האיש שחזר לשם
האיש שחזר לשם

 

קרוע בין שתי מולדות, חי אבי בישראל ובגרמניה. ניצול שואה שלחם על הקמת המדינה אך מאוכזב ממנה, וחוזר מדי שנה לגרמניה שממנה נמלט. סרט דוקומנטרי על חייו ומורכבות זהויותיו, "הכישרון לחיות", מאפשר הצצה לנפשם של רבים כמותו.

 

ד"ר אמיר הר-גיל הוא במאי סרטים דוקומנטריים ומרצה בחוג לתקשורת במכללה האקדמית נתניה. הסרט "הכישרון לחיות" זכהבפרס חביב הקהל בפסטיבל Reel to Real   צפון קרולינה, ארה"ב, 2006, והיה אחד מחמשת המועמדים הסופיים לאוסקר הישראלי (פרס אופיר) בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, 2004

 

בשנת 2004 ביימתי סרט דוקומנטרי, שגיבורו הוא אבי. הסרט "הכישרון לחיות" הינו סרט דוקומנטרי, המתעד את סיפור האהבה של שרגא, אבי, וחברתו הגרמנייה אולה, כאשר מערכת יחסים זו חושפת אירועים היסטוריים חברתיים וביוגרפיה אישית, הנשזרים בסיפור האהבה. בסרט מיוצגות מספר זהויות בעזרת אמצעים קולנועיים שונים. במאמר זה אפרט את האמצעים השונים שבהם השתמשתי, אתאר את מגוון הזהויות המיוצגות בסרט ובעיקר, את הזהויות ההיסטורית, ואבחן אותן תוך התבוננות באספקטים שונים: קולנועיים, אתיים, חברתיים, תקופתיים, פוליטיים אישיים, ופסיכולוגיים. אתמקד במספר סצינות, שבהן מספר זהויות המופיעות באמצעים קולנועיים שונים.

הכנת הסרט החלה ברצון לעשות סרט סיכום היסטורי, לכבוד 50 שנים לקיומה של מדינת ישראל. הצילומים החלו שנה קודם לכן, ב-1997. המחשבה שלי היתה להכין סיכום דרך, רפלקציה על הצלחותיה וכישלונותיה של מדינת ישראל במהלך 50 השנים מאז הקמתה. הכוונה היתה לאפשר לצופה העמקה מסוימת והזדהות, ולא רק לצורך בידור טלוויזיוני (פוסטמן, 2000) .

 בסרט דוקומנטרי צריך לספר סיפור באמצעות גיבורים,  וכך הגעתי לבחירה באבי, שנראה לי מתאים ביותר להיות גיבור הסרט הזה. הוא לחם במלחמת העצמאות ב-1948, נפצע קשה בקרב ושילם בבריאותו, כמעט בחייו, למען הקמת המדינה. חשבתי שיש לו הזכות להתבונן לאחור, לאחר 50 שנה, ולנסות להבין מה היה מוצלח ומה לא, מה ניתן היה לעשות אחרת, ומה הן המסקנות לעתיד.

במהלך העבודה שינה הסרט כיוון והפך לסרט על סיפור חייו של אבי, שנולד בגרמניה, ברח מהנאצים עם הוריו והגיע לישראל, שבאותה תקופה, תחת שלטון הבריטים, נקראה עדיין פלשתינה. הוא היה לחייל בצבא הבריטי שנלחם בנאצים, לאחר מכן לחייל ישראלי שנלחם בערבים במלחמת העצמאות, נפצע קשה והפך עיתונאי. בלי שהתכוונתי, תיעדתי את סיפור האהבה בינו לבין אולה, חברתו הגרמנייה, מתחילתו. לקראת העריכה ידעתי שהסרט הוא בעצם סיפור אהבה, כשההיסטוריה על צורותיה השונות תשתלב בנרטיב של סיפור האהבה.

 

ביניים: *

 

בכל תקופה במהלך ההיסטוריה הועברו נרטיבים ומסרים לציבור באופן שונה. מכיתובי הקיר במצרים הקדומה, באמצעות הדפוס החל מהמאה ה-15, בנאומים ברדיו החל מסוף המאה ה-19, ביומני הקולנוע ובסרטי הקולנוע במאה ה-20,  וכיום אמצעי המדיה העיקריים הם הטלוויזיה והאינטרנט.

סרטים דוקומנטריים שימשו ומשמשים אותנו עדיין, בין היתר, כדי לתאר אירועים היסטוריים ולהעביר באופן סובייקטיבי את אירועי העבר. תפקיד זה הופך את הסרטים לסוכני זיכרון אלטרנטיבי, ובנוסף, הם משמשים כחלופה למחקר המסורתי של ההיסטוריה.

ההיסטוריון יוסף מאלי (1991) טוען, כי יתרונם הגדול של הסרטים במספר הצופים הנחשפים אליהם, לעומת מספר הקוראים הנחשפים לספרים ההיסטוריים, וכי הסרטים מאפשרים, בין היתר, לצופה להבין את המורכבות הרגשית של גיבורי התקופה ההיסטורית. בשונה מהחדשות ומהסרטים העלילתיים, סרטים תיעודיים, הנתפסים עדין כמייצגי "אמת", מספקים אפיק תקשורת מהותי בבניית זיכרון היסטורי וקולקטיבי, וכוחם במחויבותם למציאות הקיימת וביכולתם לנתח ולהביע עמדה.

  אך יש לזכור, כי הבמאי אינו היסטוריון, כפי שכתב אלן רוזנטל: "יוצר הסרטים, בהבדל מההיסטוריון המקצועי, נאלץ לעיתים קרובות להשמיט פרטים חשובים ועניינים ראשיים, הנוגעים בנושא שבו הוא או היא מטפלים. ראשית, אין די לאלה בתוכנית. שנית, כפי שאמר הבמאי פיטר דייוויס  (davis), באמירה שנעשתה מפורסמת, 'המדיום מתפקד כמו פואטיקה, לא כמו אנציקלופדיה'. הבמאי מתחבט בבחירות קשות: מה להכניס ומה להוציא" (רוזנטל, 2005, עמ' 59).

לסרטים תיעודיים כוח רב בייצוג ההיסטוריה והעבר. "היוצרים התיעודיים של היום בונים את הארכיון של המחר" (פישר, 2005, עמ' 16). בעוד מספר שנים יוכלו ללמוד על הזהויות המורכבות שהתקיימו בימינו דרך צפייה בסרטים תיעודיים שנעשים כעת.

ובאמת, הפיכתה של המדיה לסוכן סוציאליזציה עיקרי הופכת את התכנים המועברים למהותיים ובעלי השפעה על היחיד ועל החברה. יוצר דוקומנטרי המתעד הווה, ההופך בן רגע לעבר, לוקח על עצמו אחריות גדולה, משום שכיום נהוג לתפוס את הסרט התיעודי כטקסט בעל מגע קסם עם המציאות, כפי שמנסח זאת יגאל בורשטיין:  

"מגע הקסם של הממשי מעניק לסרט הדוקומנטרי ערך מוסף, 'הילה', כמו שאצל וולטר בנימין יצירת אמנות מקורית נושאת 'הילה' שאינה קיימת ברפרודוקציה שלה" (בורשטיין ,2005, עמ' 31). לדברי פישר (2005) האחריות של היוצר גדולה, ומרגע שבחר לעסוק במדיום התיעודי, הדגש הוא על מציאת הדרך לספר סיפור שיהיה סיפור ייחודי, משום שבטריטוריה של אמנות הקולנוע התיעודי, נבחן ה"איך" יותר מאשר ה"מה".

בהקשר זה, עמדו בפניי מספר דרכים לבנות את הנרטיב של הסרט:

גיבור מלחמה. מתוך התגלגלות והשתנות מוקד הסרט, ברור שניתן היה לבנות את סיפורו של אבי כגיבור מלחמה, ששילם בדמו למען המדינה ומתחשבן איתה לאחר 50 שנה, מתוך התבוננות בחלומותיו ובחלומות חבריו; למה ציפו כשיצאו לקרב; המחיר ששילם למענה לעומת המציאות היום; המדינה כפי שהיא נראית היום בעיניו, כפי שהפכה להיות ברבות השנים.

אב ובן. אפשרות נוספת היתה לספר על אב ובן שמנסים לתקשר, להתקרב, להבין זה את זה טוב יותר. קשר בין אב לבנו, שאוהבים זה את זה אך יודעים מעט מאוד על עולמו של האחר. שני דורות מנסים להציץ זה לעולמו של זה. סיפור אהבה משפחתי, שבאמצעותו לומדים נקודות מבט שונות של שני דורות.

סיפורו של אדם. האפשרות השלישית היא סיפורו של אדם דרך האירועים הדרמטיים בחייו הפרטיים, המשיקים לאירועים ההיסטוריים, הפוליטיים ולהיבט הכללי. המלחמות שבהן לקח חלק, אם כניצול או כלוחם. עבודתו שמשלבת פרנסה וביקורת חברתית פוליטית.

סיפור אהבה. האפשרות הרביעית היתה סיפור אהבה בין גבר לאישה, ודרכו לספר את האירועים ההיסטוריים, שבהם השתלבו חייו הפרטיים של הגבר.

בחרתי באפשרות האחרונה, ואת סיפור האהבה בין אבי לחברתו הגרמנייה אולה, שזרתי באירועים היסטוריים ואישיים. בחירה הנוספת אותה הייתי צריך לעשות היתה בין ז'אנרים וביטויים באמצעים קולנועיים שונים, שבהם ניתן להשתמש. החלטתי להשתמש באמצעים שונים, שאף מתחלפים ביניהם במהלך הסרט, כדי להצליח להביא לידי ביטוי טוב יותר אלמנטים ותחושות הקיימים בסרט.

הז'אנרים והאמצעים הקולנועיים השונים שבהם השתמשתי בסרט: 

הז'אנר הדוקומנטרי הקלאסי, שבו צוות הסרטה מתעד את חייו של הגיבור. צוות כזה צילם את המסע שלי ושל אבי, כשגם אני וגם אבי מצולמים כגיבורים. אני בשלב  זה הייתי גם גיבור קולנועי וגם הבמאי, הנותן הוראות לצוות לפני צילומי הסצינה. בקטעים אלה ניתן לראות טוב יותר את היחסים שביני לבין אבי (למשל, בסצינת פתיחת הדלת).

ז'אנר היומן האישי. סוג זה של סרט או יומן מאפשר אינטימיות גדולה עם הדמויות, ופתיחות מצידן. סצינות רבות בסרט "הכישרון לחיות" צולמו כיומן אישי, לא רק משום שכבמאי הפניתי את המצלמה אל אבי, גיבור הסרט, אלא גם בגלל שלא מעט פעמים היתה זו המצלמה הביתית הקטנה ששימשה אותי בראיונות עם אבי, בעיקר בהזדמנויות איטימיות ורגישות יותר, בהן מצאתי שמן הראוי לא להכליל צוות צילום (למשל, בסצינה שבה אולה אורזת את המזוודה).

קריינות. בחרתי בקריינות אישית, שלי, של היוצר ושל הבן של הגיבור הראשי. קריינות זו מאפשרת נקודת מבט חיצונית לדמות (של בנה), הארות וקיצורי דרך אינפורמטיביים (למשל, בסצינת הרקדנית והחברות).

מוזיקה.  מאפשרת לכוון את הצופה לרגש המצופה ממנו. לשלב תחושת עבר היסטורי בתוך סיטואציות עכשוויות (למשל, בסצינה על הרציף).

שילוב של צילומי סטילס, הכוונה לצילומים המייצגים היסטוריה פרטית.  בשילוב המוסיקה הנכונה, הם יכולים להפוך מצילומים עצובים לשמחים (למשל, בסצינת הפתיחה של הסרט).

צילומי טקסט. כדי להדגיש את העובדה שאבי הוא איש של כתיבה, בעבר עיתונאי והיום סופר, השתמשתי בצילומי הטקסטים שכתב (למשל, בסצינת הפתיחה של הסרט).

צילום דרך זכוכית מגדלת. בשלב ראשון זה נראה כאפקט זר, אך מעניין. בשלב מאוחר יותר בסרט מתברר שזו דרך הראייה של אבי, הנמצא בשלב של התעוורות (למשל, בסצינת הרציף).

אפקטים דיגיטליים. אפקטים של היעלמות, טשטוש, והכפלה של מסך הטלוויזיה. כל אלה הם אפקטים טכניים, שהשימוש בהם מחזק את תחושת בעיות הראייה של אבי, ונוכחות הטלוויזיה בקרבתו (למשל, בסצינה שבה אבי צופה בחדשות בגרמניה).

השתלות דיגיטליות של אלמנטים שלא נכללו בצילום. השתלת רמזור מהבהב בשוטים של רחוב ריק, אפשרה להדגיש את הריקנות ותחושה שאלה לא צילומים סטילס (למשל, בצילומי הרחוב הריק).

כל אלה אפשרו לי להדגיש ולעורר אסוציאציות ותחושות שונות אצל הצופה, כאלה שהיו לעיתים עדינות אך מורכבות. על אחדות מהסצינות המורכבות אפרט בהמשך.

 

ביניים: *

 

בסרט, כפי שציינתי, באות לביטוי מספר זהויות, ביניהן זהויות היסטוריות הבאות לידי ביטוי בסצינות השונות. לעיתים במישרין ולעיתים בעקיפין. אתמקד באלו המגולמות בדמותו של אבי , שרגא הר-גיל, גיבור הסרט.

1. יהודי

ניתן לפרש את הזהות היהודית כגזע, כדת, כלאום, כתרבות וכהיסטוריה משותפת. כל הפרשנויות הללו נכללות בסרט עם דגשים שונים. זהות היהודי מודגשת בגיבור הסרט שרגא, במיוחד בסצינה הבאה: בזמן שאולה מגלה  לי את הסיפור על אביה, שהיה נאצי נלהב שייצר את מכלי הגז להשמדת יהודים באושוויץ, אבי שותק, מקשיב, מעשן סיגר.

 לפתע הוא מתחיל לשיר בקול שקט שיר יהודי, תפילה יהודית, שכנראה למד עוד כילד, כשהתחנך בביה"ס החרדי "עזרא". השיר הוא פנייה אל המאמין ומילותיו: "שאו מרום עיניכם וראו את אשר אלוהים עשה. הלא ידעת? אם לא שמעת את אשר אלוהים עשה, את אשר אלוהים עשה". מזמור זה מתקשר למשפחתו היהודית של אבי, שהיו בה חזנים ורבנים ידועים בקהילה היהודית בעיר וירצבורג שבגרמניה, ביניהם, הרב מנחם מנדל צל זצ"ל.

תגובתו של אבי בסרט, ברגע גילוי העובדה לגבי אביה של אולה, היתה חזרה עמוקה לשורשיו היהודיים. תגובתו ברגע מצוקה וסערה רגשית היא חזרה לשיר מזמור דתי, שהיה נוהג לשיר בילדותו, על אף שאבי הוא אדם חילוני שאינו מאמין באלוהים.

יהדותו, כפי שהיא מוצגת בסרט, היא החלטה שלי כבמאי. לאמיתו של דבר, אבי לא הגיב לסיפור של אולה בשירה. בעצם, הוא לא הגיב כלל, כיוון שלא נכח בעת שאולה סיפרה לי שאביה ייצר את מכלי הגז לאשוויץ, שם ניספו בני משפחתו של אבי. את המזמור הדתי יהודי שר אבי בהזדמנות אחרת. זה אכן היה חלק מחייו, חלק מהשירים שהזכירו לו את ילדותו. אני החלטתי לצרף את השניים לכדי סצינה אחת.

האם מותר לי להתערב ולהציגו בצורה זו? האם היה עלי לשאול את דעתו? לא שאלתי את דעתו לפני העריכה, אך כשהקרנתי בפניו את הסרט לפני סיום העריכה, הוא לא טען לסילוף דמותו. ב"שיפוץ האמת" התייחסתי אל הגיבור, אבי, כחומר ביד היוצר. השתמשתי במעשיו המצולמים כאמצעי להעברת המסר המורכב שאליו כיוונתי.

2. גרמני

בנוסף לזהותו של שרגא כיהודי, קיימת בו גם הזהות גרמני. אבי הוא בן ליהודי גרמניה הוותיקים, אלו שראו בגרמניה (לפני מלחמת העולם השנייה) את מולדתם הראשונית והבלעדית, יציר ה"בילדונג" הגרמני. עולמו חרב עליו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ה"בילדונג"Bildung) ) פירושו עידון האופי והאני בהתאם לאידיאלים של תנועת ההשכלה, גם כשהם נשארים יהודים. הבילדונג והתרבות (Kultur) יהפכו אותם לגרמנים במאה אחוזים (אילון, 2004, 69). היהודים התפזרו ברחבי העולם בתרבויות ובמשטרים שונים, כשהם מסגלים לעצמם את לשונן ואורחות חייהם של תרבויות הרוב, אך גם שומרים על נקודת אפיון שאפשר לכנותה יהודית.

זהות הגרמני באה לידי ביטוי פעמים רבות במהלך הסרט, אך בעיקר בסצינות שבהן אבי מדבר גרמנית עם אולה. למשל, בסצינה המסיימת את הסרט נראים אולה ואבי כשהם פותחים מסכות אב"כ ומודדים אותן. אולה שואלת אותו כיצד לובשים מסכה זו. השיחה מתנהלת בגרמנית על אף שבשלב זה אולה לומדת עברית באולפן, ומדברת עברית באופן בסיסי, ושניהם דוברים אנגלית באופן שוטף. גם תמונתה של מריה על הקיר בסצינה זו מנציחה את זהותו כגרמני שחי בתרבות הנוצרית, וכילד יהודי אף ביקר בכנסייה, כחלק מההשתלבות בגרמניה.

 בסרט ניתן לראות זאת, למשל, בשיר המקורי שנכתב בגרמנית עבור הסרט. השיר מלווה את סצינת המפגש המחודש בגרמניה בין אולה ושרגא. מילות השיר הן: אני נוצריה  ואתה יהודי/ אבותיך גרו בארץ שלנו/ למרות ששפכנו את דמכם/ אתה מושיט לי את היד, את ידך/ אתה גרמני כמוני/ עמוד לידי כמו אח/ בוא חלק עמנו את הכאב/ את המולדת, את השמחה.

נקודה נוספת, שבה זהותו של אבי כגרמני באה לידי ביטוי, עולה בסצינה שבה אבי מגיע לגרמניה. קריינות הרקע (שלי) מציינת כי לאבי יש פספורט גרמני, דבר שיקל עליו להישאר עם אהובתו כמה זמן שירצה. זהות זו, של יהודי גרמני בגרמניה, מקבלת ביטוי בסצינה שבה אבי וחבריו הגרמנים  מחפשים בבית הקברות היהודי העתיק את מצבותיהם של בני משפחתו. כשהם מגלים את המצבות, אבי מסביר שאלו הם קברים ריקים, אשר הוקמו כזיכרון לאלו שלא זכו להנצחה לאחר השמדתם בידי הנאצים באושוויץ.

סצינה נוספת, המקשרת לזהותו כיהודי בגרמניה עם קשר ליהדות אשכנז, מתרחשת בבית הקפה "לודוויג" שבווירצבורג גרמניה. בסצינה זו יושבים אולה ואבי, וברקע נשמעת הקריינות שלי:  "מהמקום הזה, וירצבורג גרמניה, אבא שלי ברח עם הוריו ביותו בן 9. אבא שלו, כלומר סבא שלי, עבד במרכז העיר וכל יום אחרי העבודה נפגש עם חבורת אינטלקטואלים בקפה לודוויג. יום אחד, חברו מילדות, שנהיה למפקד המשטרה, נכנס מתנשף לבית הקפה והודיע לסבי 'זמנך הגיע, הגסטאפו כבר בדרך לבית שלך. אל תחזור לשם, עלה מיד על הרכבת וברח'. וכך, במהירות הבזק, הצליח להימלט מהנאצים ולהגיע לישראל. עכשיו, אחרי יותר מ- 60 שנה, אבא שלי חוזר לאותו בית קפה עם החברה הגרמנייה שלו".

בית הקפה לודוויג מסמל אי קטן של חיבור בין היהודים לגרמנים, כאשר החברות של סבי ומפקד  המשטרה בעיר ממחישה השתלבות זו.

3. ניצול שואה

"זיכרון השואה מזעזע כל יהודי עד עמקי לבבו", אמרו השופטים במשפט אייכמן בירושלים. זהו גורם רקע תמידי, המשפיע על תפיסת היהודים את עצמם ואת מערכת יחסיהם עם העולם הלא יהודי (הרמן, עמ' 73). אבי והוריו הצליחו להימלט מגרמניה כשסבי, אביו של שרגא, היה כבר נרדף על ידי השלטונות הגרמניים כיהודי וכסוציאליסט. הוא היה נרדף עוד לפני המלחמה, וזאת למרות שקיבל את עיטור הגבורה כקצין גרמני במלחמת העולם הראשונה. כמוהו קיבלו את אות הגבורה כ-7000 חיילים וקצינים יהודים.

 כיוון שייחסתי לזהות זו חשיבות רבה, כבר בפתיחת הסרט מופיעה זהותו של אבי כניצול שואה ויהודי, שנרדף על ידי הגרמנים. על המסך מופיעה תמונת סטילס, שצולמה כמזכרת, מגן הילדים בגרמניה. בתמונה נראים מספר ילדים עומדים זה ליד זה כשהאחרון שבהם (אבי) עומד עם הגב אל המצלמה. התמונה הזו מופיעה בתחילת הסרט, משום שכבמאי ראיתי בה גרעין רגשי חשוב להבנת דמותו של אבי, ואולי אף להבנת יהודי גרמניה שחיו בה בזמן המלחמה. התחושה המשפילה של זלזול וחוסר שייכות מלווה את אבי כל חייו, ואפילו אותי כבן, דור שני לשואה, המבין שמציאות כזו היא אפשרית.

סצינה נוספת, המייצגת את זהותו כניצול שואה, בעל תחושה שנרדפות מחודשת אפשרית, היא בעת הגעתו של אבי לגרמניה. את הסצינה מלווה הקריינות הבאה: "אבא קיבל מהמלחמה ב-48' את הבעיות הגופניות, אך להתפרנס מהקצבה המגיעה לו כנכה מלחמה הוא סירב, ולמרות הקשיים התעקש ועבד כל השנים כמו בריא, כדי להוכיח שהוא מנצח את הנכות.  גם את הרנטה מגרמניה הוא נמנע מלבקש. לעומת זאת, פספורט גרמני הוא דווקא כן הוציא. הוא, שכילד נאלץ להצטלם עם הפנים לקיר, מוציא אזרחות גרמנית. למרות שהמדינה שהקים קיימת כבר מעל ל- 50 שנה, מגרדים קצת ומתגלה היהודי הנרדף. כאזרח גרמני, אבא שלי יוכל להישאר עם אולה  בגרמניה כמה זמן שרק ירצה".

הסצינה ממחישה, שלמרות הכל לאבי יש דרכון גרמני. למרות הסבל והזוועות שהתרחשו בארץ הזו, למרות שחלק נרחב ממשפחתו של סבי נרצחו בידי הגרמנים, לדעתי, אבי אוחז בדרכון הגרמני כאקט הישרדותי. כשם שבשואה נעשו זוועות והעולם סביב שתק, כך ייתכן שדבר כזה יקרה שנית וארץ ישראל לא תהיה עוד מקום מבטחים עבור יהודים, כך שעדיף להכין גלגל הצלה מראש. במקרה של אבי גלגל ההצלה הוא הפספורט הגרמני, המאפשר לו כניסה לארצות שונות, כמו ארצות האיחוד האירופי וארה"ב, ללא צורך בויזה כך,  יוכל להימלט על נפשו בעת הצורך.

4. יהודי גרמני בישראל – "יקה"

על פי המילון: "יקה הוא ישראלי יוצא מרכז אירופה, בעיקר גרמניה". (רוזנטל, 2005, עמ' 167). בישראל היהודים שהגיעו מגרמניה היו עולים חדשים, בעלי מנהגים אירופיים השונים מהמקובל בישראל, והוצמד להם הכינוי 'יקה פוץ' שהיה לגלגני. 'יקה פוץ' פירושו כינוי גנאי ליוצאי גרמניה, המתייחס ליובש ולנוקשות המאפיינים אותם (רוזנטל, 2005, עמ' 167). 'יקה' משמעותו גם רציני מדי, חסר חוש הומור, ישר מדי, דייקן מדי, מסודר מדי.

זהות היקה באה לידי ביטוי בסצינה שבה אולה, אבי ואני מבקרים בבית שבו גדל בישראל. שם הוא מספר שאף פעם לא התבייש בזהותו כ'יקה', על אף שזה נחשב כינוי גנאי. באותו ביקור הוא מספר שחבר שלו, גם הוא יקה, אמר לו 'תפסיק להתנהג ככה, שכולם יראו שאתה יקה'. אבי ענה שהוא יקה  ומתנהג כמו יקה, ואיננו מתבייש בזה.

5.  חילוני

אבי מופיע בסרט כיהודי חילוני. בסרט יש שתי חגיגות, ושתיהן מעידות על האופי החילוני של אבי וסביבתו. ראשית, החג היחיד שנראה בסרט הוא יום העצמאות, שאיננו חג דתי אלא ציון יום הקמת המדינה, שאבי אחד ממקימיה. החג הזה משמעותי עבור אבי יותר מכל חג דתי אחר, משום שהוא מסמל בעיניו את המהות והמשמעות של להיות יהודי, לאחר שכיהודי גורש ממקום הולדתו.

 חג זה מתבטא, בין היתר, בנוהג שנהגים מצמידים למכוניותיהם את דגל המדינה. הדגלים על המכוניות מופיעים בסרט בשתי סצינות, בעת הרמת הדגל מהכביש, ובעת הליכתו של אבי כשהוא מעכב את המכוניות המעוטרות בדגלים שמאחוריו.

חג נוסף הוא חג פרטי – מסיבת יום ההולדת של אבי. בסצינה שרים לו שיר יום הולדת, אך השיר אינו שיר ישראלי, אלא שיר באנגלית. השירה בשפה האנגלית מעידה על השפעת התרבות דוברת האנגלית על הציבור הישראלי. זו מעידה שוב על השפעה תרבותית מערבית יותר מאשר יהודית. גם עצם חגיגת יום ההולדת היא תופעה שאינה יהודית במקורה. על פי המקרא ניתן להבין כי מדובר ב"מנהג גויים" קדום, מימי פרעה, שלא אומץ לחיקה של התרבות היהודית בראשיתה.

 היהודים באירופה ובאמריקה נהגו לחגוג ימי הולדת, אך לעומתם יהודים בארצות ערב, שם היתה השפעה מוסלמית, לא נהגו כלל לחגוג ימי הולדת, אלא רק חגים יהודיים, כמו למשל, חגיגת בר המצווה בגיל 13.

סצינה נוספת היא בעת ביקורם של אולה ואבי בים המלח. בסצינה זו נראה אבי מורח בוץ על גופה החשוף של אולה. התנהגות חופשית זו בין גבר לאישה, בעיקר מול הכלל, אינה מקובלת אצל יהודים דתיים, ומתאימה יותר לחילונים.

6. ישראלי ציוני, ממקימי מדינת ישראל – דור תש"ח

אבי היה ממקימי מדינת ישראל. הוא מימש את החזון הציוני, עלה לישראל,  נלחם במלחמת העצמאות והקים את המדינה. בכך התבטאה בפועל הציונות. הציונות פירושה הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. זו הגשמת החזון של חוזה מדינת היהודים, הרצל, והמענה להשמדת שישה מיליון יהודים בשואה, במלחמת העולם השנייה. כמו חבריו למאבק, הוא היה מדור המקימים של הארץ, אידיאליסטים ציונים שראו כעבור שנים את חלומם מתפורר.

בסרט יש סצינה שבה הוא הולך בשדות תרשיחא, כאשר צוות צילום מהטלוויזיה הממלכתית מתעד אותו, והוא מתאר את הקרב העקוב מדם. בקרב זה נפצע אבי מצרור בחזה ובבטן, פציעה שלא אחת העמידה אותו בסכנת חיים. בסצינה זו רואים צוות של הטלוויזיה הממלכתית הישראלית, שבחרה באבי כאחד מגיבורי הסדרה שמספרת את סיפור הקמת מדינת ישראל. הם ראו בו גיבור, ואני מסביר, בקריינות, כי הבנתי שהגיבור הפרטי שלי הוא גם גיבור לאומי. 

7. הישראלי החדש

הישראלי החדש הוא הישראלי המערבי, הדובר שפות, נוסע לחו"ל, בעל ביטחון עצמי, אינו ביישן, אוהב את מדינתו, אך גם מוכן לעזוב במקרה שייאלץ, מסיבות ביטחון או מסיבות כלכליות, מבלה בבתי קפה, שומע מוזיקת העולם, ואוהב חיים.

בסרט ניתן למצוא זהות זו בסצינה בה מתגלה כי לאבי יש פספורט גרמני, וכן בטיול של שרגא עם אולה בישראל, כשהוא מנסה להכיר לה את הארץ, בסצינות בית הקפה שבה הם מתנהגים כזוג אוהבים, מלטפים האחד את השנייה, בשתיית היין ביום הולדתו, בשירת Happy Birthday ביום הולדתו, ובשפה האנגלית השגורה בפיו.

8. נכה מלחמה המאוכזב מהמדינה אותה הקים

אבי הוא נכה מלחמת השחרור, בה נפצע קשה והוגדר כנכה 100%. בארץ שבה יש נכי מלחמות רבים, זהותו של אבי כנכה מיוצגת גם כבעל בעיות גופניות רבות, אך גם כמי שמנסה ללא הרף להילחם בזהות הנכה. מנסה להתנגד לזהות זו שנכפתה עליו. אולי דווקא האנטי זהות של היותו נכה – היא המאפיינת זהות זו.

כמי ששייך לדור האידיאליסטים שהקריבו למען המדינה וקיוו למדינה צודקת ואנושית, הוא מאוכזב מהמציאות הקיימת. הוא מתוסכל משום שלחם בגופו ושילם כמעט בחייו על הקמת המדינה, ולבסוף הוא חש כי ההשפעה לא בידיו ובידי אנשים כמותו, אלא בידי הקיצוניים, שאיתם אינו יכול להזדהות. הם עושים בשמו מעשים שהוא מתנגד להם ובז להם.

מיד לאחר סצינת הקרב, מגיעה סצינה בבית החולים, וקריינות שלי מלווה אותה: "אבא שוב בבית חולים ושוב המצב קריטי. אולה מתמודדת עם המצב בפעם הראשונה. אני, כבר כנער צעיר, לקחתי את תפקיד המגונן - דאגתי שייקח את התרופות, שיקבל את מלוא הטיפול מהרופאים. אבל אז לא הייתי מודע לכך שהוא מוגדר כנכה 100%, ושאני עלול לאבד אותו. היה לי ברור שהוא יתגבר והוא אכן התגבר. על הפציעה בעמוד השדרה, בריאה השמאלית, על התקפי הלב, על העיוורון בעין אחת, על לחץ הדם, על הפגיעה בטחול, על טיפולי הדיאליזה, ואפילו על השתלת הכליה. אני תוהה אם אבא שלי, בכל אשפוז ובכל ניתוח, עושה חשבון נפש עם המדינה, שלמענה נפצע ומאז הוא סובל עד היום?"

מיד בסצנה הבאה אבי עונה לי על שאלתי: "אם אתה שואל אותי אם לפני 50 שנה הייתי מוכן לעשות הכל על מנת לקבל מדינה כפי שהיא כיום, הייתי אומר לך - לא! אני מרגיש מאוד מתוסכל לחיות פה".

9. חייל יהודי בצבא הבריטי

אבי התנדב כנער צעיר לצבא הבריטי ונשלח, בין היתר, לברלין הכבושה על ידי הצבא הבריטי, שנלחם בנאצים. אבי מגיע לברלין במדי הצבא הבריטי. רבים כמוהו התנדבו להילחם בנאצים, שרצחו והשמידו את משפחתם במהלך מלחמת העולם השנייה. זהות זו מופיעה בגיבוי צילומי סטילס של אבי כחייל במדי הצבא הבריטי. בנוסף, ברקע מתנגנת מוזיקה המזכירה את התקופה.  הסצינה הזו משולבת כזיכרון בתוך סצינת הרציף, שבה אבי ואהובתו הנוכחית מטיילים ושותים קפה על גדות נהר הריין בגרמניה.

10. זהויות שאינן היסטוריות

. בנוסף לזהויות ההיסטוריות, שאותן הזכרתי במאמר, קיימות בסרט גם זהויות נוספות שאינן היסטוריות ומיוצגות בסרט: אבא, בליין תל-אביבי, רודף נשים, "קזנובה", גרוש, בן זוג, "רומיאו", הגבר בסיפור האהבה, זקן, נכה.

 

ביניים: *

ניתוח שתי סצינות, שבהן יש ייצוג לזהות המורכבת ממספר זהויות

סצינת הפתיחה – צילום הגן

תיאור סצינת הפתיחה של הסרט: מוזיקה נשמעת מהרגע הראשון ומלווה את הסצינה עד סופה. הסצינה מתחילה ביד מקלידה על גבי מקלדת של מחשב, על המסך מופיע טקסט בעברית, שחלקו מוגדל באמצעות זכוכית מגדלת, ונשמע קול שקורא את הכתוב. זכוכית המגדלת עוקבת אחר הטקסט לפי קצב הקול שקורא/ מספר את הטקסט.

פניו של שרגא מתגלים כשהוא מספר את הטקסט שהופיע על המסך. בעת ההקראה פניו של שרגא מתחלפים בתמונות סטילס של ילד בגיל הגן, יושב ליד שולחן, ומספר ילדים בחצר. התצלומים נראים ישנים, בשחור לבן, קצותיהם משוננים. שוב נראים פניו של אבי מספר את הסיפור, ולבסוף מתגלה לאט לאט התצלום שעליו מסופר הסיפור. הסיפור שמספר/קורא שרגא הוא: "עם סיום שנת הלימודים השנייה בגן, הוחלט להזמין צלם, שיצלם תמונה קבוצתית של הילדים. כולנו יצאנו החוצה לגן הציבורי, מה שנקרא 'הופגרדן'. זה היה גן של הארמון של הבישוף בווירצבורג. נעמדנו בשורה אחת, לפעמים כמה ילדים חיבקו אחד את השני, כחברים, ואז פתאום, באה אלי הגננת ואמרה: אתה לא! אתה ילד יהודי! וסובבה אותי עם הפנים לקיר, כך שיראו רק את חלקו האחורי שלי, כי אני ילד יהודי ואסור לי לקלקל את התמונה".

כותרת מופיעה על התצלום: "הכישרון לחיות", סיפורו של אבי, שרגא הר-גיל.

ניתוח: המסרים שעוברים לצופה, חלקם בולטים וקשה להתעלם מהם וחלקם אסוציאטיביים, מרומזים. גם אלה וגם אלה נקלטים על ידי הצופה, אלא שלראשונים מופנית תשומת ליבו, ולמרומזים רק אחרי החזרה בסרט שוב ושוב על ההקשרים המסר נקלט.

 אנסה לנתח את המסרים השונים שניסיתי להעביר במהלך הסצינה. ראשית, הנושא של הסצינה הוא הסיפור של התצלום שצולם בסיום גן הילדים, כתצלום מזכרת. בתצלום נראים מספר ילדים מביטים לצלם, וילד אחד בצד, כשגבו מופנה למצלמה.

כיוון שהסיפור מסופר על ידי שרגא, והוא מדבר בגוף ראשון יחיד, הוא מדבר על עצמו "פנתה אלי הגננת ואמרה לי", אנו מבינים כי זהו סיפורו של שרגא. שהוא הילד שבתצלום. תמונה זו מגלה את התחושה של הילד היהודי המושפל על ידי גננת נאצית, בשנת 1932, בעיר וירצבורג שבגרמניה. כך, זהות ראשונה ועיקרית בסצינה היא דמות היהודי ניצול השואה, ששרד את האנטישמיות של הנאצים בגרמניה.

זהות נוספת שמתגלית בסצינה היא היהודי הגרמני המנסה להשתלב. על פי הסיפור מובן כי מרבית הילדים בגן לא היו יהודים. הוא הלך לגן מעורב של נוצרים. הוא בעצם היהודי היחיד. גם המספר הקטן של הילדים בתצלום מעיד כי זהו גן יוקרתי. שרגא, בן למשפחה יהודית בווירצבורג שבגרמניה, המנסה לשלב את ילדיה בקרב הציבור הגרמני-נוצרי.

הסרט מתחיל ביד מקלידה טקסט על מקלדת בלועזית. תמונה זו יוצרת אסוציאציה של סופר. המקלדת באנגלית מעבירה אסוציאציה של אדם בעל תרבות לועזית. כאן נרמזת הזהות של סופר ושל ה"יקה" (כלומר, יוצא גרמניה שהיגר/נמלט לישראל), הישראלי שעדין חושב וכותב לועזית. במקרה של שרגא, בגרמנית.

מיד לאחר מכן מופיע טקסט כתוב בעברית, כשהאותיות מוגדלות בעזרת זכוכית מגדלת שנעה לפי קצב הקריאה. קטע זה מדגיש שוב את היות הסיפור טקסט כתוב, זה מדגיש את זהות הסופר, זהו סיפור כתוב. הפעם בעברית. כאן מופיע הטקסט כמו הקול שדובר עברית, ויש זהות בין המילים המוגדלות על ידי זכוכית המגדלת לבין הקול הקורא. זכוכית המגדלת הנעה לקצב הקריאה ומאפשרת לצופה לקרוא את המילים באמצעות הגדלתן מאפשרת הצצה לעולמו של מי שראייתו לקויה, כמעט עיוור. יש כאן כבר רמז ראשון לזהות נוספת שתתגלה בצורה ברורה בהמשך הסרט, זהות נכה המלחמה.

לבסוף, כשמופיעה הכותרת על גבי התצלום, מגיעה בצורה ברורה גם הזהות הנוספת, זהות האב. דבר זה מודגש בכותרת המשנה: "סיפורו של אבי, שרגא הר-גיל".  ולבסוף, הזהות הפרטית, השם של הגיבור: שרגא הר-גיל. שרגא הוא שם יהודי, האופייני לאנשים מבוגרים או זקנים. היום כמעט ששם זה אינו בשימוש.

 הר-גיל, הוא שם משפחה ישראלי, המורכב משתי מילים: הר של שמחה. שם זה הוא ישראלי חדש, מהתקופה שבה עיברתו את השמות הלועזיים. לאוזן ישראלית, מובן שזה שם משפחה שמקורו בשם משפחה שונה, שעוברת לשפה החדשה – עברית. ואכן, שם זה הוא פירוש לשם הגרמני פרוידנברגר. פרויד היא שמחה, גיל. ברג הוא הר. "גר" היא סיומת גרמנית טיפוסית. וכך, פרוידנברגר הפך להר-גיל, כמו שמות משפחה רבים של יהודים שעלו ממדינות שונות ועברתו את שמותיהם בשנות ה-30 עד ה-50.

שינוי זה נבע מתוך הזהות החדשה שהעולים החדשים רצו לבנות לעצמם. מתוך רצון להזדהות עם ארצם החדשה, עם השפה החדשה. היה נהוג אז לומר: עברי, דבר עברית. כלומר, היה רצון להתנתק מהשפה של המדינה ממנה ברחת, או שאותה עזבת, ולהשתלב כישראלי. מכאן שיש כאן גם רמז לזהות הנוספת, זהות הישראלי החדש. בנוסף לזהויות שהוזכרו כאן, מופיעה זהותו כאדם פרטי בעל שם ושם משפחה – שרגא הר-גיל.

 

סצינת הסיום

הסצינה מופיעה לאחר ששרגא, אבי, ביקר בבית החולים בניסיון אחרון להציל את ראייתו. לאחר מכן נראים שרגא ואולה צועדים בשביל ירוק, לאורך הנחל, שלובי זרועות. מוזיקה בעלת אופי ישראלי רומנטי מלווה אותם. קולי נשמע בקריינות: "אני מתבונן באבא שלי ובאולה ושמח שהם יחד. אני חש שגם אני מצליח להתעלם מעברה המשפחתי ולאהוב אותה בזכות מה שהיא.

הם צועדים בנוף שבו נולד ושאותו הוא בקושי רואה. נראה לי שהוא יישאר יחד עם אולה בגרמניה. מאוכזב מהמדינה שהקים, כמעט עיוור, יהודי, ישראלי, גרמני, נכה מלחמה, אבא שלי."

הצילום מתחלף בתקריב של ידיים אוחזות זו בזו, ותוך כדי התרחקות מתגלים שרגא ואולה ברחובות תל-אביב, צועדים יד ביד. המוזיקה מתחלפת למוזיקה בעלת אופי גרמני, רומנטי. הקריינות נמשכת: "לשמחתי, אבא שלי חזר עם אולה אחרי חודשיים. הם החליטו יחד לגור בתל-אביב, למרות הקשיים והחשש מהמלחמה בעיראק. לקוות, לאהוב, לחיות, הכישרון לחיות".

אז נשמע קולה של אולה שמסבירה באנגלית:

Ulla:

What is clearer now for me, I'm not coming to Israel for a mission. I love Shraga and now I come because Shraga is in Israel.

הם נכנסים לבניין שבו גר שרגא. אולה פותחת את הדלת. וקולו של שרגא נשמע בעברית:

שרגא:

אני, כמה שאני כועס על המדינה הזאת, אז בכל זאת זה הבית שלי, בדיוק כמו שאתה יכול לכעוס על הילד שלך, שהוא לא סימפטי ולא בסדר ולוקח סמים השד יודע מה, אבל בסופו של דבר אתה דואג לו, כי זה הילד שלך, זה לא של מישהו אחר.

הצילום מתמקד ברפרודוקציה של מריה, אמו של ישו, התלויה על הקיר בסלון ביתו של שרגא ומשם נעה המצלמה לכיוון אולה ושרגא יושבים ופותחים קופסה. מתוך הקופסה הם מוציאים מסיכת גז אישית. אולה מנסה לקרוא בעברית אך לא מצליחה, ומעבירה לשרגא. שרגא מנסה לקרוא אך מתקשה בגלל ראייתו הלקויה. יחד הם מפענחים את הכתוב:

אולה בעברית: נגד פ-גי-עת גז

שרגא בעברית: פגיעת גז

אולה בעברית: ע-צ- ב- י- ם

שרגא בעברית: עצבים

אולה בגרמנית: האף בפנים או בחוץ?

אולה: קוקו

בסצינת הסיום באים לידי ביטוי הזהויות של הזוג האוהב – רומיאו ויוליה הבוגרים. זוג רומנטי הולך לאורך השביל הירוק, מתקרב ומתרחק. יש כאן גם אסוציאציה לצילומי הסיום של צ'ארלי צ'אפלין, דמות הנווד, שזו אסוציאציה רחוקה לנווד היהודי. המוזיקה מחזקת את הזהות הישראלית, כאילו שבגרמניה המוזיקה המתנגנת על רקע הנוף הגרמני היא מוזיקה ישראלית, המזכירה מאוד שיר ישראלי מוכר של אחד הזמרים הידועים ביותר – אריק אינשטיין. גם החליל הוא כלי מאוד ישראלי, המזכיר את ימי תחילת המדינה, כשהכלים הדומיננטיים היו זולים ונוחים לנשיאה: חליל, מפוחית פה. כך נוצרת אסוציאציה של הזהות הישראלית.

 הקריינות שלי מגדירה את אבי, לראשונה בסרט, במספר הגדרות זהות ברצף: מאוכזב מהמדינה שהקים, כמעט עיוור, יהודי, ישראלי, גרמני, נכה מלחמה, אבא שלי. זהו סיכום זהויות שונות, שעלו בצורה ברורה בסרט. לאחר מכן ההליכה ברחוב בישראלי מדגישה את הישראליות, אך תמיד אחד מהם, אולה בישראל ושרגא בגרמניה, מהגר. האהבה מנצחת. הם ממשיכים ללכת יד ביד למרות חילופי הנוף. כאן מודגשת זהותם כרומיאו ויוליה. כשהם נכנסים לבית, אולה פותחת את הדלת, וזו תזכורת לסצינה שבה אבי ניסה לפתוח את הדלת ולא הצליח לראות את חור המנעול וביקש עזרה, ליד אותה דלת בדיוק. כאן מוזכרת שוב זהותו כנכה מלחמה.

 בסלון ביתו, הצילום מתמקד במריה התלויה ממוסגרת על הקיר, בין תמונות וציורים רבים נוספים. זו עדות לטעמו של שרגא, לעולמו התרבותי וזו אסוציאציה להיותו יהודי גרמני המנסה להשתלב בתרבות הגרמנית. זהו זכר לביקוריו הרבים בכנסייה, עם סבתו היהודייה שנשלחה להתחנך במנזר, עד שהוצאה משם לצורך נישואין. למרות נישואיה היא המשיכה לבקר את ישו, ביקורים שלקחה עמה את נכדה, את שרגא.

היום, שלוש שנים לאחר סיום הסרט, אבי מבלה את ימיו קרוע בין שתי המולדות שלו - זו שדחתה אותו, אך העניקה לו פרנסה כעיתונאי, וזו שהקים אך מאוכזב ממנה. הוא הוציא כבר שני ספרים, סיפורים אוטוביוגרפיים, שמצא להם הוצאה לאור גרמנית ולא ישראלית. הם גרים בישראל, אך מגיעים למספר חודשים בשנה לגרמניה ושם, במשותף, הם מעלים מופע המשלב מוזיקה יהודית עתיקה של כלייזמרים וסיפורים חסידיים על יהודי אשכנז. הם מנסים להעביר מסר של פיוס, שמחת חיים ושלום לקהל הגרמני.

 

ביניים: *

בסרט היה ניסיון לקרב את הצופה לזהויות היסטוריות רבות: אבי מייצג ברמה שונה את הזהויות השונות. כך למשל, הזהות של היהודי הדתי רק מרומזת לעומת זהותו של ניצול השואה, שניתנה לה הדגשה רבה יותר בסרט. לדעתי, רק הצגת דמות של אדם בעל זהויות רבות ומורכבות יכולה להביא את הצופה להבנה של אדם, שחי בתקופה מסוימת. חייו היו גם תוצאה של האירועים ההיסטוריים שבהם לקח חלק, מבחירה או שמתוקף הנסיבות. כך למשל, הזהות של היהודי ניצול השואה היא זהות שאבי לא בחר בה, אך הזהות של מקים המדינה זו זהות שבה בחר כשהתנדב לצבא ונלחם, בניגוד לרבים אחרים שלא התנדבו.

 מורכבות ורב-שכבתיות זו מאפשרות לרבים להזדהות עם צדדים שונים של הדמות ולהבין אותם. כך, סרט על אדם פרטי, שחייו השיקו לאירועים היסטוריים הופכים למיקרו קוסמוס והוא מאפשר הצצה לנפשם של רבים כמותו.

 קובי ניב כותב, כי בחירת דמות ראשית לסרט צריך שיהיו לה מספר תכונות: שתהיה חזקה מספיק כדי לשאת עליה את הסרט, שהתנהגותה לא תהיה שרירותית, שתעורר הזדהות, שלא תהיה סטריאוטיפ, ושעליה לעבור תהליך במהלך הסרט (ניב, 1994, עמ' 105).

 אני מקווה שבבימוי הסרט ובבחירת הגיבור שלו, אבי, קירבתי את הצופים לדמות שלא הכירו, אך באמצעותה לרבים כמוהו. הבנת האחר, והיכולת לראות את העולם מבעד למשקפיו  (Murdock, 2000) , היא התרופה לשנאה ולגזענות המובילות למלחמות. בכך, אני מקווה, תרמתי את תרומתי הצנועה ליותר אהבה בעולם. 

 

 

 

ביבליוגרפיה

אילון ע.  (2004). רקוויאם גרמני, יהודים בגרמניה לפני היטלר  1743-1933, הוצאת זמורה ביתן, דביר.

 

בורשטיין י. (2001).  מהו סרט דוקומנטארי: האם באמת אין הבדל בין סרט תיעודי לדוקומנטארי? סינמטק  112, עמודים 26-33 .

 

בן דוב א. (2005). לתפוס את הפרלובים . פנים, גיליון מס' 32. עמודים: 86-92.

 

הרמן ש. (1979). זהות יהודית מבט פסיכולוגי-חברתי, הספרייה  הציונית בשיתוף עם ספריית הפועלים, עמ' 26.

 

מאלי י. (1991). האם ההיסטוריה פוטוגנית? הסרט ההיסטורי בעידן הפוסט-מודרני, זמנים 39/40. עמודים 62-83.

 

ניב ק. (1994). איך לכתוב תסריט, הוצאת דביר.

 

פוסטמן,  נ. (2000). בידור עד מוות. תל אביב: ספריית הפועלים.

 

פישר, ד. (2005). מזל סעיל ואני, אמן ולא שליח. פנים,  גליון מס' 32. עמודים: 11-16.

 

רוזנטל, א. (2005). לביים את ההיסטוריה. פנים, גיליון מס' 32, עמ' 53-65 .

 

רוזנטל ר. (2005). מילון הסלנג המקיף, הוצאת כתר.


 

 

Miller D. R. (1963). The Study of Social Relationships: Situation, Identity, and Social Interaction, in S. Koch (ed), Psychology: A Study of a Science, New York, Mc Graw-Hill, p-673.

 

Murdock, G. (1999). Rights and representation : public discourse and cultural citizenship in: Grpsurud, J. (ed.). Television and common knowledge. London: Routladge, pp. 7–18.

           

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד