את המערכת מבפנים, להציג את האינטרסים של הגיל הרך בפני המשרד הראשי, בפני התקשורת, בפני האוניברסיטאות, לכתוב ספרים וסיפורים לילדי גן, להרצות בפני המפקחות בפגישות החודשיות וגם בפגישות שלהן עם הגננות, להוציא מדריכי עבודה לגננות - והכל במסגרת של משרה וחצי פיקוח מרכז ומשרה וחצי מזכירות, בשני חדרים זעירים בקומה אחת עשרה במשרד החינוך בתל אביב.

אני זוכרת באיזה מיומנות המציאה פתרונות ופרויקטים כאילו היא פותרת תשבץ אין סופי. כל רעיון או פרויקט עם השם המתאים לו. בדרך כלל המציאה ראשי תיבות שסימלו תוכן, כיוון ואידיאולוגיה. כך נולדו קדמ"ה, הקל"ה, מילו"א ועוד ועוד...

אני זוכרת כמה חשוב היה לנחמה להקדיש חלק ניכר מעבודתה לביקורי שטח. לא היה שבוע (ואז עבדנו שישה ימים) שלא נסעה עם המפקחות לבקר גני ילדים. עניין המרחק מעולם לא היווה מכשול. היא הרגישה שזהו חלק מתפקידה, מחובתה ומשמחתה.

אני זוכרת איך עוררה נחמה מהפכה אמיתית במערכת כאשר הקימה את המסגרת לאקדמיזציה של הגננת, מפעל ששמרה עליו בקנאות באופן אישי במשך כל שנות כהונתה כמפקחת מרכזת. על מפעל שכזה כל אחד אחר היה אומר "דיינו" ובוודאי היה שמח להחשיב אותו כפנינת החיים המקצועיים שלו. אני זוכרת כאילו היה זה אך אתמול איך הגיעו מפקחות על גני=ילדים לחדר הקטן, לשבת מסביב לשולחן העגול ולספר בגאווה רבה על כך שסיימו לימודים, או לספר על המספר הגדל והולך של גננות תחת פיקוחן שלומדות לקראת תואר אקדמי. לא היתה שמחה גדולה מזאת...

אני זוכרת איך נחמה האמינה בלב שלם באינטגרציה של לכאורה ניגודים: העצמה מקצועית של הגננת יחד עם הכרה אמיתית וכנה בהורים כשותפים שווי ערך בחינוכם של ילדיהם. הכרה בחשיבות המשחק והיצירה החופשיים בקרב הילדים יחד עם דרכי למידה פרטנית ושיטתית. הכרה בזכות הגננת להיות שונה - "השוני התורם" המפורסם של נחמה - יחד עם פיתוח ה"אני הקולקטיב" של המערכת הגיל הרך.

אני זוכרת את הימים הקשים של התקוממות כלפי הלחצים של המזכירות הפדגוגית להכניס קריאה לגן הילדים ולוותר על המשחק כדרך טבעית של הילד ללמוד. לא היה קל. נחמה נלחמה כלביאה. לענות לפיתוי, לעזוב את הכל וללמד באוניברסיטה לא הופיע בלקסיקון של נחמה. התגייסנו כולנו, מפקחות, גננות, פסיכולוגים להסביר, לשכנע, לכבוש את דעת הקהל, הפעלנו בתי=ספר לחנוך במכללות ובאוניברסיטאות. זאת היתה מלחמה קשה על עצם קיום הגן הישראלי ונחמה ניהלה את כל המערכה בכושר מנהיגות חסר פשרות.

אני זוכרת איך אימצה נחמה דרכים דמקורטיות יותר מבעבר בניהול המערכת החינוכית לגיל הרך, כאשר ייסדה את הוועדה לחינוך קדם=יסודי, שכללה נציגות של כל המחוזות יחד עם נציגות מהחינוך הקיבוצים והגנים הפרטיים. פעם בחודש היינו נפגשנו כולנו לדון בנושאים הנוגעים לגיל הרך, כאשר המתאמות של כל מחוז ומחוז היו מעלות את חוות דעתן על הנושאים השונים שהועלו לדיון, לאחר שערכו בירור ודיון מוקדם עם המפקחות באזורן.

אני זוכרת כמה הייתי מאושרת כאשר זכיתי למחמאה מנחמה על הצלחתי בפעילות זו או אחרת. אף שנחמה היתה מאוד נדיבה בסופרלטיבים כאשר היה מדובר על רעיון או עשייה מוצלחים, לא היה פרס יקר מזה ולא היתה שמחה גדולה מזאת. תמיד היינו חוגגות הצלחה כזו או אחרת בבית קפה, עם כוס קפה רותח ועוגה ותמיד עם שיחה מהנה מלווה בצחוקים ושמחה על "מילוי המשימה". נחמה היתה מתמלאת באושר ובגאווה עם כל הצלחה של כל אחת ואחת מאתנו - מפקחות, מדריכות וגננות. אלה היו העידוד והתמריצים הכי משמעותיים בשביל כולנו.

אין לי ספק שנחמה השתייכה לדור הנפילים והאמיצים שהובילו קדימה את המערכת ועשו היסטוריה. לוויתה לא היתה עצובה. נחמה חיה חיים ארוכים, מלאים ומעניינים. היא הרגישה חלק מהעולם הגדול - כמו דג במים בניו=יורק - ואהבה אהבת נפש את תל=אביב. היתה כילדה קטנה ותמימה במשחקיה עם חתולי רחוב וכענק בכל מסגרת אינטלקטואלית ברחבי העולם. היו לה חלומות לגבי המדינה וציפיות לגבי עצמה ומשפחתה שחלק גדול מהם התגשם לשמחתה הרבה. יכלה ביושר להסתכל אחורה ולומר את שלי עשיתי!

אני אישית, שייכת לדור ההמשך, דור שירש ערכים של עבודה קשה, אחריות, מנהיגות והגשמה. בעבודתנו שלנו פעלנו מצד אחד מתוך רצון עז "לחדש ולהתחדש" ובו זמנית להיות זכאיות למורשת הדור שקדם לנו.

אנחנו הורשנו את השרביט לדור השלישי. מצד אחד, כמו מורים נאמנים ואמהות גאות, ציפינו לגדולות מהמנהלות הצעירות שמנהיגות היום את המערכת. השתעשענו במחשבה לאן הן תגענה בחשיבה ובעשייה היות ונקודת הזינוק שלהן היא כבר שונה לגמרי. ברור שאיש מאתנו אינו מתגעגע לחדר הקטן, למיעוט האמצעים ולתנאים הקשים בהם פעלה נחמה. כן מתגעגעים לחום האנושי, למעורבות המקצועית, לעשייה המשמעותית שאפיינו כל כך את מנהיגותה.

ידענו וציפינו שיהיו שינויים אבל באף רגע לא עלה בדעתנו שתיפסק "שרשרת הזהב"... של מנהיגות מערכת הגיל הרך. העובדה שהאגף לחינוך קדם=יסודי לא מצא לנכון להופיע כאיש אחד בלוויה של נחמה הוא סימן בולט של נתק בין דורי ובחוסר מחויבות היסטורית לאלה שהקימו את המערכת. איך זה קרה? כמו בסיפור של י.ל. פרץ "האבן היקרה" אולי קם דור חדש שלא "ידע את יוסף"... או אולי הערכים של אז הם כבר מיושנים והיום הם כבר לא רלוונטיים... או...

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד