מאה הימים הראשונים
מאה הימים הראשונים

הערה: גירסה ראשונה של הדברים הופיעה ב"מעריב" 18.4.1997 

הישראלים שהסתערו על הגדה בהמוניהם חשו שאלה ימים גדולים. הפלשתינים היו מבולבלים, מיואשים, אך החלו בשיתוף פעולה. היה מי שקרא לתקופה הזו "ירח הדבש של הכובש והנכבש". לאט לאט החלו לצוץ זרעי הפורענות

 

מחזה האושר המתפרץ שסחף את מדינת ישראל אחרי ששת הימים, התרחש על רקע תפאורה מדכאת. כבישים הרוסים, בתים חרבים, מכוניות שרופות בצידי הדרך ושיירות של פליטים צמאים, בוכיים ומבולבלים, חלקם הולכים אל נהר הירדן שגשריו פוצצו. ברחובות הערים הגדולות בגדה המערבית וברצועת עזה עדיין היו מוטלות גופות שלא פונו. הכפרים יאלו, עמואס ובית-נובא במובלעות לטרון, נמחקו מעל פני האדמה, ומושל רמאללה, סרן אלי צור, דיווח כי "מסתובבות במובלעת בהמות לאלפים, חלקן מתפגרות וחלקן נגנבות על-ידי ישראלים. המובלעת מלאה שעורה שהבשילה, ואם לא תיקצר, נעמוד בפני מכת עכברים קשה. אך את הפליטים שגורשו אי אפשר להחזיר".

העיר קלקיליה נהרסה ברובה, וחלק גדול מאנשיה שגורשו נדד בדרכי הגדה. הסופרת תושבת שכם, רימונדה טוויל, מספרת בספרה "מעצר בית": "בבוקר לאחר הכיבוש אנחנו מתעוררים כדי למצוא שביתנו הוא אי בתוך ים אנושי. מוכת תדהמה, אני מתבוננת מבעד לחלון, באחד המחזות המוזרים והאיומים שראיתי אי-פעם. זקנים, צעירים, משפחות עם ילדים, נשים בהריון, דמויות עייפות ושבורות, אותם פנים מיואשים והמומים. אני מוצאת אישה המסוגלת לדבר מעט ברור יותר. 'אנחנו מקלקיליה', היא אומרת בהשלמה מרה. 'הכריחו אותנו לעזוב. הישראלים אספו את כולם למסגד וציוו עלינו לצאת את העיר מיד'".

ובכל זאת, השבועות הראשונים לאחר המלחמה היו מה שאליאס פרייג', ראש העיר של בית-לחם משך שנים רבות ובעבר שר התיירות של הרשות הפלסטינית, קורא לו "ירח הדבש של הכובש והנכבש". פרייג' היה חבר מועצת העיר, שקראה לתושבים להישאר לאחר נסיגת הלגיון – והם נשארו. ביום חמישי נכנס הצבא הישראלי לעיר בלי כל התנגדות. ביום שישי נכנס קצין ישראלי לעיר בלי כל התנגדות.

ביום שישי נכנס לעירייה קצין ישראלי צעיר וחיפש את פרייג', ניגש אליו, חיבק אותו ונשק לו. מסתבר שבימי המנדט, כאשר עבד פרייג' במחלקה לעבודות ציבוריות במגרש הרוסים, היה הקצין ילד בן עשר, ונפגע בתאונת פגע וברח. פרייג': "את שמו אני לא זוכר. הוא אמר לי: 'אתה הצלת את חיי'. התנשקנו והוא שאל: 'מה אתם צריכים?'. אמרנו שאנחנו צריכים סולר, להביא מים מהבארות. הביא לנו. ביקשנו סוכר, אורז, קמח, הביא. הביא גם שלוש משאיות לחם ממאפיית אנג'ל, ומכרנו את הלחם לאנשים בשלוש אגורות הכיכר".

מוחמד מילחם, שכיהן כראש עריית חלחול, היה בעת המלחמה מורה בסמינר. "האנשים היו מבולבלים", הוא אומר. "חלחול נמצאת על הכביש הראשי, ובעיירה עברו הטנקים, המכוניות והחיילים של הצבא הירדני בעת הנסיגה. כולם הבינו שהפסדנו במלחמה. במסגד המרכזי נערכה אסיפה של נכבדי העיר, והם נשבעו שלא יעזבו את חלחול. למחרת קמו ועזבו. 40 אחוז מתושבי חלחול עברו את הגשרים בדרכם לירדן. אז הגיעו הישראלים, לא פגעו באף אחד, לא שדדו. החל שיתוף פעולה".

שר הביטחון משה דיין, שהסתער על השטחים במרץ ובסקרנות, יצר קשר ישיר עם ראשי הערים, והיה צץ אצלם תכופות, בעיקר אצל מוחמד ג'עברי בחברון וחמדי כנעאן בשכם. עוזי נרקיס, אז אלוף פיקוד המרכז, סיפר: "דיין היה מטלפן אליהם, אומר: 'מה שלומך חמדי? מזמן לא נפגשנו, אני בא אליך בשבת'. הוא התעניין במיוחד בערים שבהן היו עתיקות. היינו באים לבית-ג'אללה, הולכים לראש העיר, הם היו מזמינים אותנו לאכול, ואחרי האוכל פורשים מפה עם עתיקות. דיין היה בוחר מה שרצה, ורושם צ'ק. איש מהם לא העז לפרוע את הצ'ק. הם היו תולים אותו במסגרת בלשכתם".

עזה היתה שונה. סגורה, רחוקה מהעין הישראלית, עמוסה בפליטי חסרי זהות. אלוף במיל' משה גורן, שהיה עוד בשבת שלפני המלחמה בין עשרות הגנרלים חסרי התעסוקה שחיפשו ג'וב, נקרא אל דיין בבוקר ה-6 ביוני, ומונה למושל הרצועה. בעזה מצא גורן אנשי או"ם בתהליכי פינוי, תשתית מים וחשמל מרוסקת, שרידי צבא מצרי שלא סיים להתפנות והמון מוקשים. "הנהג שלי שאל אותי: ממה אתה מפחד היום, ממוקשים או מצלפים? אם אתה מפחד ממוקשים – ניסע לאט. אם אתה מפחד מצלפים – ניסע מהר".

סא"ל יצחק מודעי, לימים שר האוצר של מדינת ישראל, שנכנס לעזה כמפקד קרבי, התמנה למושל הראשון של העיר. הוא מצא במשרד המפקד המצרי כוס קפה חם – המפקד נטש זמן קצר לפני שנכנס. מודעי רוקן את בתי הסוהר מכל האסירים שהיו בהם, אך אחרי זמן קצר השב"כ מילא אותם מחדש. 

צה"ל נטל על עצמו את המשימה לשמור על מחסני האו"ם, אחרי שאנשי האו"ם התפנו ברובם, אבל אז צץ דווקא האלוף מתי פלד, ראש אג"א, עם יוזמה חדשה – הוא הורה לגורן לאסוף ציוד ממחסני האו"ם ולהעביר אותו לידי צה"ל. כמה ג'יפים לבנים נלקחו, ואל גורן הגיע מברק מסגן מזכיר האו"ם, ראלף באנץ'. "אתה אחראי אישית", כתב לו באנץ', "להחזיר את הציוד שלקחתם מהמחסנים". גורן: "למזלנו היו גם ניסיונות ביזה של פלסטינים על מחנות האו"ם. עלינו על המחנות, הרגנו 14 חבר'ה, ויכולתי לכתוב לבאנץ' ששמרנו על המחסנים מפני ביזה מקומית". הג'יפים הלבנים הוחזרו, כמובן.

 

ביניים:  דיין פותח שער

 

בלשכות פיקוד מרכז הצטבר תור ארוך של ישראלים, המבקשים לטייל בשטחים. לאחר כמה ימים הופיע דיין במקום ושאל את נרקיס: "מה התור הארוך הזה ליד הבוטקה?". אלוף הפיקוד השיב: "נותנים רשיונות". דיין פסק מיד: "לא צריך רשיונות. שייכנסו". בבת-אחת נפתח מעבר דו-סטרי בין ישראל לשטחים.

פתיחת השטח נתנה את האות לחגיגת המפגש הגדולה. הישראלים הסתערו על הגדה המערבית בהמוניהם, ועל כל מטרה אפשרית. בני הדור שלחם בתש"ח חזרו לאתרים שהכירו. מנחם תלמי, כתב שבוע אחרי המלחמה ב"מעריב": "בתחושה של ציפור דרור אתה מעפיל אל הר הצופים ואל הר הזיתים. אתה גולש לצפונו של ים המלח, ומשוטט לאורכו של הירדן הדרומי. אתה מציץ אל קבר רחל ואל מערת המכפלה, ונוסע אל באר-שבע דרך חברון. לטרון, בית-חורון, טור מלכא ובית ג'אללה – איזו שיכרון! וגוש עציון שוב אינו שבוי. ימים גדולים של ארץ שחזרה לגדולתה".

רן כהן, לימים חבר כנסת ושר, אז מג"ד צנחנים בסיני, ערך עם הגדוד שלו סיור בגדה המערבית. "זו הייתה מכת ההתוודעות שלי עם העם הפלסטיני הממשי. חצינו ערים, כפרים ויישובים. אני עצמי, שהגעתי לישראל מבגדד, חזרתי אל הצבעים, הריחות, השפה האבק ברחוב. התווכחתי עם האנשים שלי. אמרתי להם: 'לא יעזור. זה עם, ואנחנו נחיה בשכנות איתם'. הנהג שלי, יוסי טורק, אמר לי: 'מה עם? לערבי כאן יש שורה של עגבניות, שורה מלפפון. הוא צריך מדינה? הוא צריך סלט!'".

מרבית הישראלים שטפו את השטחים במסע קניות אדיר. פרייג': "בשבת הראשונה, ב-10 ביוני, באו היהודים וקנו כל מה שהיה בעיר. אצלנו הכל היה מיובא, במחירים נמוכים. אחרי שבוע המדפים היו ריקים". החקלאים ניסו בכל מחיר למכור את עודפי התוצרת החקלאית, בעקבות סגירת המעברים לירדן. מיכאל ששר, שהיה קצין העיתונות של הממשל הצבאי באותה תקופה, ניהל יומן, אותו פרסם אחר-כך בספר בשם "מלחמת היום השביעי". ששר כותב ביומנו: "בדרך מחברון לירושלים עומדים פלאחים רבים בצידי הדרך ומוכרים פירות. הם ממש מתחננים שיקנו מהם שזיפים, תפוחים ואפרסקים כמעט ללא מחיר".

המפגשים יצרו סיטואציות מפתיעות. נרקיס: "אני בא עם דיין לביקור אצל מוחמד ג'עברי, ראש עיריית חברון. מתחילה שיחה קלה, ואני רואה דמות מוכרת בין הפלסטינים. אני אומר לו: 'אתה חברוני?' אומר לי: 'כן'. אני אומר לו: 'ב- 14 בינואר 48' היתה התקפה גדולה שלכם על גוש עציון. אני מפקד הגוש'. האיש מתחיל לרעוד, ואני אומר לו: 'אל תפחד, אני לא אעשה לך כלום. אתה עמדת על סלע בצד הדרומי ונופפת בכאפיה שלך כדי לעודד את הלוחמים'. האיש נשאר פעור פה".

 

"19 השנה שחלפו מאז 48'", אומר מילחם, "נראו לנו פתאום כ- 19 שניות. באו יהודים שהצלנו אחרי הטבח בחברון ב- 29'. הגיע משפחת סלומון מחברון ושאלו אותנו: 'האם הישראלים עשו לכם משהו רע?' הגיעו סוחרים ישראלים, שלפני המלחמה נשארו חובות בינם לבין הסוחרים בחלחול, באו לשלם את החובות או לבקש תשלום. לא היו שום בעיות".

מערת המכפלה התמלאה במתפללים יהודים. דיין כותב ביומנו "אבני דרך": "עשרות אלפים, זקנים וצעירים, בני כל העדות, נהרו למקום, התפללו, סיירו, מיששו את המצבות והתפעלו ממדדי הענק של אבני הגזית בנדבכים ההרודיאניים. הרבנות הצבאית ערכה טקסי נישואין בלי לשים לב שהימצאות יין במסגד היא פגיעה חמורה בדת המוסלמית". בראשית אוגוסט קבע דיין לראשונה את סדרי התפילה והביקור במערת המכפלה. בנבי מוסא הזדרזו נשים צדיקות והדליקו בחדר הקבר נרות שעווה רבים, למרות שלפי המסורת אין יודעים את מקום קבורתו של משה.

אבל לא רק הישראלים נהרו לשטחים. בעיקר בעלי המכוניות שבהם, תושבי הערים, הגיעו לכל פינה במדינת ישראל. חלקם כדי לבלות, לרחוץ בים שלא היה להם 19 שנה, רבים כדי לצפות במקומות שבהם גרו, הם או אבותיהם, לפני 48'. מילחם גר בילדותו בשכונה הירושלמית שייח'-ג'ראח. הוא הלך לראות את בית ילדותו, את בית המסחר שוורץ, את בית הקולנוע אוריון, אליו הלך בנערותו. "הדור של ההורים שלנו, שהיו לו בתים בחיפה וביפו, לא רצה לבוא. זה הכאיב להם מדי. אנחנו, שהיינו בגיל העשרה, הלכנו לבקר. היתה תחושה שהכל חוזר לחיים משותפים של יהודים וערבים, כמו לפני 48', כאילו המלחמה כלל לא התקיימה".

רימונדה טוויל חזרה לעיר הולדתה עכו. "הגעתי לרחוב שבו עברה עלי ילדותי", היא כותבת. "הכל היה כל-כך מוכר וכל-כך זר. מיהרתי אל הבית שבו גרנו; הנה היא, הדלת המוכרת. הסתערתי עליה, מתדפקת בזעם, ציפיתי שהיא תיפתח לקראתי. לא היתה תשובה. התמוטטתי על המדרגות, מתייפחת החובר אונים. לפתע הופיעה קבוצת תיירים, נדחפים קדימה לקנות כרטיסים. המומה, לא הבנתי מה מתרחש. מי הם? מה עושים כאן? ואז נפתחה דלת הבית, מישהו דחף לידי כרטיס וביקש עשר לירות. ואז הבנתי מה קורה: ביתי הפך למוזיאון".

 

 

ביניים: הרצועה _ מודעי עושה מיני-טרנספר

 

מלחמת ששת הימים העירה בקרב חלק מהישראלים את חלום ישראל הריקה מערבים. קבוצת עיתונאים שהגיעה למחנה הלגיון בגוש-עציון, שננטש זה עתה, מצאה כוסות בירה על השולחן. הפובליציסט ישראל (שייב) אלדד, שהיה בחבורה, אמר בזחיחות דעת: "נקים להם תנועה ציונית למדינות ערב". אתה חולם, אמרו לו, והוא הרים קול ואמר: "מי ניצח? אנחנו החולמים, או אתם הריאליסטים?". באותו רגע, מספר מיכאל ששר, נסתתמו טענות האחרים.

חלום הטרנספר היה לא רק נחלת קיצוניים כשייב. המשורר אהרון אמיר מספר שבאחת הפגישות של התנועה לארץ ישראל השלמה עם יגאל אלון, בביתו ברמת-אביב, הסביר להם אלון ש"אילו בעל העין האחת היה נוהג אחרת, חברון היתה מתרוקנת".

החלומות של שייב דווקא קרמו עור וגידים סמוך למלחמה, אם כי לא בהיקפים עליהם חלם. בקצב מהיר ובדיוק מופתי, בהנחיה ברורה מגבוה, נערך מה שכינה מודעי מאוחר יותר "מיני-טרסנפר" ברצועת עזה. משה גורן: "איתרנו את שרידי המצרים שהסתובבו שם, והעברנו אותם באוטובוסים למצרים. באחד המפגשים קיבלתי הוראה מאלוף פיקוד הדרום, שייקה גביש, להתחיל להעמיס על האוטובוסים האלה כמה שיותר פלסטינים מקומיים, בעיקר צעירים. דיין נכח במפגש ושתק. מודעי התלהב".

מודעי סיפר: "את המיון עשה השכ"ב, ובמספרים גדולים. בכל יום יצאה שיירה של משאיות, הגיעה עד התעלה, הורידה אותם במזח ושמנו אותם על סירות. אנשים צעירים, אבל גם מבוגרים עם נשים וילדים. לפעמים המצרים ניסו למנוע את המעבר וירו אליהם, ואז ירינו אנחנו כדי שלא יחזרו. מדובר בעשרות אלפים. הלוואי שיכולנו לרוקן את עזה לגמרי, אבל זה לא היה אפשרי. כל המגורשים היו מצוידים במזון ליום אחד, ואחרי שירדו בצד השני הם פשוט נעלמו בחולות".

לצד הגירוש המסודר למצרים, התפתחה יוזמה ממלכתית נוספת: להעביר תושבים מרצועת עזה לשטחים. "המגמה שעליה דיברו היתה לרוקן את רצועת עזה מערבים", אמר גורן, "והיא באה מבית המדרש של אחדות העבודה. הוקם גוף שהיה אמור לבצע את ההעברה לשטחים. הוא ארגן אוטובוסים וניסה לפתות ערבים בכסף. אבל מהר מאוד התברר שאין לזה סיכוי. עברו כמה מאות, וגם הם חזרו מיד". ששר: "הקונספירציה אמרה שרצוי לפנות כמה שיותר עזתים ליהודה ושומרון. בעזה היתה צפיפות איומה, לא היתה עבודה, אבל התחילו בעיות. אונר"א (ארגון הצלת הפליטים של האו"ם) לא רצו לשתף פעולה, וירדן שמה מקלות".

 

ביניים: הרצוג לא מסוגל

 

אלוף חיים הרצוג, הפרשן הנערץ של ששת הימים, החל לעסוק בענייני הממשל הצבאי בגדה כבר בשנת 63', כאשר הקים אגף של הממשל הצבאי בצה"ל, בעקבות הניסיון שהצטבר לאחר מלחמת סיני. הוא הביא אנשי מינהל וכלכלה, שעבדו בתחום בהתנדבות, או כאנשי מילואים, והכינו תוכניות היערכות. הרצוג סיפר: "בנינו את הממשל הצבאי הטוב ביותר שיכול להיות. הרבה יותר יעיל מאשר ממשלת ישראל. ממשל הוגן, ליברלי ואנושי".

כשפרצה המלחמה קיבל מיד מינוי מדיין כמושל הצבאי של הגדה. דיין אמר לו: "אני רוצה שערבי ייוולד, יחיה וימות בגדה בלי שיראה ביורוקטיה ישראלית. מה הם עשו שהם צריכים לסבול כמונו...".

הרצוג פרש את מפקדתו במלון "אמבסדור", ולפי עדותו, "הכל התארגן בצורה יוצאת מהכלל. תוך שלושה ימים הגדה המערבית חזרה לפעילות אדמיניסטרטיבית נורמלית, חשמל, מים. קברנו את המתים שהתגוללו ברחובות". בשטח, הדברים נראו אחרת. מנחם ארקין, שעבר כקצין ממשל באזור שכם, מספר על מה שהתרחש במפקדה של הרצוג: "כולם הסתובבו סהרוריים. לא היה איש שהתמצא, שיכול היה לתת הנחיה כלשהי. חיכינו שעות רבות עד שהרצוג הגיע. "עשו מה שאתם מבינים ומוצאים לנכון לעשות, והתקשרו עימנו", הוא אמר לנו. "התייאשנו ועזבנו".

עוזי נרקיס היה מעשי יותר. "כולנו התמלאנו דאגה. הרצוג היה איש נבון שכותב ומדבר יפה, אבל לא מסוגל לגלגל עניינים כאלה. בא אלי אריק רגב, אחד המפקדים הכי מוכשרים שהיו לנו, ואומר: 'אתה לא מתאר לך מה יש בשטח, קטסטרופה'. אמרתי לו: 'מה אתה מציע?' אמר לי: 'צריך להחליף את הרצוג'. באתי לדיין והוא שאל: 'מה אתה מציע?' אמרתי: 'קח אליך את הרצוג כיועץ, אני אלביש על עצמי את התפקיד'. וכך היה". הרצוג: "היתה באמת החלטה להעביר את משימות הממשל לפיקוד מרכז. אמרו שאין שום היגיון שיהיה מכשיר מעולה כמו הפיקוד, ובמקומו נקים גוף נפרד. הכל היה בהסכמה איתי, ואין לי טענות לעוזי או לאף אחד אחר".

מרגע זה הפך נרקיס למושל הצבאי בפועל, ולמעשה, לראש ממשלת השטחים, כאשר לצידו מרכז את העבודה אל"מ רפאל ורדי. הרצוג מונה כיועץ לדיין, ועסק עוד כמה שבועות בוועדות מדיניות שונות. ב-18 באוגוסט מינה דיין את אל"מ שלמה גזית ליו"ר ועדה חדשה, שעסקה בתיאום הפעילות בשטחים. לימים הוגדר תפקידו כמתאם פעולות בשטחים.

 

ביניים: פורת רוצה הביתה

 

איש לא שיער באותם ימים את מפת ההתנחלויות העתידית. אפילו אנשי גוש-אמונים לעתיד חששו לחלום עליה בפומבי, ובכל זאת, גם היא יצאה אז לדרך. שבוע אחרי המלחמה נפגשו בני גוש-עציון שננטש ב- 48', בשבעה לנפילתו של אחד מהם במלחמה, מאיר שנור. זו היתה חבורה שנפגשה מאז ילדותה, רובם יתומי הגוש, ש-140 מחבריו נטבחו ב- 48'. "היינו עולים כל שנה לבית הקברות", מספר חנן פורת שנולד בכפר-עציון. "מביטים על העץ הבודד בגבעה של הקיבוץ, וחולמים על חזרה לגוש. במפגש לזכר מאיר טבעתי סיסמה פשוטה: 'אנחנו רוצים הביתה'. הרמנו צוות פעולה שאני ריכזתי, וקבענו שצריך להיפגש עם אשכול ודיין. הפגישה עם דיין היתה מאכזבת מאוד. הוא הסתכל עלינו בציניות. הפגישה עם אשכול התמהמהה, ואנחנו התחלנו לארגן גרעין".

פורת וכמה מחבריו היו תלמידי ישיבת מרכז הרב, שממנה התפתח לאחר שנים גוש-אמונים. יואל בן-נון סבור שגוש-אמונים נולד למעשה מיד אחרי המלחמה. בראיון לכתב-העת "פנים" מספר 1, סיפר ש"אירוע הלידה היה בקיץ 67', בכינוס הגדול בבית-וגן. על ההזמנה היו חתומים חנן פורת, ישראל אריאל ויוחנן פריד. המפגש נולד על רקע ויכוח בחוגי ישיבת מרכז הרב, אם הגיעה השעה לצאת מהישיבה ולשוטט בארץ, לחולל תנועה רעיונית אמונית, שתבטא את המשמעות הגאולית של ששת הימים". פורת ומשה לוינגר, מציין בן-נון, ייצגו את הפן המעשי-התיישבותי. אריאל ופריד העדיפו להפיץ את הרעיון בעם. בוויכוח ניצחו אנשי המעשה.

בתוכנית העלייה לגוש-עציון, תמך גוף חדש, "מטה הפעולה להחזקת השטחים". ב-16 ביוני כתב אהרון אמיר, משורר בעל השקפות כנעניות, מאמר בשם "הכול" שפורסם ב"מעריב": "ייצא איפא הקול מכל קצות המחנה. ומקצה אל קצה תעבור הקריאה: "הכול"! גם יהודה וגם שומרון. גם גולן וגם סיני". בעקבות המאמר החלו להתקבץ סביב אמיר אנשים מתחומים וממגזרים שונים, ביניהם אליקים העצני, המלחין יחזקאל בראון, הפרופסור הראל פיש, ואפילו חבר הכנסת המפ"מי לשעבר, רוסתום בוסתוני. גם חיים באר הצעיר והסופרת ז'קלין כהנוב היו שם.

הקבוצה הקימה את מטה הפעולה, סייעה, בין היתר, לאנשי גוש-עציון, וזרעה זרעים  ראשונים לקראת ישיבה בחברון. העצני: "הלכנו לירושלים אל הרב יחזקאל סרנה, שהיה ראש ישיבת חברון, ודיברנו על לבו. הוא שכב חולה, וסיפר לנו שהמבנה של ישיבת סלבודקה בחברון הוא בשכירות, ואין אפשרות לחזור אליו. הוא עצמו כבר לא ישתתף בעלייה, אבל עודד אותנו וסיפר שפגש את בן-גוריון ליד מערת המכפלה, ושמע ממנו שחייבים ליישב את חברון ביהודים". המטה הפיץ כרוז בבתי-הכנסת, וקרא ליהודים לסייע. אנשיו נפגשנו עם כמה אנשי רוח חשובים, כמו נתן אלתרמן ומשה שמיר, ובהדרגה נזרע הזרע ל"תנועה לארץ ישראל השלמה", שהפכה לתנועה אידיאולוגית ופעלה בנפרד מהמטה.

 

ביניים: נרקיס בונה גשר

 

ההתנחלויות נהגו בחדרי-חדרים ולא השפיעו על חיי היומיום בשטחים. שם נטבעה אז סיסמת ה"צומוד" הפלסטינית, כלומר: 48' לא תחזור, אנחנו נשארים כאן. פלסטינים רבים שברחו מבתיהם ביוני לא נמלטו לירדן, אלא למקומות מסתור בשדות ובהרים, והחלו לחזור לבתיהם בשלב מוקדם. יריחו החלה להתמלא בחוזרים. אורי בן-ארי, מפקד גדוד שריון 104 שכבש את יריחו, מצא עיר ריקה: "לאחר זמן קצר התמלאה יריחו מחדש. התושבים יצאו מהמרתפים, מהמטעים, העיר חזרה לחיים. כך היה ברמאללה, בירושלים, בכל מקום". גם פליטי קלקיליה החלו לחזור לבתיהם ולשקם את העיר ההרוסה.

השטח הפלסטיני קבע מהלך ישראלי ששינה את פני השטחים מקצה לקצה – פתיחת הגשרים. בהוראת דיין פוצצו ארבעת הגשרים על הירדן בזמן המלחמה. לא היה  מוצא מהשטחים לירדן, והצטברו בהם עודפי תוצרת חקלאית, שאיימו על השוק הישראלי הרווי. על אום-צוץ, מעבר רדוד בירדן ליד בית-שאן, החלו משאיות ירדניות להעביר סחורות מהשטחים, בקצב של עד 100 ליום. מחלקה של חיילי נח"ל דתי שישבה באזור, התנדבה אפילו לארגן את המעבר, וחילקה לעוברים פתקים בנוסח "ב"ה, מוחמד רשאי להעביר ארגז עגבניות לירדן ולחזור".

נרקיס: "יום אחד טלפן אלי זוניק שחם, שהיה מפקד השומרון, ואמר: 'אתה רוצה לראות דבר פנטסטי? בוא מחר בשמונה בבוקר לשדה דב'. טסנו לאום-צוץ, נחתנו וחשכו עיני. ליד הנחל עומדות משאיות שעליהן מועמסים יבולי הגדה, עוברות את הירדן, שעומקו שם היה 30-40 ס"מ, וממשיכות לתוך ירדן. אני אומר: 'זוניק, השתגעת? מי אישר לך את זה?'. הוא עונה: 'אתה, עכשיו'. חשבתי רגע ואמרתי לו: 'אתה צודק'. טלפנתי בלילה לדיין, ואמרתי לו: 'משה, אתה רוצה לראות דבר פנטסטי?  בוא מחר בשמונה לשדה דב'. עולים על הליקופטר, מסתכלים – חשכה עינו. הוא אומר לי: 'השתגעת, מי אישר לך את זה?' ואני עונה: 'אתה, עכשיו'. דיין חשב רגע, ירד איתי אל הנהר, לקח תפוח, נגס בו והבין שזה אמיתי. ואז הוא אמר לי: 'למה אתה לא עוזר להם? לך ובנה גשר'".

ביומנו כתב דיין: "המראה היה מרהיב. כמו בסרט מערבון, אלא שבמקום עדרי בקר ועגלות סוסים, המה אפיק הנהר מכוניות משא וטרקטורים הגוררים עגלות". עדיין לא היו מגעים באמצעות משרד החוץ והמוסד, ואנשיו של נרקיס החליפו צעקות עם הצד השני של הנהר. בסופו של דבר, בתיווכו של חמדי כנען, נבנה דרומה יותר גשר דמיה, ואחר-כך גשר אלנבי.

הגשרים נפתחו, ועל פתחיהם החלו להתדפק הפליטים של אתמול. בשלב הראשון מנע צה"ל כל הסתננות חוזרת. רבים ניסו לחזור. הלחץ הבינלאומי גבר, והממשלה החליטה על מבצע יזום להחזרת הפליטים. המפא"יניקים הוותיקים נכנסו לפעולה, והשרים זלמן ארן ופנחס ספיר היו הדוחפים העיקריים להחלטה. מוחמד מילחם מאשר שחלק גדול מהאנשים שיצאו בעת המלחמה לירדן חזרו. בכל זאת, נותרו בירדן פליטים רבים וצמחו מחנות חדשים. המבצע הצליח באופן מוגבל, ולדעת אבא אבן, דיין היה אחראי לכך. הוא לא רצה במבצע, והכניס לו שורת סייגים, שהוציאו ממנו את העוקץ. במבצע, שהושלם ב-1 בספטמבר 67', חזרו 14 אלף איש מתוך 21 שהותר להם לחזור.

 

מישהו מבין יידיש?

 

ההחלטה הדרמטית לפתוח את הגשרים היתה דוגמה מצוינת לדרך שבה התנהלו העניינים. הממשלה הקימה מערכי שליטה, ועדות שרים, ועדת מנכ"לים, אבל בשטח נקבע כל עניין – קטן כגדול – בידי משה דיין. שר הביטחון ניהל את השטחים בסגנון המערב הפרוע, הסתובב ממקום למקום ושלף החלטות, כל אחת מפתיעה מקודמתה. מיכאל ששר, שמאוחר יותר היה יועץ התקשורת של דיין: "הוא היה היחיד שלא פחד. כל האחרים הסתגרו כמו קיפודים. הוא היה היחיד שחי את הערבים וחש אותם".

בניגוד לירושלים, שסופחה בהחלטה גורפת זמן קצר לאחר המלחמה, פעלה הממשלה בגדה המערבית ובעזה ללא תיאום, תוך מאבקים פנימיים. למעשה, אי-אפשר היה להעביר בה החלטה בעלת משמעות. חייליו של רן כהן, שחנו בנען לאחר המלחמה בדרכם מזרחה, פגשו את השר ישראל גלילי, איש אחדות העבודה וחבר נען. גלילי נתן להם סקירה כללית מאכזבת. כהן פנה אליו ושאל: "אנחנו יושבים בחרמון, ברמה, עד הירדן ועד שארם א-שייח'. מה יהיה? גלילי ענה: "להגיד לך את האמת? אני לא יודע. נגיב לפי ההתפתחויות".

בספרו, "המקל והגזר", כותב שלמה גזית: "הוויכוח והמחלוקת בין ראש הממשלה לבין שר הביטחון נמשכו במשך כל תקופת כהונתו של לוי אשכול. מערכת היחסים בין שני אישים אלה התאפיינה בעיקר ב'שמירת הדברים בבטן', כשכל אחד מהם התלונן באוזני מקורביו. מדי כמה חודשים היתה מתקיימת בין השניים שיחת נפש, אשר ציננה את הרוחות עד למשבר הבא. ייתכן שהתוצאה החשובה ביותר מכך היתה שלא גובשה מדיניות ארוכת טווח כלפי השטחים ואוכלוסייתם".

רק שני שרי ממשלה טרחו והביאו תוכנית מלאה. הראשון היה יגאל אלון. ב-13 ביולי 67' הניח על שולחן הממשלה מסמך תחת הכותרת: "עתיד השטחים ודרכי הטיפול בפליטים". זוהי, כמובן, "תוכנית אלון" המפורסמת, המקיפה והמפורטת, שהדגש בה הוא על האינטרסים הישראליים ועל התיישבות ישראלית עתידית. אולם רק מעטים יודעים שבתוכניתו לא שלל אלון מדינה פלסטינית עצמאית, שיהיה לה אפילו חיבור רציף וחופשי בנמל חיפה לצורכי מסחר, במידה שלא יתאפשר חיבור הגדה עם ירדן.

בעל התוכנית השנייה, שעבד בשטח לכאורה ללא תוכנית, היה דיין, שהגיש לממשלה תוכנית באוגוסט. בניגוד לאלון, דיין לא תמך בירדן כגבול ביטחון, אלא בקו הרכס ובשומרון וביהודה, והתנגד להפרדת השטחים הפלסטיניים – הוא תמך באוטונומיה. אף אחת מההצעות לא אומצה כמקשה אחת על-ידי הממשלה.

רענן וייץ, מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות, בא אל אשכול עוד ביום השני של המלחמה וביקש רשות לשלוח צוותי איסוף מידע ותכנון אל הגדה. בספטמבר הגיש הצעה מהפכנית. הוא הציע לספח את הבקעה, וליישב בה 32 אלף יהודים ב-30 ישובים בתוך עשר שנים. בתוכנית הגה וייץ גם את מה שהיה אחר-כך לגוש קטיף, כלומר, כחמישה יישובים באזור רפיח. אולם הוא התנגד לכל סיפוח נוסף, והציע לפתור את שאלת הפליטים באופן רדיקלי, ולבנות מרכזי מגורים – עירוני וכפרי – באל-עריש כדי ליישב שם את פליטי עזה. בגדה הוא הציע לבנות ערים ולקלוט לא רק את הפליטים שנותרו, אלא את פליטי הפזורה הפלסטינית כולה – מירדן, מסוריה ומלבנון. בתוכנית הוא הציע מפורשות להקים מדינה פלסטינית, במידה שלא יושג הסכם עם ירדן. דיין התנגד בלהט, וטען שמדינה פלסטינית לא תוכל לקלוט את הפליטים מבחוץ, ולכן אין לה זכות קיום.

חלק מחברי הממשלה, בעיקר ותיקי מפא"י, לא רצו להתמודד עם המצב החדש. היה צורך לפתוח את בתי הספר בשטחים בספטמבר, אבל דיין ושר החינוך דאז, זלמן ארן, לא דיברו זה עם זה. נרקיס החליט לקדם את העניין בעצמו. "באתי אל המשרד של ארן במוסררה, ונאמתי לו על החינוך בגדה. שאלתי אותו: 'מה לעשות? הם צריכים ללמוד תנ"ך וביאליק? לפתוח את בתי-הספר לשנות את ספרי הלימוד?". ארן הביט בי ומלמל לעצמו שוב ושוב ביידיש: 'יש לי רעיונות משלי, איך הוב מיינונגען'. בסוף ההרצאה אמר לי: 'אתה יודע רוסית?' אמרתי שלא 'ויידיש?' אמרתי שלא. אמר: 'אוי ואבוי' ובזה נגרמה הישיבה והוא קם והלך. ארגנתי עם ראשי המשרד ישיבה גדולה, ודיברנו בקיצור והחלטתי: פותחים ב-1 בספטמבר. עוזבים את הנושאים העבריים, אבל מוציאים את דברי הבלע מספרי הלימוד. וכך היה".

 

ביניים: הסיפוח _ הפלסטינים דווקא בעד

 

דווקא בין הפלסטינים צצו יוזמות מפתיעות: נרקיס: "יום אחד בא אלי עו"ד ארווין שימרון, שגויס לממשל, ואמר לי: 'אני רוצה שתקבל קבוצה של אנשים מרמאללה'. הגיעו שבעה איש, ביניהם הטרוריסט לשעבר עבד א-נור ג'נחו ועו"ד עזיז שחאדה. הם אמרו לי: 'יש לנו רעיון, ואנחנו מאמינים שיצליח. בואו נבחר כמה ערים – בית-לחם, רמאללה, אל-בירה ויריחו. אתם תצאו משם ותשאירו בידיכם רק ענייני בטחון, כספים וחוץ, את כל היתר אנחנו נעשה'. כשבאתי  עם זה לדיין, הוא כמעט גירש אותי מהחדר. 'עוזי, אתה לא מבין שזאת התחלה של מדינה פלסטינית?', הוא אמר לי. אחר כך נרצחו ג'נחו ושחאדה בידי הפתח".

דיין פסל את יוזמת אנשי רמאללה, מתוך תפיסה שבה היה עקבי לאורך כל הדרך. הוא התנגד לכל ארגון גג של פלסטינים, אבל אפשר להם עצמאות מוניציפלית מלאה. אליאס פרייג' מאשר שישראל לא התערבה מעולם בהחלטות עיריית בית-לחם, וזו אפילו הרחיבה סמכויותיה לעומת התקופה הירדנית. לצד כל ראש עיר היה מושל, שתפקידו היה לפקח ולקשר, אבל חופש הפעולה בערים היה רחב. יוזמות האוטונומיה כשלו, וכמוהן כשלו יוזמות ההסתפחות.

קבוצה של מאות נכבדים מאזור בית-לחם ביקשה להסתפח לישראל בעקבות ירושלים. מיכאל ששר: "המניע שלהם היה כלכלי, והם גם פחדו. עוד בזמן המלחמה, כשעברתי בבית-לחם, יצאה אליי נזירה לכיכר כנסיית המולד, חיבקה אותי ואמרה לי: 'כמה טוב שבאתם'. שאלתי אותה למה. 'אין לך מושג מה היתה האווירה כאן לפני המלחמה', היא ענתה לי. המוסלמים אמרו: 'בשבת נהרוג את היהודים, ביום ראשון את הנוצרים'". פרייג' סירב גם ליוזמה זו. "מי שרצה את זה אמר שבית-לחם היא פרבר של ירושלים. אני אמרתי, בית-לחם היא עיר מיוחדת, וצריך לשמור עליה. בית-לחם יש אחת בעולם. כאן נולדה הנצרות" .

גם בעזה הועלתה יוזמת סיפוח. משה גורן: "ראש העיר, רשאר א-שאווה, הציע עסקה: 'אני מוכן להכריז על הכרה במדינת ישראל ועל רצון העזתים להסתפח אליה בשלושה תנאים: אחד, יש לי שטחים בסביבות יפו ואני רוצה שתרשמו אותם על שמי: שתיים, תשיגו לי פספורט אמריקאי: ושלוש, תגרשו מפה את כל המצרים'. באתי לדיין וסיפרתי לו על היוזמה. דיין אמר לי: 'עזוב את זה'".

  

 

 

     ביניים: ערפאת עושה סיפתח

    

חבורת אנשי גוש עציון הצליחה הרבה יותר ביוזמתה, ובקלות מפתיעה. אנשיה החלו להיערך לעלייה בלתי חוקית על הקרקע. הובטח מימון של יהודים מחוץ לארץ. במפגש בעין-צורים השתתפו אנשי הקיבוץ הדתי , ועלתה השאלה אם לעלות בכל מצב ומהר, גם ללא אישור ממשלתי, או ללא הכשרה. פורת: "אני הובלתי את הקו שאסור להתמהמה, ומה שלא נצליח לעשות בתקופה הזו אולי לא נצליח לעשות מאוחר יותר. היו שטענו שאסור בשום אופן לעלות ללא אישור. לבסוף החלטנו לראות מה יאמר אשכול, ואז להחליט".

הלחץ על אשכול עשה את שלו. ב-22 בספטמבר הגיעו אליו אנשי גרעין גוש- עציון.  אשכול הביט בהם בבדיחות דעת מסוימת, ואמר: "נו, קינדערלאך, אתם רוצים לחזור הביתה? תחזרו הביתה". פורת: "הסתכלתי עליו ואמרתי: 'אדוני ראש הממשלה, לא מדובר כאן בטיול כיתה'. והוא אומר שוב: 'קינדערלאך , תחזרו הביתה'. מן הפגישה הלכנו מיד אל רענן  וייץ, שנתן הוראה לקנות לנו ציוד. לפתע התפרץ לחדר אברהם הרצפלד ואמר: 'תפסיקו רגע עם החשבונות, תביאו יי"ש, ותתחילו לשיר 'מלאו אסמינו בר'". ב-26 בספטמבר היו 25 חברי הגרעין בכפר- עציון, באישור ובמימון ממלכתי.

"גוש- עציון הוא החטא היחיד שאני מכה עליו", הודה מאוחר יותר רענן וייץ בעצב. "חנן פורת התכשיט ארגן את היתומים ובא אליי. התפתיתי, אבל היתה לי תוכנית לחבר את הגוש לחבל עדולם בלי שום כפר ערבי". לוייץ היה קשר ארוך שנים עם הגוש. אביו, יוסף וייץ, היה רוכש הקרקעות מטעם קק"ל, והקים את הגוש בשנות ה-40. עכשיו רתח וייץ האב. הוא ראה בהתיישבות הזאת סכנה ואיום. הוא גם סירב להזמנה להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה הפומבית, וכתב למתנחלים: "אני לא נותן את ידי לקלקל את אפשרות השלום". "הוא צדק", אומר וייץ. "לו הייתי יודע לאיזו מפלצת חנן פורת ומה שהוא מייצג יהפכו, לא הייתי נותן להם יד בשום פנים ואופן. אם לא נעשה שלום אין לנו עתיד".

וכך, על כוס יי"ש ובדיחות ביידיש, בלא כל התנגדות, החלה תנועת ההתנחלויות. באותם ימים ממש החלו להתגנב אל השטחים, בקבוצות לא גדולות, אנשי הארגון הפלסטיני פתח, שהתרכזו במחנות הפליטים, בעיקר בסוריה. הם החלו מיד לגייס אנשים, ולבנות את מערך הכוח בגדה. בגבעת חיים ביצעו אנשי פתח פיצוץ. אחד מאנשי החוליה, פלסטיני שהגיע מסוריה, נתפס. העיתונות דיווחה על "כנופיית אל פתח שחוסלה בהרי שומרון ".

יאסר ערפאת, הוא אבו- עמאר, שכבר היה אז לאגדה, הפך למבוקש מספר אחת בשטחים. גרעין העימות נזרע, אבל הוא פרץ בכל עוזו רק 20 שנה לאחר מכן, בדצמבר 87', כאשר הגדה המערבית ועזה זרועות התנחלויות, ואנשי הפתח יוזמים מאבק עממי בצבא הישראלי. איש לא חזה את התסריט הזה בימי ירח הדבש של קיץ 67'.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד