יותר יהודים, פחות ישראלים
יותר יהודים, פחות ישראלים

 

התחזקות הדרגתית של הזהות היהודית, היחלשות של הזהות הישראלית וירידה בתחושת הקשר לעם היהודי בעולם. אלה הם חלק מהתמורות בזהות של בני נוער ישראלים, כפי שנצפו במחקרים שנערכו ב-40 השנים האחרונות בקרב תלמידי תיכון

 

ד"ר אורי פרגו הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי

 

מה השתנה בזהות היהודית והישראלית של צעירים במשך ארבעים שנה? מה המשמעויות של  זהויות אלה עבורם? האם הם רואים את עצמם ציונים? האם חל שינוי בעמדותיהם ביחס לירידה? מה מקום השואה בזהותם?  מאמר זה מתבסס על סדרת מחקרים שנערכו על ידי הרמן (1970, 1980) ופרגו (1977, 1978, 1984, 1989, 2005) במשך 40 שנה (המחקר ב-2005 נערך בסיוע המכללה האקדמית גליל מערבי והמרכז הרב תרבותי באוניברסיטת חיפה).  המחקרים נערכו מתוך נקודת ראות פסיכולוגית חברתית, ולפיה זהות עונה על השאלה: "מי אני?". כלומר, איך הפרט רואה את עצמו, איך הוא רוצה שאחרים יראו אותו, ואיך אכן אחרים רואים אותו.

 

מילר הגדיר זהות כ"דפוס של תכונות נצפות ומוסקות, המזהות את הפרט לעצמו ולאחרים" (Miller, 1963 p.673).  במושג זהות כלולים הדרך שבה אדם רואה את תכונותיו ("אני חכם"), דימויו העצמי במסגרת תפקידיו ("אני מורה טובה"), זהויות קבוצתיות ("אני בקבוצת כדורסל") וזהויות קולקטיביות, כמו הזהות היהודית והישראלית ומשמעויותיהן עבורו. מבחינה זו, אפשר לראות את הזהות היהודית והישראלית כאחת מ"תת-הזהויות", המתייחסות להשתייכויות הקבוצתיות, המהוות חלק מזהותו של הפרט (להלן אשתמש במושגים זהות ותת-זהות לחילופין).

בנוסף למעקב אחרי השינויים שחלו בזהות היהודית והישראלית של הנוער, אעסוק במספר נושאים הקשורים אליהם: באיזו מידה התלמידים מרגישים קשר לעם היהודי בעולם ולהיסטוריה היהודית; יחסם לשואה, שלה השפעה רבה על הזהות היהודית בימינו, יחס הנערים לציונות ועמדותיהם כלפי נושא הירידה. כמו גם מקומן של תת-הזהויות הקולקטיביות, בעיקר היהודית והישראלית, לעומת תת-הזהויות האישיות, בזהותם של הצעירים.

*

שאלה מרכזית נוגעת לגורמים המסבירים את השינויים שחלו בנושאים אלה במשך ארבעים שנה. ניתן להניח כי היו כמה גורמים עיקריים שהשפיעו על התלמידים: א. שינויים מדיניים, חברתיים ותרבותיים; ב. מאורעות היסטוריים; ג. תהליכי הגלובליזציה;  ד. השפעת מסגרות חינוך פורמליות ובלתי פורמליות, ובכללן אמצעי התקשורת; ה. העלייה מברה"מ לשעבר.

 

שינויים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים, המשפיעים בעקיפין, באמצעות השיח הפוליטי והחברתי, על הזהות הקולקטיבית. ישעיהו ליבמן ואליעזר דון יחיא (1984) עסקו בתמורות שחלו בארץ בתחום התרבות הפוליטית, והשתמשו במושג "דת אזרחית". הם ראו ב"דת האזרחית" מערכת של מיתוסים, פולחנים, סמלים, אמונות וערכים לא דתיים, שמאפיינים את התרבות הפוליטית ומתקדשים ע"י המדינה, לצד הדת המסורתית. הם טענו כי התקופה שלפני קום המדינה אופיינה ע"י "גישת העימות", מול הדת והמסורת ו"שלילת הגולה" ומאפייניה. התקופה שלאחר קום המדינה אופיינה בגישה סלקטיבית למסורת ולהיסטוריה. בן-גוריון ותומכיו שאפו לעצב חברה לאומית ברוח ממלכתית. אי לכך הם אימצו תכנים וסמלים מסורתיים, למשל התנ"ך והתקופות שבהן העם ישב בארץ, והתעלמו מתקופות אחרות, כמו התלמוד והגולה.  לאחר מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ובעיקר לאחר "המהפך" בשנת 1977, התפתחה לדעתם "דת אזרחית" מסוג חדש. היא כללה פירוש חדש  של המסורת היהודית עם דגש אתנוצנטרי חזק, והציגה את התרבות היהודית המסורתית כמוקד עיקרי לרגשי הזדהות וכבסיס לאחדות ולזהות לאומית. היא גם פירשה סמלים דתיים ברוח לאומית, בלי לשלול את המימד הדתי שבו. "דת אזרחית" זו רואה ביהודים "עם לבדד ישכון", ומדגישה את העוינות של העולם הלא יהודי, שהגיע לשיאה בשואה. השואה הפכה, לדעת ליבמן (1978) למיתוס המרכזי של ה"דת האזרחית" בישראל.

 

מאורעות היסטוריים: יש להבחין בין השפעת מאורעות מהעבר הרחוק יותר, שהתרחשו לפני שתלמידים הנחקרים נולדו, כמו השואה והקמת המדינה, לבין מאורעות שקרו בזמנם, בעיקר מלחמות, כמו מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, שהעלו על פני השטח חרדות קיומיות, והדגישו את בידודה של ישראל מחד, ותמיכת יהודי התפוצות מאידך, או אח"כ מלחמת לבנון, האינתיפאדה ומלחמת המפרץ. המחקר האחרון נערך ב-2005, לפני מלחמת לבנון השניה.

 

הגלובליזציה: תהליכי הגלובליזציה הקלו, דרך אמצעי התקשורת השונים, האינטרנט, פרסומות, שירים וכו', על חדירת גישות פוסט מודרניות, ומגמות אינדיבידואליסטיות, המדגישות את הצרכים והשאיפות של הפרט, לעומת מטרות ואידיאולוגיות קולקטיביות.

 

השפעת מסגרות חינוך פורמליות ובלתי פורמליות: מערכת החינוך מושפעת בדרך כלל מהתרבות הפוליטית הדומיננטית, אם כי לרוב עובר זמן עד שהלכי רוח בציבור ובקרב מחנכים מתורגמים לתוכניות לימודים ומופעלים בשטח. בבתי הספר יכולה להיות השפעה בעיקר ללימודים ההומניסטיים ולטקסים השונים, וכן לתוכניות, כמו המסעות לפולין. כמו כן יש השפעה למסגרות בלתי פורמליות, כמו תנועות הנוער.

 

ה. העלייה מברה"מ לשעבר: עלייה גדולה זו הביאה לארץ כמיליון עולים, רובם לא-דתיים וחלקם גם לא מוכרים כיהודים, שרובם היו מנותקים מהעולם היהודי,  מהמסורת היהודית ומהציונות. למסה גדולה כזו של עולים, שחלקם, גם הצעירים שבהם, מתקשים עדיין להשתלב בחברה הישראלית ונזקקים למוצרי תרבות ואמצעי תקשורת רוסיים, יש השפעה על החברה הישראלית.

 מערכת המושגים ששימשה במחקרי הזהות היהודית של הנוער פותחה על ידי שמעון הרמן  (1970), והושפעה מ"תאוריית השדה" של מורו קורט לוין (1952). בגישה זו מנתחים את תת-הזהויות במסגרת "יחסים חופפים", שבה יותר מגורם אחד משפיע בו זמנית על זהותו, עמדותיו והתנהגותו של הפרט. גישה זו מאפשרת לבחון את מידת החפיפה בין תת-הזהויות והאם יש ביניהן קשר חיובי או שלילי. היא מאפשרת גם לבחון באיזו מידה חשובה לו תת-זהות מסוימת ("מרכזיות"), כיצד הוא מרגיש כלפיה ("משיכות"), באיזו מידה היא משפיעה על עמדותיו והתנהגותו ("עוצמה יחסית"), ובאילו מצבים ("בולטות") היא עולה לתודעתו. המושגים הרשומים בסוגריים ובמרכאות הם חלק ממערכת המושגים של הרמן, בעקבות לוין.

 

המחקר המקיף הראשון על זהותו היהודית והישראלית של הנוער, נערך על ידי הרמן וצוותו ב-1965.  אחר-כך נערכו מחקרים מצומצמים יותר ע"י הרמן ופרגו.  עבור מחקרים אלה הוכנו שאלונים, בהם חזרו חלק מהשאלות, כדי לאפשר מעקב לאורך שנים, ואליהן נוספו שאלות בתחומים חדשים או במטרה להרחיב ולהעמיק בנושאים שנחקרו. השאלונים הועברו תמיד בקרב תלמידי כיתות י"א, בבתי ספר ממלכתיים וממ"ד ברחבי הארץ.

 

 המאמר מתבסס על מחקרים מהשנים הבאות:

1. 1965  -  מחקר שהקיף 3689 תלמידי כיתות י"א ב-157 בתי ספר ברחבי הארץ.

2. 1968  -  כלל 250 תלמידים מאזור חיפה וירושלים.

3. 1974 -  כלל 1740 תלמידים מ-35 בתי ספר ברחבי הארץ.

4. 1982, 1985  -  כללו כ"א 400 תלמידים מאזור חיפה והצפון.

5. 2005  -  כלל 658 תלמידים ממחוז חיפה והצפון.

 

להדגמת חלק מהשינויים שחלו במשך השנים, נציג תרשימים, שיכללו רק את התשובות ה"חיוביות". כן יובאו טבלאות לגבי חלק מתוצאות המחקר האחרון, שנערך ב-2005, ובהן כל התשובות האפשריות. בהצגת התוצאות תהיה התייחסות הן לכלל התלמידים והן לפי מידת דתיותם, כפי שהם עצמם הגדירו אותה. זאת מאחר שבמחקרים קודמים מצאנו כי מידת הדתיות משפיעה על זהותם היהודית והישראלית, ועל עמדותיהם של התלמידים. במאמר זה נביא רק את התוצאות של חלק מהשאלות במחקר. אלה יהיו שאלות שקיים לגביהן מעקב לאורך השנים, והן מייצגות לדעתנו בצורה הטובה ביותר את המגמות שהסתמנו לאורך השנים.  כל ההבדלים שיוצגו במאמר הינם מובהקים מבחינה סטטיסטית, אלא אם יצוין אחרת.

 

ביניים: הזהות היהודית והישראלית של התלמידים

מממצאי המחקרים עולה כי הזהות היהודית של הנערים התחזקה בהדרגה במשך השנים, ולעומת זאת, זהותם הישראלית נחלשה במידת מה. מגמות אלה נמצאו לגבי כל המאפיינים של זהות: "מרכזיות", "משיכות" ו"עוצמה יחסית". כן נמצאה ירידה הדרגתית במידת החפיפה בין הזהות היהודית לבין הזהות הישראלית. תרשימים 1 ו-2 מתייחסים ל"עוצמה יחסית",  לגביה התבקשו התלמידים לציין את מיקומם על גבי רצף בן שבעה מרווחים, כשבצדו האחד של הרצף נכתב: "הרגשה יהודית (או ישראלית) חזקה", ובצדו השני "חוסר הרגשה יהודית (או ישראלית)".

                                    תרשים 1 - עוצמה יחסית של הזהות היהודית

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

                       

 תרשים 2 - עוצמה יחסית של הזהות הישראלית

בעוד שבעבר עוצמת הזהות הישראלית היתה גבוהה יותר מזו של הזהות היהודית, הרי שכיום עוצמת הזהות היהודית גבוהה במקצת יותר מזו של הזהות הישראלית בקרב התלמידים, חוץ מהתלמידים הלא-דתיים, שזהותם הישראלית נשארה חזקה יותר. בעוד שלגבי הזהות היהודית יש הבדלים ניכרים, לפי מידת הדתיות של התלמידים, הרי שההבדלים לגבי הזהות הישראלית מצומצמים יותר. המגמות של עלייה בעוצמת הזהות היהודית וירידה קלה בעוצמת הזהות הישראלית, בולטות במיוחד בקרב התלמידים הלא-דתיים. הזהות היהודית התחזקה גם בקרב התלמידים המסורתיים. בקרב הדתיים לא חל כמעט שינוי, כי זהותם היהודית היתה חזקה מלכתחילה.

מידת החפיפה בין תת-הזהות היהודית לבין תת-הזהות הישראלית הצטמצמה אצל כל התלמידים. במחקר בשנת 1974 ענו 75% מהתלמידים כי "כאשר מתחזקת הרגשתי כיהודי – מתחזקת גם הרגשתי כישראלי". במחקר בשנת 2005 השיבו כך רק 62% מהתלמידים.  עם זאת, נשארו ההבדלים לפי מידת הדתיות. ב-2005 השיבו כמחצית התלמידים הלא-דתיים שאין קשר בין זהותם היהודית והישראלית, לעומת כרבע מהתלמידים האחרים.

כדי להיטיב להבין כיצד מפרשים התלמידים את זהותם היהודית והישראלית, שאלנו אותם (במחקר בשנת 2005) "מהי עבורך המשמעות של להיות יהודי (וישראלי)?" (לוחות 1, 2).

 

 

 

    לוח 1 -  מהי עבורך המשמעות להיות יהודי?  (הנתונים באחוזים)

 

דתיים

מסורתיים

לא-דתיים

כולם

תשובות

51

49

35

44

דתיות

4

14

19

15

חגים ומנהגים

6

9

10

9

להיוולד יהודי

10

8

5

7

גאווה ביהדות

8

3

6

5

חלק מהעם היהודי

8

2

5

4

לחיות בא"י

2

2

2

3

קשר להיסטוריה

11

13

18

13

אחר

100

100

100

100

סה"כ

 

 

 

 

 

      לוח 2 - מהי עבורך המשמעות להיות ישראלי? (הנתונים באחוזים)

 

דתיים

מסורתיים

לא-דתיים

כולם

תשובות

38

39

41

40

לחיות בישראל

8

11

10

10

לאהוב את הארץ

8

5

11

8

להתנהג כישראלי

5

6

7

6

לשרת בצבא

6

10

3

6

לשרת את המדינה

11

5

4

5

גאווה בישראל

0

3

5

4

אזרחות

24

21

19

21

אחר

100

100

100

100

סה"כ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשמעות העיקרית שהתלמידים נותנים לזהותם היהודית היא דתית, בין אם באופן ישיר

או בעקיפין, דרך החגים והמנהגים המסורתיים. התשובה הראשונה מופיעה יותר אצל דתיים ומסורתיים והתשובה השנייה יותר אצל לא-דתיים וגם המסורתיים. יחד הם מהווים  כ-60% מכלל התשובות, וגם בקרב הלא-דתיים הם מהווים 54%.  יש לציין כי רק תשובות מעטות קשורות לפן הלאומי, כמו "חלק מהעם היהודי" או "קשר להיסטוריה", שהיו שכיחות בעבר. המשמעות שרואים התלמידים בזהותם הישראלית מתקשרת לפטריוטיות ולציונות. עולם התוכן של הזהות הישראלית, אצל התלמידים, שונה מאוד מזו של הזהות היהודית. עם זאת, מוטיב הגאווה מופיע אצל התלמידים הדתיים לגבי שתי הזהויות. תשובה מעניינת היא לאפיון "להתנהג כישראלי", שבו ניתנו תשובות כמו: "לאהוב פלאפל", "לא להיות פראייר".

 

כדי לבחון את היבטים הלאומיים של הזהות היהודית, בדקנו את הקשר לעם היהודי. רוב התלמידים השיבו שהם מרגישים שגורלם קשור בגורל העם היהודי. אך במשך השנים היתה ירידה, אצל כולם, בתחושת התלות ההדדית עם העם היהודי. בעת שבמחקר ב-1965 השיבו בחיוב 82%, הרי שבשנת 2005 ענו כך רק 65%. היו בכך הבדלים ניכרים לפי דתיות, כאשר ב- 2005 ענו על השאלה בחיוב 85% מהדתיים, 72% מהמסורתיים, אך רק 52% מהלא-דתיים.

בהקשר להיבטים הלאומיים, נבדקה גם תפיסת הקשר להיסטוריה היהודית לדורותיה.

 

רוב התלמידים רואים את ישראל כממשיכת כל ההיסטוריה היהודית, כמעט בלי הבדלים לפי מידת דתיות. בניגוד לירידה בקשר לעם היהודי, הקשר לכל התקופות בהיסטוריה היהודית דווקא גברה במשך השנים. אם במחקר בשנת 1968 רק 54% ראו המשכיות, הרי שב-2005 ענו כך 80% מהתלמידים. העלייה בתפיסה כזו בלטה במיוחד בקרב התלמידים הלא-דתיים שרק 46% ענו כך ב1968 לעומת 77% ב-2005. בעת שבשנות השישים כמעט רבע מהתלמידים בחרו בגישה סלקטיבית, הרואה בישראל ממשיכה רק של אותן התקופות שהעם ישב בא"י, הרי גישה זו הצטמצמה, וב-2005 השיבו כך 15% בלבד. הגישה הרואה בישראל תופעה חדשה, ללא קשר עם עברו של העם היהודי, הצטמצמה עוד יותר, מ-15% ב-1968, ל-5% במחקר ב-2005.

 

כדי להעמיק בהבנת הפרספקטיבה ההיסטורית אצל התלמידים, ביקשנו מהם לציין, בשאלה פתוחה, איזה מאורע היסטורי חשוב להם במיוחד. השואה היא המאורע ההיסטורי שהתלמידים רואים כחשוב ביותר עבורם כיום (לוח 3), אף יותר מהקמת המדינה, שבעבר היתה התשובה השכיחה ביותר. ממצא זה משתלב עם גישת החוקרים, הרואים בשואה את המיתוס המרכזי של "הדת האזרחית" (ליבמן, 1978) ומוקד הזהות הקולקטיבית הישראלית. יש לציין כי בעת שהתשובה השכיחה של התלמידים הלא-דתיים והמסורתיים היא השואה, הרי שהתלמידים הדתיים ציינו יותר את הקמת המדינה. התלמידים הדתיים לא ציינו כלל את רצח רבין, לעומת זאת, הם ציינו יותר מהאחרים מאורעות מהעבר הרחוק, כמו יציאת מצרים, כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש. 

                            

 לוח 3 -  ציין מאורעות היסטוריים שחשובים לך במיוחד (הנתונים מופיעים באחוזים)

 

דתיים

מסורתיים

לא-דתיים

כולם

התשובות

23

36

37

35

השואה

39

31

24

29

הקמת המדינה

0

6

13

10

רצח רבין

6

6

7

7

מלחמות שונות, טרור

11

5

2

4

העבר הרחוק

21

16

17

15

אחר

100

100

100

100

סה"כ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביניים: תודעת השואה בקרב התלמידים

עקב חשיבות השואה בזהות הקולקטיבית של ישראל ובזהותם של התלמידים, הצגנו סדרת שאלות לבחינת הנושא. בדקנו את מידת הזדהות של התלמידים עם קורבנות השואה, הלקחים שהם הפיקו ממנה וחששם לגבי האפשרות של שואה חדשה בקהילות היהודיות בעולם. רוב רובם של התלמידים, כמעט ללא הבדל לפי קריטריון הדת, הביעו הזדהות עם קורבנות השואה. הזדהות זו אף גברה במקצת אצל כולם במשך השנים, מ-85% במחקר ב-1968 ל-91% ב-2005.

לגבי לקחי השואה, ב-2005 ציינו התלמידים כלקח עיקרי, באותה מידה, מצד אחד, תשובות "ציוניות": "קיום מדינה יהודית חזקה" (35%) ו"עלייה לארץ וחיים בה" (12%), ומצד שני, תשובות הקשורות להתנגדות אקטיבית בתפוצות: "אחדות יהודית והגנה עצמית" (30%) ו"מאבק באנטישמיות" (16%). היו הבדלים מעטים לפי דתיות. התלמידים הדתיים ציינו יותר מהאחרים את העלייה והחיים בישראל, ופחות מאחרים את המאבק באנטישמיות.

בחשש משואה חדשה בקהילות היהודיות בחוץ לארץ, חלה ירידה חדה אצל התלמידים. בעוד שאת האפשרות לשואה חדשה ב"כל הארצות" או ב"ארצות אחדות", ציינו 84% מהתלמידים, במחקר ב-1968, הרי שב-2005 השיבו כך רק 39%. 54% מהתלמידים שהשתתפו במסעות לפולין הביעו ב-2005 חשש משואה חדשה, בהשוואה ל-37% מהתלמידים שלא השתתפו במסע כזה. היה הבדל מסוים גם במידת ההזדהות עם קורבנות השואה, אך הבדל זה לא היה מובהק מבחינה סטטיסטית.

גם בראיית הלא יהודים כאנטישמים חלה ירידה ניכרת אצל כל התלמידים. 70% אחוז מהתלמידים ב- 1968 לעומת 30% ב-2005 תיארו כאנטישמים "כמעט את כל" הלא יהודים, או את "רובם". תוצאה זו תמוהה, לאור ריבוי האירועים האנטישמיים בעולם בשנים האחרונות, ויכולה להיות תוצאה של חוסר התמצאות מצד רבים מהתלמידים. התלמידים הדתיים נוטים יותר לראות את הלא יהודים כאנטישמים בהשוואה לאחרים, אם כי הבדל זה הצטמצם במשך השנים, והשינוי בולט גם אצלם.

 

ביניים: עמדות ביחס לציונות והשלכותיה

במשך השנים, כך נטען, חל כרסום באידיאולוגיה הציונית, ולכן היה חשוב לבדוק באיזו מידה חל שינוי בנושא זה אצל התלמידים. ב-2005  מצאנו ירידה בהגדרה העצמית שלהם כציונים לעומת שנות ה60, וזאת לעומת עלייה בהגדרה כזו בשנות ה-70-80 (תרשים 3). היו   הבדלים לפי דתיות, כאשר התלמידים הלא-דתיים הגדירו את עצמם פחות כציונים מהאחרים, והירידה בהגדרה כזו היתה אצלם ניכרת יותר. חשוב לציין, כי במחקר ב-2005 יותר משליש מהתלמידים, ואף 42% מהלא-דתיים, השיבו כי "אינם יודעים" אם הם ציונים, וייתכן שהם בעצם אינם יודעים בביטחון מהי ציונות.            

                         תרשים 8 -  האם אתה רואה את עצמך ציוני?

שאלנו את התלמידים איך הם מגדירים ציונות (לוח 4). רבע מהתלמידים לא ענו על שאלה זו, מה שמחזק את האפשרות שרבים מהם אינם יודעים מהי ציונות. רוב התשובות דומות למדי למשמעות שנתנו התלמידים לישראליות. כלומר, יש אצל התלמידים נטייה לזיהוי של ציונות עם ישראליות ועם פטריוטיות.

 

    לוח 5 - איך אתה מנדיר ציונות?  (2005 – הנתונים מופיעים באחוזים)

 

דתיים

מסורתיים

לא-דתיים

כולם

התשובות

26

34

25

29

אהבת א"י

23

12

17

16

לחיות בארץ

8

11

13

11

שרות למען ישראל

6

2

4

3

פטריוטיות

7

8

8

8

לעלות, לא לרדת

4

5

5

5

קשר לעם היהודי

10

8

7

8

ישראל – מולדת העם

16

20

21

20

אחר

100

100

100

100

סה"כ

 

 

 

 

 

אפשר לראות בעמדות ביחס לירידה ביטוי התנהגותי ליחס כלפי הציונות והישראליות. אצל כל התלמידים מצאנו צמצום ניכר בהתנגדות לירידה מהארץ, בעיקר במחקר האחרון (תרשים 4). אם במחקר ב-1968 87% מהתלמידים הביעו עמדה "שלילית ביותר", או "שלילית" לירידה,  הרי שב-2005 רק 39% השיבו כך, 22% ענו שהם "יכולים להבין אותה" ו-37% חשבו "כי זה עניינו האישי של כל אחד". היו הבדלים לפי דתיות בצמצום ההתנגדות לירידה, והיא היתה חדה ביותר בקרב הלא-דתיים. נראה שיש קשר בין הירידה בהגדרה העצמית כציונים לבין התגברות הגישה הסלחנית לירידה, שלפי התוצאות הפכה לנורמה מקובלת בקרב הנוער.

                         תרשים 9 -  מה דעתך על ירידתו של ישראלי מן הארץ?

  

 כאשר התלמידים נשאלו אם הם עצמם מוכנים לרדת, במחקר ב-2005, 23% השיבו בחיוב, 23% ענו שאינם יודעים ו-41% השיבו שהם אינם מוכנים לרדת. השינויים לאורך השנים לא היו אחידים, בקרב הדתיים אף גברה במעט חוסר הנכונות לרדת, אצל המסורתיים לא חל שינוי ורק אצל התלמידים הלא-דתיים הצטמצמה חוסר הנכונות לרדת מ-53% ב-1965 ל-30% ב-2005.

ביניים: מקום תת-הזהויות הקולקטיביות אצל התלמידים               

במטרה לבחון את מקומן של תת-הזהויות הקולקטיביות, היהודית והישראלית, לעומת תת-הזהויות האישיות, בזהותם של התלמידים, ביקשנו מהתלמידים, במחקר ב-2005, לתאר איך הם רואים את עצמם. הם התבקשו לענות על השאלה: "מי אני?", בשאלה פתוחה, שהיתה ראשונה בשאלון. זו שאלה מקובלת לבדיקת הזהות העצמית, שבה מתבקשים הנחקרים לענות  עשרים תשובות לשאלה "מי אני?" (Kuhn & McPartland, 1967). אנו ביקשנו לענות 10 תשובות בלבד, אך מכיוון שרבים לא ניצלו את כל עשר האפשרויות, הבאנו כאן רק את התשובות הראשונות, בהנחה שהן בעלות הבולטות הגבוהה ביותר.

 התברר כי הזהויות הקולקטיביות תופסות מקום מצומצם יחסית בזהותם של התלמידים. רק 12% ציינו בתשובתם את הזהות היהודית, ואף פחות (7%) את הזהות הישראלית. לעומת זאת, יותר ממחצית התשובות (52%) היו תכונות אישיות, כמו "אני צנועה", "אני סקרן" וכו' ותפקידים, כמו "אני תלמיד" )לוח 6). המגמה של הדגשת הזהות האישית, לעומת הקולקטיבית, בולטת יותר אצל התלמידים הלא-דתיים והמסורתיים. אצל התלמידים הדתיים מופיעה "הדתיות" כתשובה משמעותית (12%), מיד לאחר הזהות היהודית (16%). התגברות המגמות האינדיבידואליסטיות בחברה הישראלית צוינה ע"י חוקרים רבים, ומסבירה חלק מהממצאים במחקר זה.   

 

לוח 6 -  בולטות ההגדרה העצמית  - " מי אני?" (הנתונים מופיעים באחוזים)

                             

דתיים

מסורתיים

לא- דתיים

כולם

התשובות

38

56

52

52

תכונות ותפקידים

16

15

7

12

יהודי

5

5

9

7

ישראלי

5

8

8

8

מין

12

0

0

2

דתיות

24

16

24

19

אחר

100

100

100

100

סה"כ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביניים: העולים מברית המועצות לשעבר

כעשרה אחוז מהתלמידים במחקר מ-2005 היו עולים מברה"מ לשעבר, רובם לא-דתיים, ואת תשובותיהם בדקנו גם בנפרד. נמצאו הבדלים בין תשובותיהם לבין תשובות של ילידי הארץ, אך ההבדלים הצטמצמו כאשר השווינו אותם לתלמידים הלא-דתיים.

ההבדלים בלטו קצת יותר לגבי הזהות הישראלית מאשר לגבי הזהות היהודית. כמו כן היו הבדלים מסוימים במידת החפיפה, בהרגשת הקשר לעם היהודי, בהגדרה עצמית כציונים, ובעמדות ביחס לירידה. הם התגלו גם כאינדיבידואליסטים יותר מילידי הארץ, אף מהלא דתיים.

 

סיכום ומסקנות

 

מגמה מרכזית שנמצאה במעקב לאחר המחקרים לאורך 40 שנה, היא התחזקות הדרגתית של הזהות היהודית, והיחלשות מסוימת של הזהות הישראלית. מגמות אלה בולטות בעיקר בקרב התלמידים הלא דתיים, המהווים רוב. כן מצאנו כי התלמידים נוטים לזהות יהדות בעיקר עם דת. רק מעטים ציינו מאפיינים לאומיים של הזהות היהודית ואף ניכרה ירידה בתחושת הקשר לעם היהודי בעולם.

יש בכך לכאורה פרדוקס, שהזהות היהודית מתחזקת אצל התלמידים הלא-דתיים, שנוטים לזהות אותה במידה רבה עם דת. אך חוקרים שונים מצאו כי גם כאלה שמגדירים את עצמם לא-דתיים מקיימים חלק ממצוות הדת (לוי, לוינסון וכץ, 2002), אם כי יותר בהקשר של מסורת תרבותית. כמו כן, כפי שציינו במבוא, לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, ובעיקר לאחר ה"מהפך" ועלית הליכוד לשלטון, נוצרה אווירה תומכת יותר במסורת היהודית ודגש על יהדות כמוקד ה"דת האזרחית".

 

 נמצאה גם ירידה במידת החפיפה בין תת-הזהויות היהודית והישראלית, כלומר, קיום זהות משולבת של "יהודי-ישראלי" הצטמצמה. ייתכן, כי תפיסת התלמידים, שהזהות היהודית והזהות הישראלית שייכים לעולמות תוכן שונים, היא אחד הגורמים לצמצום החפיפה ביניהן.

 

ממצא בולט אחר הוא הירידה התלולה בהגדרה העצמית כציונים, בעיקר במחקר האחרון ב- 2005. נמצאה גם פחות התנגדות לירידה, שאפשר לראות אותה כביטוי מעשי לנסיגה בהגדרה העצמית כציונים. בעת שבעבר נתפסה הירידה כבעיה לאומית, ואף כבגידה בקולקטיב הישראלי ובציונות, הרי שהיא התחלפה בגישה אינדיבידואליסטית, הרואה בעזיבת הארץ עניין הנתון להחלטה אישית, שהינה זכותו של כל אחד. ניכרת כאן השפעה של הלכי רוח פוסט מודרניים ואף פוסט ציוניים, בעיקר לגבי הצעירים הלא-דתיים. ממצאים אלה מתקשרים גם למגמות של אינדיבידואליזציה שמצאנו במחקר הנוכחי. יש בכך ביטוי לנטייה הרווחת כיום להעמיד במרכז את הפרט, את צרכיו ואת הגשמת  שאיפותיו, לעומת מטרות ואידיאולוגיות קולקטיביות.  

 

רוב התלמידים העולים מברה"מ לשעבר, שהיוו כעשרה אחוז מהנחקרים, אינם דתיים

וזהותם היהודית והישראלית חלשה יותר מזו של ילידי הארץ,  אף מהלא-דתיים. הם השפיעו במידת מה על התוצאות לגבי חלק מהשאלות וגם על הנסיגה, שנמצאה לגבי נושאים שונים, לעומת שנים קודמות. אך השפעתם היתה מוגבלת, ורוב השינויים שמצאנו במחקר, מקורם מקרב התלמידים ילידי הארץ ובעיקר הלא-דתיים שביניהם. באופן כללי, השפעת ארץ המוצא על המשתנים השונים קטנה בהרבה מזו של ההבדלים במידת הדתיות.

 

מגמה חשובה אחרת היא הפיכת השואה למאורע שנתפס כמשפיע ביותר על התלמידים, אף יותר מהקמת המדינה. ממצא זה מתיישב עם טענות של חוקרים, הרואים בשואה את המיתוס המרכזי של "הדת האזרחית" (ליבמן, 1978) ומרכיב חשוב בזהות הקולקטיבית הישראלית. פרספקטיבת זמן הינה, לפי הרמן (1980), מרכיב חשוב בזהות. אפשר להבחין בין פרספקטיבת זמן, אישית וקולקטיבית, המדגישה את העבר, ההווה או העתיד. אם לפני קום המדינה ומיד אחריה היה דגש על פרספקטיבה עתידית לקראת הקמת המדינה, ביסוסה ופיתוחה, הרי שבהדרגה גבר הדגש על העבר, ובעיקר על רדיפות היהודים, ששיאן בשואה. גישה כזו מציגה את העם היהודי כ"עם לבדד ישכון", הניצב מול העוינות של כל הגויים.  השאלה היא האם מגמה זו רצויה מבחינת הזהות הקולקטיבית הישראלית.

 

מקורות:

 

הרמן, ש.נ. (1980). זהות יהודית:  מבט פסיכולוגי חברתי. ירושלים: הספריה הציונית.

לוי, ש., לוינסון, ח. וכ"ץ, א. (2002). יהודים ישראלים: דיוקן - אמונות, שמירת מצוות וערכים של יהודים בישראל. ירושלים: מרכז גוטמן, המרכז הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי-חי.

ליבמן, צ'. י. (1978). מיתוס השואה בחברה הישראלית. בתפוצות ישראל. י"ט (ה-ו), 103-114.

ליבמן צ'. י. ודון יחיא, א. (1984). הדילמה של תרבות מסורתית במדינה מודרנית: תמורות והתפתחות בדת האזרחית בישראל. מגמות. כ"ח (4), 461-486.

פרגו, א. (1977). יציבות ושינוי בזהות היהודית של נוער לומד בישראל 1965-1974. ירושלים: קרן לוי אשכול, האוניברסיטה העברית בירושלים.

פרגו, א. (1978). הקשר בין הגישה לציונות לבין הזהות היהודית של נוער ישראלי. עיונים בחינוך. 18, 30-37.

פרגו, א. (1984). תודעת השואה בקרב נוער לומד בישראל. דפים לחקר השואה.  ג, 159-177.

פרגו, א. (1989). הזהות היהודית של נוער ישראלי  1985-1965. יהדות זמננו. 5, 259-285.

פרגו, א. (2005). זהויות קולקטיביות של נוער בישראל: זהות ישראלית, יהודית, ערבית ודרוזית.  עכו: המכללה האקדמית גליל מערבי. (דו"ח מחקר, לא פורסם).         

Herman, S.N. (1970). Israelis and Jews: The continuity of an identity. New-York:

 Random House

Kuhn, M.H. and McPartland, T.S. (1967). An empirical investigation of self         attitudes. In: Manis, G.M. & Meltzer, B.N. Symbolic interaction: A  reader in social psychology. (pp. 120-133). Boston: Allyn & Bacon.

Lewin, K. (1952). Field theory in social science. Cartwright, D. (Ed.). London: Tavistock.   

Miller, D.R. (1963). The study of relationships, situations, identity and social  interaction. In: Koch, S. (Ed.). Psychology: A study of a science. Vol.5, 673-683. 

                                                                                           

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד