משחקים בזהויות
משחקים בזהויות

רגליהם של הנערים הבדואים אולי נטועות בחולות, אבל ראשם מכוון לאפשרות שהצ'אט באינטרנט פותח בפניהם להשתחרר, ולו לזמן קצר, מכבלי מנהגים ומסורות, ולאמץ זהויות אלטרנטיביות

 

ד"ר גד אלכסנדר הוא חבר המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון בנגב. עדנאן גרביע החל בלימודי הדוקטורט במחלקה זו

 

 "בחשיבה שלי אני יכולה לרחף רחוק רחוק אני יודעת, אבל במציאות אני מוגבלת מאוד"

(נערה בדואית בראיון)

 

הבה נשאל אדם מן היישוב  מה יודעים בני נוער בדואים, החיים ביישובים בלתי מוכרים בנגב, שאין בהם חשמל ושירותים מסודרים, על מחשבים ואינטרנט, ונמשיך לתהות האם יש בידם להסתייע בטכנולוגיה החדישה כדי לספק את צורכיהם ולשקף, או אפילו להגדיר מחדש את זהותם. קרוב לוודאי שהוא ימשוך בכתפיו ויאמר שאין לו שמץ ידיעה על כך. אם הזדמן לאותו אדם לקרוא במקום כלשהו על "הפער הדיגיטלי", ייתכן שימלמל משהו על כך שבניגוד לנער ממשפחה מבוססת במרכז, יש להניח שלנערות ונערים אלה, החיים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, קשה להגיע אל הטכנולוגיה, קל וחומר לנצלה למטרות שונות.

המאמר הנוכחי, המסתמך על מחקר שנערך במסגרת עבודת מסטר באוניברסיטת בן גוריון לפני שנים ספורות (גרביע, 2004), מערער כמה מההנחות הלא מבוססות הללו. תשובות של בני נוער בדואים לשאלונים שהעברנו ולראיונות שערכנו, מלמדות שבני נוער אלה נהנים מגישה לטכנולוגיה, וכי היא מהווה בעיניהם נדבך חשוב בהגדרת זהותם. כפי שנשמע מפיהם, התקשורת עשויה להציע מפלט מסוים מתחושות המחנק והבידוד המלוות אותם, ומציגה דרך מסוימת להשתחרר,  גם אם רק וירטואלית, ממסכת איסורים ונורמות התנהגות, המגבילות את התנהגותם במסגרות המסורתית של השבט שבו הם חיים.

אולם כפי שניווכח, התמונה אינה רק ורודה. נמצא גם עדויות לכך שהתקשורת באמצעות המחשב יכולה להוות חרב פיפיות, בעיקר כאשר היא מציעה להחליף שיח וקשרים אמיתיים בקשרים וירטואליים. היא תובעת מבני הנוער הללו לאמץ לעצמם זהויות כפולות, כאשר רגלם האחת נטועה בנגב, והשנייה פוסעת לכאורה ברחבי העולם.

במחקר הנוכחי אספנו נתונים כלליים על מגוון שימושי האינטרנט של בני נוער בדואים בגילאי 15-18. במאמר זה נתרכז בעיקר בסוג היישום המסוים הקרוי צ'אט, ובעיקר בתרומתו האפשרית לעיצוב הזהות של בני נוער אלה.  ניווכח כיצד סוג זה של תקשורת כתובה, הנעזרת במסרים סינכרוניים העוברים כהרף עין מקצה אחד של רשת האינטרנט (והעולם) לקצה אחר, מאפשר לקרב רחוקים, ליצור גשר לעולם, ובתוך כך לשקף תחומי עניין וצרכים ומצוקות של בני נוער אלה.

*

ביניים: מטרות המחקר הנוכחי ומהלכו

המחקר שאנו מדווחים עליו כאן  מהווה, לפי מיטב ידיעתנו, ניסיון חלוצי לעמוד מקרוב על הרגלי השיח של נערות ונערים בדואים בצ'אט האינטרנטי. העניין בנושא המעט אזוטרי הזה התעורר כאשר עדנאן גרביע, אחד מכותבי המאמר, המשמש כרכז מחשבים בבית ספר של ילדי הפזורה, שם לב לכך שתלמידיו מבלים זמן רב בכיתת המחשבים בבית ספרו. מדי פעם נוכח גם שתלמידיו מגיעים לבית הספר גם בימים ובשעות שבהם לא היו אמורים להיות כלל בבית הספר, והם נכנסים למעבדת המחשבים הפתוחה ומבלים בה שעות רבות. בדיקה נוספת, שלוותה בהצצה בחטף מעבר לכתפיהם, גילתה שרובם פעילים במה שקרוי צ'אט, "שיחה" סימולטנית בעזרת מסרים כתובים על דא ועל הא עם בני שיח מזדמנים.

עיון מוקדם בספרות המחקרית שניתן היה למצוא לפני מספר שנים, העלה שמעט מחקרים יחסית עסקו בפעילות בני נוער בצ'אטים ובתכנים המעסיקים אותם.  הממצאים מאותם מחקרים ספורים חזרו על עצמם, והעידו שסדנא דארעא חד הוא.  נמצא שללא קשר למקום המחקר ומשתתפיו, עולים בצ'אט נושאים אוניברסליים המעסיקים גם משתתפים ממדינות מתרבויות שונות, בעיקר כאשר הם מתבגרים.

אחד המניעים העיקריים להצטרפות לצ'אט ולהתמדה בו הוא כמובן עניין בבני המין השני. לכך נוספו מניעים אחרים, כמו רצון לשוחח על תחביבים משותפים, סקרנות לגבי מנהגים ועיסוקים הנהוגים בתרבויות אחרות, ניסיון למצוא ברשת חברים וירטואליים, או דחף לחשוף מצוקות ולדווח על חוויות של בני נעורים. לא ידענו לפני תחילת המחקר אם בני נוער בדואים משתמשים בצ'אט בתדירות דומה לזו של בני נוער אחרים, ולא יכולנו לנחש אם גם אותם מעסיקים התכנים האוניברסליים האלה על כן החלטנו לבצע את מחקר החלוץ בשני שלבים. שלב ראשון: נפיץ שאלון אנונימי, המורכב משאלות סגורות למספר גדול יחסית של בני הנוער הללו. שלב שני: אחרי שנקבל תמונה ראשונית על מידת התפוצה של הצ'אט והתכנים המעסיקים את בני הנוער במסגרת פעילותם בו, נמשיך בראיון חצי מובנה, המבקש להרחיב את התיאור לגבי פרטי הפעילות בצ'אט והמניעים להשתתפות זו.

בשלב הראשון הופצו למעלה מ-200 שאלונים אנונימיים בבתי ספר תיכוניים, שהופנו לבני נוער בגילאים 15-18 בארבעה ריכוזים ייצוגיים של האוכלוסייה הבדואית בנגב.  דאגנו להפיץ את השאלונים בריכוזים של מוסדות חינוך, הכוללים נוער מהתיישבות קבע ומיישובים בלתי מוכרים כאחד.

בארבעת בתי הספר שבהם העברנו את  השאלונים, הוזמנו לענות בעיקר בני נוער שאותרו מראש כמשתמשי אינטרנט. זאת מכיוון שעניינו היה נתון פחות לשאלות הנובעות מעצם הנגישות למחשב ומהפער הדיגיטלי, ויותר לטיב העיסוקים של בני הנוער באינטרנט, לחלוקת הזמן בין היישומים השונים ואופי הפעילות והציפיות של בני נוער אלה לגבי הצ'אט. כמו כן, כלל השאלון שאלות המתייחסות לתחושת הצעירה או הצעיר לגבי היבטים שונים של חייהם במסגרת השבטית, בהנחה שתכני הצ'אט יתייחסו בצורה ישירה או מובלעת להיבטים אלה.

מהתשובות לשאלון למדנו, למשל, כי ל-60% מהצעירים ביישובי הקבע ול-14% מבני הפזורה, שלרוב אין להם אספקת חשמל סדירה, יש גישה למחשב בביתם (מספרים אלה נכונים לשנת 2003 ולמדגם שלנו). מתוך מספר זה, 38% מבני הנוער ביישובי הקבע דיווחו שיש להם בבית חיבור לאינטרנט, בעוד שרק 4% מבני הפזורה דיווחו שהם מחוברים לרשת, בדרך כלל בחיבור לווייני. לשאלה היכן הם משתמשים באינטרנט ענו שהשימוש העיקרי נעשה בבית הספר או במתנ"ס, בעוד שמספר קטן של משיבים ענו שהם מתחברים לרשת בבית. ממצא מעניין שחידד את ההתרשמויות המקריות במעבדת המחשבים בבית הספר, הוא שהצ'אט היווה אחד השימושים הפופולריים באינטרנט אחרי חיפוש מידע, מוזיקה ובידור.

בשלב השני, אחרי ש-203 שאלונים הוחזרו, קודדו ותוצאותיהם נלמדו על ידינו, חיברנו שאלות שתתאמנה לראיון עומק בשיטה האיכותנית, שיועבר בקבוצת מיקוד מצומצמת. אותרו 18 מרואיינים שהודו בכך שהם משתמשים כבדים יחסית בצ'אט אינטרנטי. מחצית ממשתתפי הראיון, שנערך בערבית, היו נערות ומחציתם נערים. הראיונות החצי מובנים נערכו ביישוביהם של המרואיינים או בבית ספרם. עדנאן גרביע ראיין את הנערים, ושתי סטודנטיות בדואיות לתואר ראשון בחינוך ראיינו את הנערות.

בדיווח על הממצאים העיקריים נתרכז בעיקר באותם היבטים שיש בהם כדי ללמד כיצד עשוי כלי תקשורת טכנולוגי, נייטרלי כביכול,  להפוך מצד אחד לאמצעי העצמה או ל"מקרן", המאפשר למשתמש בו לתרגל ולהציג זהויות שונות (חלקן בדויות), שהיא או הוא מעוניינים להופיע בשמם. בו בזמן נבחן גם כיצד עשויה אותה תקשורת בצ'אט אינטרנטי להפוך  ל"ראי", שבעדו משקפים ומגיבים בני השיח האחרים לזהויות שנבחרו על ידי הנערה או הנער הבדואים.

כפי שניווכח לדעת, התקשורת מתווכת המחשב יכולה להירתם לצרכים פסיכולוגיים, סוציולוגיים, ואפילו פוליטיים ודתיים, שחלקם ייחודיים לבדואים וחלקם אוניברסליים. החוקרים, ואנו מקווים שיחד עימם גם הקוראים הנחשפים כאן לתוצאות המחקר, יוכלו לעמוד בעזרת התשובות של בני הנוער על הדרכים שבהן התקשורת הוירטואלית בצ'אט יכולה להפוך לכלי ביטוי והעצמה בידי אוכלוסיות מודרות, שערוצי שיח אחרים חסומים בפניהן מסיבות שונות, פנים וחוץ שבטיות.

בתוך כך נוכל להציץ, דרך עיני הצעירים הללו, לעולם וירטואלי שבו משתקפים מצוקות ומאוויים אישיים, ולזהות את המרחב הבטוח של הצ'אט, שבו צעירה בדואית יכולה להתנסות בהתנסויות מרחיקות לכת מבחינתה ומבחינת חברת המבוגרים שהיא חיה בה, בלא להידרש לשלם על כך מחיר.

לפני שנפנה להתבטאויות של הנערות והנערים עצמם, ברצוננו לדון בקצרה בבעיות זהות רחבות יותר של האוכלוסייה הבדואית בנגב ובשאלות עקרוניות, הנוגעות למהות התקשורת הווירטואלית וליכולתה להיות גורם המעצב או מאתגר את הזהות.

*

ביניים: אזרחים שקופים ומודרים

"אני גאה בבדואים, כי יש בדואים שנאחזים בנורמות ובמנהגים שלהם. יש כאלה שגרים בפחונים ובאוהלים, ומסרבים לעבור לגור בבתים מאבן, וזה דבר טוב וגאווה בשבילנו, בגלל שהם משמרים את המורשת שלנו".

(ראיון מס' 12)

 

בדו"ח אדווה שפורסם לאחרונה, לא מיוצגת גאווה רבה. שם נקראים הבדואים "אזרחים שקופים" (סבירסקי וחסון 2006). הכינוי הלא מחמיא במיוחד, שלא נעדרת ממנו נימה פרובוקטיבית, מצביע על בעיה מרכזית בדרך שבה החברה בישראל תופסת,  או ברוב המקרים מתעלמת מהזהות ומהנוכחות הבדואית. בלי להיכנס כאן לוויכוח פוליטי על צדקת הטיפול באוכלוסיות הבדואיות והצלחתו מצד הממשל בישראל לדורותיו, ניתן לסכם שנותרו בקבוצה זו בעיות קיומיות רבות שטרם נפתרו.

עובדה שאין לגביה כמעט עוררין היא שמחצית מהאוכלוסייה הבדואית בנגב, המהווה רבע מאוכלוסיית הנגב, מתגוררת עדיין בתנאים לא תנאים, במה שנקרא על ידי הבדואים עצמם "יישובי הפזורה", ומכונה על ידי משרד הפנים, ברשמיות נייטרלית כביכול, "יישובים בלתי מוכרים". עדנאן גרביע, מכותבי המאמר, מתגורר בישוב מסוג זה.

המשמעות היא שהמדינה, שלא השלימה עם נוכחות המתיישבים במקומות אלה, אינה מספקת להם, בשל המחלוקות הטריטוריאלית, שירותים מכל סוג שהוא. מכיוון שבחוברת זו בבעיות זהות עסקינן, הרי ברור שלמתיישבים אלה, החסרים הכרה חיצונית ראשונית המאשרת את נוכחותם ומעמדם המשפטי והאזרחי, חסרים תנאים בסיסיים, הנחשבים חיוניים לבניית זהות מגובשת ויציבה.

רוב היישובים שבהם הם גרים אינם מסומנים בשום מפה רשמית, ולפחות אצל מחציתם לא מופיעה כתובתם האמיתית בתעודת הזהות. כשעולה סוגיית החינוך של הצעירים מיישובי הפזורה נהוגה על פי רוב מדיניות של עצימת עין, המאפשרת להם להגיע בהסעות למרכזי חינוך ביישובים ייעודיים שהמדינה מכירה ותומכת בהם. אך גם מערכת זו אינה מצליחה, לפחות על פי דיווחים רשמיים,  לגרום לכך שצעירים אלה ישתלבו שילוב מלא במערכות התעסוקה והקידום החברתי, הפתוחות בפני רוב אזרחי המדינה. זאת  על אף שנעשו מאמצים מיוחדים לשלב את הבדואים בשירות הצבאי, ולבדל אותם מאזרחים ערביים אחרים, מהלך, שלדעת מספר חוקרים, נכשל וזכה על ידי כמה מהם לכותרת "ניסיון כושל לייהד את הבדואים".

לשקיפות זו בעיני אחרים, המעיבה על כל ניסיון של הבדואים לעצב לעצמם זהות מובחנת, שאחרים יתייחסו אליה בכבוד, מתלווים גם לבטים פנימיים, הנובעים ממצבה הבעייתי של החברה הבדואית כחברה מסורתית הנמצאת במצב מעבר. הבדואים, שרובם היו עד לפני מספר עשרות שנים נוודים, נאלצים כיום, כמו חברים בחברות נוודיות אחרות בעולם, להתאים את עצמם לתנאי חיים וכלכלה מודרניים.

הימצאותה של החברה בהליכי מעבר מתמשכים, מקרינה כמובן גם על תפיסת העתיד של צעיריה, על המתח הבין-דורי ועל המסרים שהם מקבלים, או מוכנים לקבל, מזקני השבט, מההורים, ומבעלי תפקידים פורמליים ולא פורמליים אחרים בשבט, הרואים עצמם אחראים לחינוכם.

א', אחת המרואיינות שלנו מנסחת עניין זה כך: בחברה הבדואית אסור לנערה לדבר עם בן, לשלוח לו מכתבים ולהתאהב בו. בחברה שלנו, הבת צריכה להיות מכובדת ולהתנהג בצורה מכובדת ומאוזנת, כי מה שחשוב לבת בחברה זה המוניטין שלה. 

 ומוסיפה בת אחרת: האנשים כאן (בשבט שלי) אוסרים על הרבה דברים לא נותנים לבת לנהוג, לבחור לעצמה בעל... אמנם לא בכל המשפחות, אבל אצל הרוב. ולא מאפשרים גם ללמוד בחוץ, או במקומות רחוקים מהמגורים של המשפחה.

וגם נער בדואי ששמו מתחיל בא', מודע לחסמים שיוצרים עבורו החיים בחברה המסורתית: ... הנורמות והמנהגים אצלנו מכבידים ומגבילים... הם מרגישים שאפילו בבית הם לא יכולים לדבר בצורה חופשית.

וכאילו אין די בכל בעיות הזהות האלה, הרי ש-200 אלף הבדואים בנגב רואים את עצמם על פי רוב כחלק מהמגזר הערבי בישראל, המונה כיום למעלה ממיליון איש. לאזרחים אלה יש בעיה אובייקטיבית של ריבוי זהויות, הנובע ממעמדם ההיסטורי הדתי, האזרחי והפוליטי המורכב. רינאווי (2003), מזכיר חמש זהויות שונות שערבים תושבי ישראל אמורים להיות מחויבים להן, או לפחות מצופים לנקוט עמדה לגביהן: הם ערבים, מוסלמים, אזרחי ישראל, אזרחי העולם, ורבים רואים עצמם גם כפלסטינאים. הבדואים יכולים להוסיף לכך את ההתמודדות עם זהות שישית, הנובעת ממסורתם הנוודית, שאינה מקלה על תחושת ההשתייכות שלהם למרקם ההתיישבותי של הקהילה הערבית או היהודית.

מתוך הצגת הדברים עד כה, קל להסיק שרבים מהצעירים הבדואים חשים שהם נתונים בתוך מעין סיר לחץ, שהלחצים נוצרים בו בין היתר בעקבות קושי אובייקטיבי שהם חשים להגדיר ולהועיד לעצמם זהות שיחושו בה בנוח. בין תביעות המסורת לרצון להשתלב בעולם המודרני ובין זהות דתית ולאומית אחת לאחרת, קיים קושי אובייקטיבי אצל הצעירה או הצעיר הבדואי להגדיר לעצמם נישה ברורה ויעדים מוגדרים להתפתחותם ולקידומם האישי והחברתי.

בשל קוצר היריעה לא נרחיב עוד בעניין זה, ונעבור לשרטט בקווים גסים כמה ממאפייני הצ'אט, כדי שנוכל להבין כיצד הפכה מערכת תקשורת פשוטה יחסית, המאפשרת להעביר מסרים כתובים מצד לצד, בעיני בני נוער אלה למחוז חפץ ולמדיום שניתן להשליך עליו מצוקות, ציפיות ומאוויים.

*

ביניים: מאפייני הצ'אט ואפשרויותיו

יש אנשים שמקבלים את הצ'אט כמקום שבו אדם יכול לשנות את עצמו... הוא יכול לשנות את התכונות שלו...

בצ'אט, בגלל שאף אחד לא רואה אותך, את יכולה לדבר איתם (עם הגברים) בחופשיות ולשאול הרבה שאלות. אבל בחברה שלנו יש הרבה שאלות שלא נעים לשאול אותן.

(תשובות של מרואיינות לשאלה "מה מהווה עבורך הצ'אט?").

 

האפשרות הקלה יחסית "להתחבר לעולם", שמעמידה הנגישות למחשב המחובר לרשת האינטרנט, והקלות היחסית שבה ניתן לשוחח עם משתתפים פוטנציאליים עלומי שם, זכו כבר למרות ההיסטוריה היחסית קצרה שלהם, לסיקור מחקרי ולפרשנויות סותרות.

יש הסכמה לכך שיישומים הנכללים תחת הקטגוריה הרחבה של  "תקשורת מתווכת מחשב",computer)  (mediated communication  פותחים מרחבי התנסויות מסוג חדש, שנודעת להם השפעה מצטברת על דפוסי תקשורת בינאישיים, וכפי שנראה, גם על דרכים שבהן המתקשרים יכולים לתפוס את זהותם ואת זהות האחרים.

מספר תכונות של התקשורת, הקרויה "וירטואלית", הנפוצה בין משתמשי המחשב זכו להתבוננות ולעיון מיוחדים. רוב התקשורת המתווכת מתרחשת במסגרת יישומים הידועים לרובנו, כמו דואר אלקטרוני ועידות אלקטרוניות, או צ'אטים. תקשורת זו מבוססת על פי רוב על מסרים כתובים, שחלקם מבוססים על תגובה מיידית (סינכרוניים), וחלקם מאפשרים מענה דחוי. כיום הולך אמנם וגובר שימוש במסרים שאינם מבוססים רק על כתב, כמו מסרים קוליים או תמונות וסרטים שהופקו באמצעים ביתיים על ידי המשתמשים ברשת, אך עדיין רב יחסית השימוש במסרים כתובים. 

שתי תכונות בסיסיות, המאפיינות את התקשורת הדיגיטלית הכתובה במחשב, זכו להארה מיוחדת במחקרים שהתפרסמו.

האחת מתייחסת אל הרוחב הצר יחסית של הערוץ הכתוב, המסנן רמזים רבים ומסיר אמצעי זיהוי בלתי מילוליים, העומדים בדרך כלל לרשות בני שיח בשיחה פנים אל פנים; הסינון, המוכתב על ידי הצורך להסתמך בלעדית על הודעות כתובות, מונע מבן השיח בקצה האחר של הרשת להתרשם מרמזים כגון מראה כללי והופעה של בן השיח, ומרמזים כגון טון ואופן הדיבור, תנועות הגוף והמחוות המלווים שיחה רגילה. מכיוון שמה שמועבר בסוגי הצ'אט הנפוצים הם סימני דפוס המצליחים להעביר רק מסרים הניתנים לתרגום לכתב, התקשורת הופכת למסננת רמזים,clue filtered communication . 

משמעות הדבר היא שה"משוחח" נתבע להשלים בדמיונו את ההבעות והרגשות המלווים את כוונות בת או בן שיחו. יש אמנם מי שאינם רואים זאת כחיסרון, כיוון שהצמצום בצפנים דורש מהמקבל המסר מעורבות רבה יותר בתכני השיחה ויוצר אינטראקציה, שלעיתים אינה מתקיימת בשיחה רגילה.

תכונה נוספת, הנובעת ממגבלות התקשורת הכתובה, נובעת מצורך חדש ליצור נוכחות משכנעת של דמות, שכל קיומה מובלע ברצף של מסרים כתובים. למרות שהיו בעבר פילוסופים שהטילו ספק גם לגבי נוכחותם של אובייקטים "ממשיים" כביכול, המצויים בטווח ההסתכלות הישירה שלנו, הרי שבשיחה פנים אל פנים אנו פועלים לרוב מתוך תחושה וידיעה שבני שיחנו נוכחים ועומדים מולנו, וזאת עוד טרם שפתחו את פיהם לומר דבר. לעומת זאת, בתקשורת מתווכת מחשב הנוכחות של בת או בן שיח בעבר השני של הרשת וטיב זהותם אינם מובנים מאליהם, ואלה חייבים להיברא מתוך ההודעות הכתובות.

להודעות נועד, אפוא, תפקיד שהוא לפחות בעל אופי כפול: הן נושאות מידע ותחושות המגולמים במסר המודפס, אך בד בבד הן מכוננות אצל בנות או בני השיח בעבר האחר של הרשת זהות מדומיינת או אמיתית של "מדבר" או "מחבר", המובלעת בהודעות הללו.

השאלה היא כיצד אנו מצליחים ליצור בתודעתנו, במסגרת התקשורת במחשב, דמות לכידה שאותה אנו מסוגלים לזהות עם גבר או אישה מסוימים, כאשר בן שיחנו הווירטואלי אינו מוכר לנו ממפגש קודם שהתקיים פנים אל פנים? סוגיה זו זכתה לדיון בספרות המחקר תחת הכותרת בעיית "הנוכחות החברתית", או ה"נוכחות הבדויה"  virtual presence)) בתקשורת מתווכת המחשב. אולם לסוגיה של  הבניית זהות לכידה בצ'אט ניתן להוסיף קושי נוסף, והוא אפשרות ההסתתרות, או ההתחזות, המסתמכות על האנונימיות המובטחת למשתתפים.

הצ'אט, כמו יישומים ייחודיים אחרים העומדים לרשות המשתמשת ברשת, מספק מראש לדובר אפשרות להסתתר מאחורי זהויות בדויות, או לאמץ לעצמו כינויים פיקטיביים שונים, שהדילוג ביניהם יכול להתבצע אפילו במהלך אותו שיח. יוצא מכאן שמסרים של פלוני בצ'אט, או אפילו בדואר אלקטרוני או בפורום ציבורי  (קל וחומר באמצעים שזכו לפופולריות באחרונה כמו "טוקבקים", שבהם קוראים מגיבים על ידיעות, ו"בלוגים", שהם יומנים אישיים המופצים ברשת), אינם מסגירים על פי רוב את זהות הכותב האמיתי, שלעתים עושה מאמץ מכוון לטשטשה. המרואיינים שלנו עשו שימוש נרחב בתכונה זו, שאפשרה להם להציג בצ'אט דמות שונה מאוד מדמותם האמיתית.

אומרת אחת המרואיינות: "אני מרגישה שזהו האדם שרציתי להיות לתקופה מסוימת ועכשיו הוא צריך להיגמר, ולהתחיל עם אדם אחר, עם אישיות אחרת".

הכינוי שהצ'אט מאפשר לכל משתתף לאמץ לעצמו הוא הביטוי ליכולת זו של הנערה או הנער להסתתר מאחורי זהות בדויה, ולחוש כמישהו אחר. ממש כמו ששחקן בתיאטרון משיל דמויות וזהויות על פי בחירה או צורך אמנותי. למותר לציין שהתחזות זו מנוגדת במאה ושמונים מעלות לחברה השבטית המצומצמת שבה הם חיים, שבה הזהות מוטבעת בך בלידתך, והשאיפה היא שתמשיך לממש אותה בדרך שתגביר את גאוות המשפחה והשבט. או במילותיה של מרואיינת אחת:  אני, בכל מה שאני עושה, כפופה למנהגים של הסביבה שבה אני חיה. החריג ל "כל מה שאני עושה" הוא מה שהיא יכולה להרשות לעצמה לעשות במרחב הווירטואלי של הצ'אט.

במאמר מוסגר ניתן להעיר, שהיכולת להסתתר מאחורי זהות בדויה לא הומצאה, כמובן, עם תקשורת המחשבים והתקיימה שנים רבות בתחומים רבים. בספרות התפרסם המקרה של אמיל אז'אר, שפרסם חלק מספריו בשם בדוי, רומן גרי, והצליח לתעתע אפילו במעניקי פרס גונקור שניתן לו פעמיים, כל פעם בזהות ובשם אחרים. כמו כן, אין כידוע מחסור בסביבתנו הלא מקוונת בנוכלים ומתחזים, המסוגלים להפעיל את תחבולותיהם ולתעתע בנו גם כאשר הם מופיעים בצבעים טבעיים בפנינו. לעתים הנוכל מסתייע בחיקוי קולו של אדם מוכר, באיפור או בתחפושות שונות, תוך אימוץ מגוון הזהויות הבדויות לשם מרמה או שעשוע.

אלא שאין מקום להשוות את הקלות שבה מסוגל כמעט כל משתמש מחשב להופיע בשם בדוי וליצור לעצמו ישות בדויה ברשת, לכישורים התיאטרליים הנתבעים מהמתחזה ב"מציאות". ההתחזות בצ'אט אינה מותנית עוד בכישרון משחק מיוחד, או בעזות מצח מיוחדת במינה, וגם אינה מחייבת להתגבר על משוכת הביקורת של עורך קפדן בהוצאת ספרים, או של צנזור מסוג אחר. בצ'אט יכול גבר להופיע בנקל כאישה, זקן כצעיר, וערבי יכול להזדהות כיהודי או להפך, וזאת ללא מורא או חשש מסימנים מסגירים של הזהות האמיתית,  וברוב המקרים גם ללא צורך לשלם מחיר חברתי או אחר על ההתחזות. 

המרואיינים מספרים על הכינויים שהם מאמצים לעצמם לפי שמות של זמרים, כמו בריטני ספירס וג'ניפר לופז, וגם מספרים על ההחלפות התדירות של הכינוי: לפעמים בגלל שכותבים לי דברים גסים ואני נאלצת להתנתק מהצ'אט, אני משנה את השם שלי כדי שלא יזהה אותי ומתחילה לדבר עם מישהו אחר.

החוקרת והפסיכולוגית האמריקאית שירלי טירקל (Turkle), מאוניברסיטת הארוורד,  ששמה מזוהה עם הדיון בנושאי זהות ברשת, היתה חלוצה בהצבעה על הקשר שבין עיצוב הזהות וגיבושה לבין אמצעי התקשורת האלקטרוניים החדישים. היא גילתה עוד בשנות השמונים של המאה החולפת, כיצד ילדים צעירים בונים לעצמם "עצמי שני" (Second Self) במהלך משחק במשחקי מחשב, וזאת בתקופה שבה משחקים כמו "טטריס" עוד לא היו מחוברים לרשת.

בנימה הפוסט מודרנית שהיא מאמצת, בולטת הנחת יסוד שבעולמנו המתעתע אין עוד צורך לגבש זהות אחת ולטפח אותה כמחייבת לכידה ואמיתית. בעולם המורכב בעיקר מ"בבואות" ודימויים (או סימולקרות בג'רגון הפוסט מודרני), שאלת זיהוי הזהות ה"אמיתית" של פלוני הופכת למיותרת. כל אחד מאתנו, לפי תפיסה זו, אינו אלא מכלול, המורכב מייצוגי זהות שונים המשתנים מהקשר להקשר. יוצא מכאן שלסביבה, או בניסוח מטפורי יותר, למים שבהם אנו שוחים יכולה להתברר השפעה רבה על אימוץ או על ייצוג של סוג זהות מסוים.  בעקבות תפיסה זו ניתן להניח שעם השתנות הסביבה או התנאים, ישתנו גם הזהויות שלנו בהתאם. נקל לראות כיצד ניתן לבסס על הנחות יסוד כאלה דיון בהשפעה אפשרית של מדיום כמו הצ'אט על הדרכים שבהן מתעצבת ופועלת על אחרים הזהות של כל אחד מהמשתתפים.

טירקל, בניגוד למספר חוקרים אחרים, אינה רואה כל רע באימוץ זהויות שונות ומתחלפות חדשות לבקרים. יתרה מזאת, היא מאמינה שהמשחק בזהויות, המתאפשר ומותר במסגרת יישומים מסוימים ברשת, פותח פתח להתנסויות בזהויות שאולות שמתבגר, או אפילו המבוגר היו מעוניינים לאמץ לעצמם בעתיד, או לבדוק אם הן מתאימות להם.

כיוון שהסתרת הזהות וההתנסות בהצגת זהות בדויה הופכים ללגיטימיים ביישומים רבים המוצעים במרחב הקיברנטי,  נוצרת שם, על פי תפיסה זו, הזדמנות פז לגבר המעוניין להתחזות לאישה ולהפך,  וכך יכול גם גבר בגיל העמידה להופיע בצ'אט בדמותה של נערה ביישנית. לפי טירקל אין בחילופי הזהויות הללו כל סכנה, והם מהווים לעתים צעד חיוני, המקדים אימוץ של זהות אחת מחיבת.

לא נוכל בשל קוצר היריעה להרחיב גם בעניין זה, אך נביא מספר מובאות מדברי המרואיינים במחקרנו, המדגימים את המודעות שלהם לעניין האפשרות לבחור לעצמם זהויות על פי ההקשר והנסיבות:

אני מגדיר את עצמי כערבי? בטח שלא. אם הם יידעו שאני ערבי הם לא ידברו איתי. אם אתה משתמש בצ'אט בכינוי ערבי, מקללים אותך באלף קללות... אני עושה את עצמי "יהודי" ומדבר עם כולם... הם שואלים אותי על העדה, ואני אומר להם שאני יהודי... הכינוי שלי מגן עלי.

ובהקשר אחר, עולה שאלת הזהות כתנאי מוקדם לאפשרות של המשוחח ליצור קשר עם משתתפים ממדינות אויב ערביות,  או עם קהילות שיח שאין לישראל עימן קשרים דיפלומטיים. בשיח המתבצע בצ'אטים אלה בערבית, המשוחחת הבדואית בישראל אמורה לא להסגיר את מקום מושבה. והמרואיינת מספרת מה קורה כשהיא אינה מצליחה בכך:

פעם דיברתי עם מישהי מלבנון...כאשר שאלה אותי אפוא זה באר שבע, וזיהתה שזה בישראל, התנתקה מיד מהצ'אט. הערבים שגרים בחוץ (בארצות המוסלמיות שאין להן קשרים עם ישראל) חושבים שערביי ישראל הם יהודים, או שהאמא יהודיה או שהאבא יהודי.  לכן אנחנו מנסים להוכיח להם שאנחנו לא יהודים, ושאנחנו מוסלמים ערבים ופלסטינאים.

שתי ההתבטאויות הללו, יותר משהן מדגימות את המשחק הכרוך באימוץ זהויות שונות ככלי הכנה לחיים, שטירקל מסנגרת עליו, מדגימות את הלחץ המופעל על המשוחח להתחזות למישהו אחר כדי שיוכל להתקבל לשיח כאישיות רצויה. כלומר, מדובר כאן במניפולציה שבני נוער אלה עושים, תוך הסתמכות על מגוון הזהויות הבדויות העומד לרשותם בצ'אט.

הזהות הבדויה והיכולת ליצור נוכחות וירטואלית בדיונית, תוך ניצול המגבלות של התקשורת הכתובה, משמשות את הנערה או הנער הבדואי כדי לחלץ את עצמם ממגבלות וממחסומי ההדרה של השבט ושל האחרים, המתייחסים אליהם במציאות כשקופים. הם מנצלים אפשרות זו שהתקשורת במחשב מאפשרת להם כדי לנסות להתקבל לשיח הדומיננטי של החברה הישראלית, או אצל מי שאמורים להיות אחיהם לדת או ללאום המוסלמי.

לא פלא אפוא שבני הנוער שראיינו ושענו לשאלונים, רואים את הצ'אט ככלי חיובי ביותר, בעל פוטנציאל אדיר, כיוון שהוא מאפשר להם להיכלל סוף סוף בשיח שהם היו מודרים ממנו במשך שנים רבות, כתוצאה מסטריאוטיפים ודעות קדומות, או בגלל בידוד גיאוגרפי ואיסורים פוליטיים.

ייתכן כמובן שנוכל לטעון שמה שמוצג כאן כטקטיקה לצורך התקבלות חברתית גרידא, מגלם בתוכו ניסיון פסיכולוגי עמוק יותר של הנערה או הנער, לאמץ לעצמם זהות אחרת. להיות יהודיה, פלסטינאית או מוסלמית, ולו רק לפרק זמן קצר. לפי סברה זו,  מה שעומד כאן למבחן הוא היכולת לדעת "איך זה מרגיש" להיות סעודי, איראני או יהודי, על ידי אימוץ השפה, סוגי העניין והחשיבה של אלה האחרונים.

מה שמובן מתוך התיאורים שהבאנו עד כה, ומתוך דיווחים רבים אחרים של המרואיינים שלנו, שמדובר בתהליך הדדי. זהות מסוימת מוצגת או "מוקרנת" על ידם, וכמעט ללא דיחוי, כמו שמקובל בצ'אט, מתקבלת תגובה של המשתתפים האחרים לזהות "המשתקפת" במראה. התגובה לא תמיד מחמיאה, ועלולה, במקרים של גילוי התרמית והסרת המסכה מעל הזהות האמיתית, להיות סילוק מקהילת השיח של אותה קבוצת צ'אט.

המחקר הנוכחי הסתמך על ההנחה המעוגנת בספרות, וידועה לאחד ממחברי המאמר כמציאות חיים,  שהגדרת הזהות של בני נוער בדואים, החיים בחברה המצויה במצב מעבר מנוודות למודרניות, עשויה להיות שברירית מלכתחילה. החיפוש אחר זהות הולמת שתהלום את מצבם ושבה ירגישו בנוח, עשוי להעסיק אותם ולהטריד את מנוחתם.

ההשערה היתה שבמגרש הווירטואלי של התקשורת הכתובה, האופיינית לצ'אטים, ימצאו בני נוער אלה דרכים "לשחרר קיטור" ולהתנסות בזהויות שונות, שאינן אפשריות או מקובלות בקהילה שבה הם חיים. כלומר, משתמע שהטכנולוגיה,  כנציגת ההישגים של העולם המודרני, מביאה עימה אל בתי הספר הבדואיים, שרובם מצוידים במחשבים ובחיבור כלשהו לרשת,  אפשרויות חדשות לאו דווקא להיות חלק מאיזה שיח גלובלי, אלא להתנסות בחדירה אל השיח היהודי או הערבי המצומצם.

  גילינו הדים למודעות של המרואיינים שלנו לעניין זה בבחירות שהם עשו מתי להיכנס לפורטל (האתר המנהל את הצ'אטים) ערבי או יהודי, או מתי לבחור אתר באנגלית, שצפויה בו השתתפות כלל עולמית.

רוב הזמן אני נכנס לחדר של ערבים. יכול להיות שפעם או פעמיים נכנסתי לחדרים של יהודים, ואז אני בוחר לעצמי כינוי כמו למשל יצחק, יעקב וכו'. מרואיין אחר מספר: כן, הכרתי אנשים מירדן ומערב הסעודית, הכרתי אותם (בפורטל) "קזנובה".

מובן, אגב, שהאתגר הניצב בפני המשוחח הוא להתאים את עצמו ללא שהות כמעט לקבוצה הדומיננטית השולטת באותו שיח, ויכולת זאת מבוססת בראש וראשונה על כושר האלתור.

מבחינה פסיכולוגית, הצ'אט יכול לפתוח צוהר, ולו לפרק זמן קצר, ולבנות גשר אל עולם, או אדם,  שהם מסתוריים ובלתי ידועים להם. מספר אחד הנערים:  פעם פגשתי בצ'אט מישהו מאיראן, והוא סיפר לי על התרבות שלו. מישהי שלא ראתה מעולם ים, נתקלה בצ'אט ברב חובל שסיפר לה על חייו על סיפון ספינה. הצרה היא שעם כיבוי המחשב, צעירים אלה מוצאים עצמם שוב נתונים בצבת המעגלים החברתיים של השבט, הכוללים נורמות וכללי התנהגות מסורתיים, המפרידים בין בנים לבנות,  ומאיימים על המתבגרת או המתבגר בשורה של סנקציות או החרמות גלויות וסמויות בכל מקרה הנראה כסטייה או הפרה של כללים אלה.

שאלה מעניינת שניתן את דעתנו עליה לסיכום היא: מדוע אין הסנקציות והאיסורים של המחנכים וזקני השבט חלים, לפחות בשלב זה, על אפשרות ההתקשרות החופשית ברשת ומונעים אותה? בניסוח מצטעצע משהו נוכל לשאול: מדוע הצ'יג (האוהל בו מתכנסים הזקנים המבוגרים והשופטים בשבט) לא מחרים את הצ'אט?

ייתכנו מספר הסברים לליברליות לכאורה, המתגלית בתחום זה. הסבר אחד הוא שפעילות זו מוצנעת, או מוצגת במסגרת מצג שווא כפעילות לימודית. עובדה היא שאפילו מורי התלמידים הללו לא עמדו תחילה על טיבם המדויק של עיסוקי תלמידיהם במעבדת המחשבים. 

הסבר אחר מתייחס לתופעה הידועה לנו ממחקרים אחרים על עמדות כלפי הטכנולוגיה במגזר הבדואי. במחקרים אחרים אלה מצאנו, שהטכנולוגיה מתקבלת בדרך כלל בברכה על ידי זקני השבט ואנשי המפתח, הרואים בקבלת מחשבים ומעבדות המחשב "שדרוג" ופיצוי על מצבם המקופח וביטוי של נדיבות או מחווה פוליטית מצד הממשלה. נוצר כאן אפוא דיסוננס בין הברכה המתבקשת מהפעלת המחשב, סמל הקדמה, לבין סכנות אמיתיות או מדומות של השימוש בו.

הסבר שלישי הוא מורכב יותר,  ואפשר לראותו אולי בגדר ספקולציה שאין לנו אמצעים להוכיחה בשלב זה, כיוון שלא ראיינו את זקני השבט. ההסבר מסתמך על כך שהמחנכים מוכנים להתעלם מהצ'אט, כיוון שהוא מצוי בתחום האפור שבין דמיון למציאות. העיסוק במחשב יכול להיראות כוויסות לגיטימי של כוונות אסורות בעזרת הדמיון. זאת בהנחה שפעילות חלופית זו אינה  אמיתית, ולכן אינה יכולה לגרום לנזק מיידי וישיר כמו שיחה פנים אל פנים עם בן המין השני. זה הסבר ששרי טירקל היתה שמחה בוודאי לתמוך בו, כיוון שהוא משלים עם טענתה, שמשחק דמיוני של נערים ונערות בזהויות בדויות, אפילו כאשר אינן מקובלות בחברה או נראות סוטות מהנורמה, יוצר עבורם מפלט לגיטימי, העשוי לשכנע אותם שאולי מוטב אחרי הכל לא לאמץ זהויות אלה.

ההסבר הרביעי יישמע אולי מפתיע מכולם: חלק מזקני העדה, כוהני הדת ושומרי הגחלת השבטית משתמשים בעצמם באינטרנט, ולצורך זה מצטרפים גם הם לשיח בצ'אט, תוך שימוש בזהות אמיתית או בדויה, כאמצעי לחיזוק האמונה של מאמיניהם. כך ניסחה זאת אחת המרואיינות, הרואה בעצמה שליחה של האסלאם ורואה בצ'אט אמצעי לגיטימי להשפעה ולחיזוק אמונתם של המאמינים:

בתקופה האחרונה נוצרה לי עוד סיבה שלמענה אני נכנסת לצ'אט, וזו השליחות. אני מנסה למשוך את האנשים ולתת להם להתקרב לעבר הדת שלנו, ולשכנע אותם להעביר את הזמן בדברים חשובים כמו התפילה.

גם אם לא נקבל חלק מההסברים הללו, לא נוכל להתכחש לכך שחדירת האינטרנט למרקם העדין של החברה הבדואית ערער את הזהויות השבריריות בלאו הכי בחברה זו ויצר מציאות חדשה, שבתוכה מצאו בני הנוער הבדואים, לפחות אלה שרואיינו והשיבו לשאלונים במחקר, דרך לחיות בשני עולמות, המסורתי והמודרני-וירטואלי בו בזמן.   רגליהם נטועות עדיין בחולות המדבר, אך ראשם מדמיין שהם שותפים לחיים אחרים בעולמות נכספים. ובתוך כך, הם מצאו דרכים דומות לאלה שמצאו בני גילם היהודיים ובני נוער ברחבי העולם, למלא צרכים פסיכולוגיים בסיסיים בעזרת משחק דמיוני, שבו הם נכנסים לעורה של דמות בעלת זהות מסוימת.

מה שמהווה חידוש מבחינתנו הוא שבני הנוער הבדואים לא הסתפקו בשימושים ובתכנים של בני גילם, והצליחו לייעד את הצ'ט באופן שייתן מענה לחיפוש הזהות המיוחד להם. הם הפכו את הצ'אט לזירה, שבה יוכלו לבחור לאיזו זהות קבוצתית ולאומית הם מעוניינים להשתייך, וכיצד מקבלות או דוחות אותן הקבוצות שאליהן היו רוצים להצטרף.

אופיו של הצ'אט עודד את המשתתפים, בשל האנונימיות, הביטחון היחסי שהם חשים בו, וסינון הרמזים המסגירים את האמת, להציג את עצמם בצורה אידיאלית או רחוקה מהמציאות, ולהציג נוכחות וירטואלית שאפשרה להם לתרגל זהויות חדשות. במשחק הזה מצאו הצעירים הבדואים דרך ליטול חלק, כאשר הדמות והסיפור שהם מספרים לגבי עצמם בצ'אט מאפשר להם להתגבר על המצוקות בתנאי חייהם ו"להגדיל את עצמם", כפי שהם מכנים זאת בראיונות.

מוטיב זה של העצמה מכוונת מתקיים יחד עם התחושה, שעליהם למרוד בזהות שהמבוגרים כופים עליהם. המרידה מתבטאת הן בכך שהם מתירים לעצמם להתנהג בצ'אט בדרכים לא מקובלות והן בניסיון, הנואש לעתים, לפרוץ מתוך הגבולות הגיאוגרפיים הלאומיים הדתיים והתרבותיים הסוגרים עליהם, ולהתקבל כחברים שווי ערך בקבוצות שיח, שהתנאים בהם טובים יותר.

בהנחה שערוץ התקשורת מתווכת המחשב יישאר פתוח גם  בעתיד עבור צעירים אלה, במקומות ציבוריים או בבתיהם, נשארת פתוחה גם השאלה האם האופי האנונימי והמוגן לכאורה של התקשורת ברשת יצליח ליצור עבורם תחליף, וימשיך להזין את התלהבותם מהטכנולוגיה, אולי אפילו יגלה אצלם כוחות ותעצומות חדשים. או שהוא יתברר כעבור זמן כמקסם שווא, וכזירת משחק המתעתעת בדמיון, כאשר מחיר ההתפכחות והחזרה למציאות המגבילה והמצומצמת, שאין בה הבטחה לעתיד טוב יותר, עלול להיות כבד ומאיים.  

 

מקורות:

גרביע, עדנאן ( 2004), שימוש בצ'אטים בקרב בני נוער בדואים. עבודת מסטר במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון,  בהנחיית ד"ר גד אלכסנדר.

 

רינאווי, ח'ליל (2003) החברה הערבית בישראל- סדר יום אמביוולנטי. המכללה למנהל

 

Svirski Shlomo and Yael Hasson (2006) Invisible Citizen: Israel government policy toward the Negev Bedouin, Adva Center

 

Turkle Sherry (1995) Life on the screen: identity in the age of the internet, Simon and Schuster 

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד