מודרנה עם כיפה
מודרנה עם כיפה

בניגוד לסיפור שהציונות הדתית מספרת לעצמה על עצמה, בפועל, זהותה מורכבת לא רק מהיסוד הדתי-הלכתי, אלא גם משני יסודות ערכיים נוספים: הלאומיות והמודרנה, והיא אינה מוכנה לוותר עליהם

 

הכותב הוא חבר מערכת העיתון "הארץ" וחוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

 

חובשי כיפות סרוגות בולטים כיום כמעט בכל תחומי החיים בישראל – בצבא, בפוליטיקה (לא רק במפלגות דתיות), בכלכלה, בתקשורת, בתרבות ובאמנות (ספרות, קולנוע, תיאטרון וכו'). יתר על כן: לא רק שהם מצויים בפועל בכל תחומי החיים, אלא שהחברה הדתית מעודדת אותם להיכנס לכל התחומים האלה, "לכבוש" עוד ועוד תחומים שמהם נעדרו בעבר. בשנות החמישים והשישים היה זה עצם העידוד לשרת ביחידות קרביות, כמו הנח"ל המוצנח. בשנות התשעים היה זה העידוד להגיע לתפקידי קצונה ושירות קבע באותן יחידות, וכן להיכנס לתקשורת ולתחומי התרבות השונים, שנתפשו כתחומים מובילים ב"ישראל החדשה".

      למרות שהתהליך הזה נתפש כטבעי בקרב הציונות הדתית עצמה, אין הוא דבר מובן מאליו. הרי חלק ניכר מהתחומים האלה טומנים בחובם בעייתיות לא קטנה לאדם הדתי – ולא במקרה חובשי הכיפות השחורות משתדלים להדיר רגליהם מהם. כך, למשל, היה כבר בשנות החמישים, כאשר בשירות הקרבי, ביחידות שהונהגו על-ידי בני קיבוצים אתאיסטים במוצהר, נאלץ שומר המצוות להיאבק על עצם האפשרות לשמור שבת ולאכול מזון כשר. עם שחרורו מן הצבא, עודדו אותו, בין היתר, ללמוד משפטים ולהיות עורך-דין, למרות שמערכת המשפט הישראלית איננה פוסקת כידוע לפי ההלכה, ובכך יש בעיה הלכתית לא פשוטה. הכניסה לחיי התקשורת והתרבות בעייתית עוד יותר. הרי מעצם טבעה פירושה הוא צריכה של "מוצרים" בעיתיים מבחינה הלכתית: עיתונות שיש בה לשון הרע ומראות לא צנועים באורח קבע (לא רק תמונות עירום, אלא גם דברים חמורים פחות, אבל אסורים מבחינה הלכתית); מופעי זמר שיש בהם "קול באישה"; סרטי קולנוע והצגות תיאטרון המכילים "סצינות לא צנועות", וכו' וכו'.

            והנה, למרות כל הבעיות הללו, מעודדת הציונות הדתית את בניה לא רק לשרת כחיילים ביחידות קרביות, אלא להגיע אף לעמדות פיקוד גבוהות; לא להסתפק בתפקידי עורכי דין, אלא גם להגיע למעמד שיפוטי, שפירושו אחריות אישית לפסיקות שאינן לפי ההלכה; לא להסתפק בצרכנות בתקשורת ובתרבות, אלא להשתתף ביצירתן.

            כל הדברים הללו מלמדים בבירור על דבר אחד: למרות שהציונות הדתית נוטה להגדיר את עצמה כמי שאינה שונה מבחינה דתית מן העולם החרדי ("כל ההבדל בינינו הוא רק שאלת התמיכה בציונות"), בפועל אין זה כך. העולם החרדי לא היה מעלה בדעתו לעודד את בניו להשתלב בצבא, במערכת המשפט, לא כל שכן בתקשורת ובתרבות הכללית. הסיבה שהציונות הדתית נוהגת אחרת היא שבניגוד לסיפור שהיא מספרת לעצמה על עצמה, בפועל, זהותה מורכבת לא רק מהיסוד הדתי-הלכתי, אלא גם משני יסודות ערכיים נוספים, הלאומיות והמודרנה, והיא אינה מוכנה לוותר עליהם, גם כשהדברים מגיעים לידי התנגשות מפורשת עם ההלכה הקיימת. אדרבה, במקרי התנגשות רבים מבניה ישאפו לשינוי ההלכה בהתאם לנורמות המודרניות שהם חפצים לאמץ, ולא להתקפלות הנורמות המודרניות בפני ההלכה.

            בעצם, פירוש הדבר הוא שהזהות הציונית-דתית מהווה מיקרוקוסמוס של הזהות הישראלית (לפחות של החלק היהודי שלה). שלוש השוקיים היוצרות את המתח הערכי העצום הטמון בה – בין היסוד הדתי והמסורתי, הפן הלאומי והחיים המודרניים – משקפים למעשה את מתח הזהות שכלל החברה הישראלית נתון בתוכו. זה גם מקור העניין העצום במגזר הזה, המונה בסך-הכל כ-15% מהאוכלוסיה. מדובר במיעוט, אבל לא במקרה דרמות הזהות הגדולות של החברה הישראלית התחוללו בעשורים האחרונים בעיקר בתוכו וסביבו: גוש אמונים וההתיישבות בשטחים, דילמת הנאמנות לדמוקרטיה מול צו האחיזה בארץ, ועוד. אבל מעבר לכך, הייתי אומר שהמתח בין הזהויות השונות הוא שהוליד מלכתחילה את המגזר הזה. רוצה לומר: המגזר הזה נולד בראש ובראשונה מתוך רצונם של אנשים שומרי מצוות לא לוותר על תחומי חיים חשובים אחרים – ציונות וחיים מודרניים. הם רצו לחיות את החיים במלואם בלי לוותר על אף היבט ערכי מרכזי שלהם, גם אם תהיה בכך בעיה מבחינה דתית. רק לאחר ההכרעה הנפשית היסודית הזו נולדו ההסברים התיאולוגיים, שנועדו להצדיק אותה מבחינה דתית והחשיבה ההלכתית, שנועדה להסדיר בפועל את פרטי החיים במערכת רב-ערכית שכזו. ההכרעה האנושית-נפשית  קודמת אפוא להתמודדות התיאולוגית וההלכתית. הרי אלמלא התקיימה, לא היה כלל צורך בה. 

 

ביניים: *

 

            לא בקלות גילתה הציונות הדתית לעצמה שזוהי משמעות עולמה, ועד היום היא מתקשה להודות בכך בפה מלא. כשנולדה, היא אף הכחישה זאת. ראשוני הציונות הדתית, מייסדי "המזרחי", כמו הרב יעקב ריינס, היו רבנים חרדים שהלכו עם הציונות אך ורק בממד הלאומי. אדרבה, הם נאבקו בכל ניסיון של הציונות ליטול לעצמה כתר של משמעות תרבותית ושל שינוי בזהות התרבותית-דתית של העם היהודי. אנשי "המזרחי" הם שתבעו מהרצל לקבוע במפורש, שהציונות לא תעסוק בשאלות תרבותיות, ואף התנו את עצם הצטרפותם לתנועה הציונית בקבלת התביעה הזו. הרצל אכן קיבל זאת, למורת רוחם של אנשי "הציונות הרוחנית" מבית מדרשו של אחד העם.

            אבל הציונות, שנולדה על-ידי אנשים חילונים מתוך תפישת עולם חילונית, לא יכלה להתכחש לאורך זמן לזהותם התרבותית של אנשיה. בסופו של דבר, המפעל הציוני היה לא רק מפעל מדיני, אלא גם (ואולי אף יותר) מפעל תרבותי-רוחני, שבא לעצב "יהודי חדש". כלומר, באופן מפורש יהודי שונה מהיהודי הדתי שזוהה עם הגולה; יהודי שמוקד חייו אינם חיי הרוח, אלא חיי המעשה - בניין הגוף ובניין הארץ. תוך זמן לא רב התברר שגם יהודים שומרי מצוות נמשכים לאידיאל החדש הזה. גם הם רצו "יהודי חדש" – אמנם שומר מצוות, אבל גם כזה שהחיים הפיזיים (אידיאל של צעירים בריאי גוף, ולא עוד תלמידי חכמים חלושים) ובניין הארץ הם מרכיב מרכזי בעולמו.

 כך נולדה בצד "המזרחי" גם "הפועל המזרחי": תנועה סוציאליסטית, שלימים הצמיחה מתוכה את שתי התנועות המעשיות שיגשימו את אידיאל "היהודי הדתי החדש": הקיבוץ הדתי ובני עקיבא. כמה מראשי התנועה הזו לא היססו אפילו לתבוע במפורש את אידיאל המרד ב"יהודי הישן". הבולט ביניהם היה שח"ל (שמואל חיים לנדוי), שטבע את סיסמת "המרד הקדוש" – סיסמה נועזת שאמרה שיש פעמים בהן מרד בסמכויות המסורתיות הישנות הוא מרד קדוש, משום שהוא נעשה בשמם ולמענם של ערכים מקודשים, כמו בניין הארץ ותיקון החברה.

            כך נקבעה דיכוטומיה, המלווה את הציונות הדתית כמעט מראשיתה: הממסד הדתי שלה, הרוצה להיות מחובר לעולם התורה החרדי, ממשיך לטעון שאין בין עולמה לבין העולם החרדי אלא הציונות בלבד, בעוד ההמון הדתי-לאומי מצביע ברגליים לטובת הגדרה זהות אחרת, זו שמאמצת עוד ועוד סממני זהות תרבותיים (לא את כולם, כמובן) מן העולם החילוני.

            אפשר לומר שתמצית המחלוקת בין החרדים לציונות הדתית, וכן המחלוקת הפנימית בתוך הציונות הדתית, היא בדיוק בשאלה של מספר מרכיבי הזהות. החרדים מתעקשים על ממד אחד בלבד: הממד הדתי, והתגלמותו בהלכה. החרד"לים (החרדים-לאומיים, המזוהים בעיקר עם האגף הרבני של הציונות הדתית) מדברים על שני ממדים – הדתי והלאומי. ואילו "הרוב הדומם" של הציונות הדתית חי בפועל את חייו במתח בין שלושת מרכיבי הזהות שהזכרנו קודם: הדת, הלאומיות והמודרנה. 

ודוק: "חי בפועל", משום שבאופן מוצהר נשארים גם רוב הדתיים המודרנים נאמנים להגדרת הזהות הרבנית, הטוענת "שאין בינינו לבין החרדים אלא הציונות בלבד" (כלומר, שהזהות מורכבת רק מהדתיות והלאומיות). כל זאת, מתוך תחושה שרק רבנים יכולים לתת לגיטימציה להגדרה פורמלית של זהות דתית, ואם הם אינם מעניקים לגיטימציה להגדרה המכילה גם את המודרנה, הרי גם הציבור הנותן לה לגיטימציה בכל יום ויום מחייו, אינו יכול לתת לה לגיטימציה פורמלית. כך קורה שהציבור הדתי-לאומי הרחב רואה כרבניו אנשים שאורח חייהם שונה במובהק משלו – בלבושם, בצריכת התרבות שלהם, ביחסם לסוגיה הפמיניסטית ויחסי המינים בכלל, ועוד.

            יתר על כן: מבט מקרוב יצביע על כך שהמתח בין רבני הציונות הדתית לבין הקהל שלהם נוגע גם לזהות הציונית, ולא רק לזהות המודרנית. אמנם, מבחינה תיאולוגית רבני הציונות הדתית הם ציונים לעילא ולעילא ואין להטיל ספק במידת הזדהותם עם המדינה. אבל מבחינה הלכתית-מעשית הם מתקשים עד היום לתת משמעות מעשית להשקפתם הציונית, באופן שיבדיל את פסיקתם מן הפסיקה החרדית. ההבדל המשמעותי היחיד הוא התייצבותם בזכות אמירת הלל ביום העצמאות ותפילה לשלום המדינה.

בלי לזלזל בחשיבות הטקסטים האלה, מביך לומר שאלו כמעט הדוגמאות היחידות  להבחנה ההלכתית בין רבנים חרדים לציונים. כך, למשל, הרבנים הציונים בדרך כלל אינם נותנים ביטוי להשקפתם זו ביחסם למערכת המשפט החילונית, ולמרות שמערכת משפט עצמאית היא בוודאי ביטוי לשינוי הגדול שחל עם הקמת המדינה, הרי עובדת היותה חילונית גורמת להם להתייחס אליה ברמה של התנגדות וביטויי גנאי ("ערכאות", ביטוי הלכתי המאפיין מערכת משפט של גויים), הקרובה מאוד לזו של הרבנים החרדים. גם עצם העובדה שתוכנית ההתנתקות הולידה ויכוח קשה בקרב רבני הציונות הדתית בשאלת סירוב הפקודה, מעידה שרבים מאנשיה לא הפנימו את המשמעות המעשית-הלכתית של תפישתם הציונית. שהרי לו היו עושים זאת, היה ברור שאין כלל מקום לדיון בשאלה זו (לפי השקפה ציונית-לאומית לא ייתכן כלל שסוגיה פוליטית תוכרע על-פי הרבנים ולא בידי הפרלמנט הדמוקרטי). לעומת זאת, הציבור הציוני-דתי הרחב ("המודרני") מבין אינסטינקטיבית את בעיית סירוב הפקודה, ולכן כל-כך מעטים היו הסירובים בפועל. גם לא עולה בדעתו להתייחס למערכת המשפט הישראלית כאל מערכת "של גויים", גם כשהוא חולק בפועל על רבות מהכרעותיה. 

            בנקודה זו יכולה לעלות השאלה: האמנם יכול ציבור דתי להגדיר את זהותו בלי להסתמך לפחות על קבוצה משמעותית של רבנים, שהם לכאורה "שומרי החותם" של הזהות הדתית? ובאופן מעשי: האם יכול ציבור דתי להגדיר עצמו כ"מודרני", לא כל שכן להסיק מכך משמעויות הלכתיות, בלי לגיטימציה רבנית משמעותית?

            לכך ניתן להשיב שתי תשובות: האחת – גם עצם ההכרעה הציונית של ראשוני הציונות הדתית, ושל רבניה עד היום, היא למעשה הכרעה מודרנית. הרי מדובר באימוץ של ערך מודרני (הלאומיות המדינית), במצב שבו רוב רבני התקופה, ובוודאי בכירי הרבנים, התנגדו לכך בתוקף. כלומר: גם ההכרעה הציונית-דתית היתה מלכתחילה סוג של "מרד קדוש", בדיוק כמו הפמיניזם הדתי של ימינו. באופן פרדוקסלי, ההכרעה האורתודוקסית הזו לא יכלה לבוא לעולם, לא כל שכן להתקיים לאורך זמן, בעולם הדתי-מסורתי, אלמלא קדם לה היסוד המודרני של פלורליזם דתי והאפשרות למגוון של זהויות והשקפות דתיות בתוך החברה היהודית. הרי בעולם המסורתי הקדום מי שהיה יוצא נגד סמכות הרבנים החשובים היה פשוט מוחרם, ובעולם כזה גורלו של הרב ריינס לא היה אמור להיות שונה מזה של ברוך שפינוזה או שבתי צבי.

            אבל יש בתשובה זו גם ממד אפולוגטי (התולה את עצם הלגיטימציה של הדתיות המודרנית בכך שגם הדתיות הציונית היתה מלכתחילה הכרעה מודרנית). לכן, התשובה העיקרית היא שאין כלל צורך לחפש לגיטימציה רבנית כזו. כל הצורך הזה נולד מהמתח שבין זהותם האותנטית של חובשי הכיפות הסרוגות לבין האופן הפורמלי שבו הם מגדירים את זהותם (כנאמנים להלכה "בדיוק כמו החרדים"). במתח שבין שני היסודות האלה פוסחים אנשי הציונות הדתית על שתי הסעיפים: הם ממשיכים לחיות חיים מודרניים, אבל להגדיר את זהותם באופן השולל לכאורה את הזהות הזו. מה שדרוש אפוא הוא הכרעה עקרונית: כפי שכל זהות בעולם מוגדרת על-ידי אנשיה באופן חופשי, על-פי התנהגותם בפועל, כך ראוי שיקרה גם לזהות הדתית-מודרנית. היא צריכה להגדיר את זהותה באופן פורמלי על-פי זהותה בפועל, במקום לנסות ולטשטש את זהותה בפועל כדי שתתאים לדגל הפורמלי. משמע: אם הדגל הפורמלי כולל שלושה מרכיבי זהות ולא שניים, עליה להצהיר על כך באופן רשמי. ואם פירוש הדבר שתפישתה ההלכתית בהכרח תהיה שונה מזו של הרבנים החרדים, גם בכך עליה להודות במוצהר.

            המשמעות צריכה להיות שהתפישה ההלכתית של "הדתיים המודרנים" תעוצב משקלול ומאיזון של שלושת היסודות: המסורת ההלכתית והדתית, הלאומיות והמודרנה. כל פסיקה תיקבע על-פי ההכרה בשלושת המרכיבים האלה, ומתוך רצון לאזן ביניהן. ממילא סביר שהיא בהכרח תהיה שונה מן הפסיקה החרדית, וגם מזו החרד"לית. היא לא צריכה להיות שונה מתוך התרסה דווקאית כנגדן, אבל היא גם לא צריכה להתבטל בפניהן, אלא לראות בעצמה תפישה לגיטימית. אמת, יש בתפישה זו קרבה "מסוכנת" לתפישה הקונסרבטיבית (שגם היא מדברת על השפעת המרכיב המודרני וערכיו על הפסיקה ההלכתית). אין בכך פסול כשלעצמו, אבל למי שנבהל אפשר להציע לאמץ את הגישה המתנגדת עקרונית לזיהוי עצמי עם אחד הזרמים הקיימים ומדברת על זיהוי כללי כ"שומרי מצוות".

הערה חשובה: כמובן שמשמעות הגישה הזו היא גם לא להתבטל בפני העולם החילוני ולא לאמץ כל "התנהגות מודרנית", גם אם היא עומדת בסתירה גלויה לקודים הבסיסיים ביותר של זהות דתית (למשל, סוגי בילוי מסוימים שלמרבה הצער גם חובשי כיפות מאמצים, בשם אידיאל "הפתיחות"). כשם שיש לדתיות המודרנית מחלוקת  מהותית עם החרדים והחרד"לות, כך ראוי שתבקר במלוא העוצמה גם את רעיון ה"פתיחות": הסיבה שאנחנו מאמצים מרכיבים מסוימים מן העולם המודרני אינה בגלל "הפתיחות", אלא משום שבאותם מרכיבים יש משמעות ערכית (כמו הפמיניזם, או הדמוקרטיה). אם אין בהם משמעות ערכית, או שמשמעותם הערכית קטנה מסכנתם לזהות הדתית, אכן לא ראוי לאמצם.         

*

סיכומו של דבר: מגישה עקרונית, לא אפולוגטית, כזו עתידים לצמוח שני יתרונות משמעותיים:

            האחד – כוחה של ההשקפה החרדית והחרד"לית מול הדתיות המודרנית היה בדיוק בנקודה שבה נמנעו אנשיה מלהודות במפורש בזהותם הנבדלת, והמשיכו להפטיר כדאשתקד, שהם "דתיים בדיוק כמו החרדים". ברגע שקיבלו על עצמם טענה זו, יכלו הרבנים החרדים והחרד"לים לתבוע מהם לממש את השטר ולעצב את התנהגותם לפי הקריטריונים של הדגל הפורמלי הזה. ממילא, אם תודה הציונות הדתית המודרנית שדגלה הפורמלי שונה, לא יוכלו החרדים והחרד"לים לצוד את נפשות אנשיה בטיעון הזה.

            שנית – המתח שבין הדגל הפורמלי להתנהגות בפועל הצליח להתקיים ולהחזיק מעמד רק כשהוא נגע לחייהם האישיים של בני הדתיות המודרנית, אבל לא להשקפתם בענייני ציבור. בתחומים האלה, כמו למשל בתחום הגיור או בשאלת דמותה היהודית של המדינה, הם בדרך כלל קיבלו על עצמם את סמכות ההכרעה של הרבנות הראשית, או של הסמכויות המובילות ברבנות הציונית-דתית, גם כשבאופן אישי עמדתם והאינסטינקטים שלהם נגדו את אלה של הרבנים. אימוצה של גישה "דתית מודרנית" באורח פורמלי, ולא רק כהתנהגות דה-פקטו בחיים האישיים, תוכל להביא אפוא גם נכונות לקריאת תיגר על ההשקפה הרבנית הממוסדת באותן סוגיות ציבוריות. שוב, לא מדובר בשמחה לקריאת התיגר הזו כשלעצמה, אלא בהכרה בכך ששינוי הגישה באותן סוגיות ציבוריות, ברוח השקפת עולם המכירה בכך שהקמת המדינה ואימוץ החיים המודרניים (לפחות בצדדים החיוביים שלהם) הם הכרעות עקרוניות גדולות ,שחייבת להיות להן גם משמעות מעשית-הלכתית – שינוי כזה נחוץ לחברה הישראלית בכלל, ודווקא לעתידו של מרכיב הזהות היהודית בתוכה, כאוויר לנשימה.

 

 

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד