הזרימה ההיסטורית נבלמה
הזרימה ההיסטורית נבלמה

חילונים גמורים, לא רק דתיים, נתקפו התלהבות משיחית לאחר מלחמת ששת הימים. ואז החלו סרבני גאולה ומשביתי שמחה ליידות בה את אבני הספק. עוד לא הספקנו לחגוג כדבעי, וכבר הפכו את השחרור לכיבוש ואת הששון לאסון.  בסוף זה חלחל

 

סבא שלי, סבא יוסף, הלך לעולמו שנתיים לפני מלחמת ששת הימים. בן 87 היה אז, שבע ימים ונחת. אמנם צעיר בניו נפל במלחמות היהודים בתש"ח, אבל סבא יוסף לא איבד את טעם חייו בעקבות האסון. הוא היה אסיר תודה לבוראו על שזכה לחיות בדור התקומה. אילו התקיימה בימיו תחרות על תואר היהודי האופטימי ביותר, סביר להניח שהיה זוכה במקום הראשון. ייבוש הביצות והקמת המדינה היו בעיניו הוכחה ניצחת לאמיתות חזונם של נביאי ישראל. כל חייו הבוגרים היו שיר הלל  מתמשך לבורא עולם, אשר עמד בדיבורו והשיב עטרה עברית ליושנה. אף על פי כן מיאנה אלמנתו, סבתא מלכה, לבקר בכותל אחרי מלחמת ששת הימים. היא טענה שמכיוון שסבא לא זכה, גם היא תדיר עצמה מההנאה הזאת. עברו שנתיים-שלוש עד שהתרצתה לבקר שם בכל זאת, לא בלי נקיפות מצפון מוחצנות. בתור ילד הסקתי מכך, ששחרור ירושלים וערי יו"ש עמד בראש השתוקקויותיו של סבא ז"ל.  

לכן הופתעתי לגלות יום אחד, כשפשפשתי בניירות המצהיבים והמאובקים שהשאיר אחריו, הוא רשם הגיגים מזדמנים על כל פיסת נייר שנקרתה לו, כי חזון שחרור ירושלים לא עמד בראש מעייניו. בניגוד לאנשי אצ"ל ולח"י, שבנו החלל נמנה עימם, הוא גם לא ראה בחלוקת הארץ "בכייה לדורות", אלא דווקא מימוש רצונה של ההשגחה העליונה, שאף פעם אי אפשר לרדת לסוף דעתה. באחד מניירותיו הביא ציטוט מאולץ משהו מספר יחזקאל, שלכאורה רומז כי לעתיד לבוא ייאלץ עם ישראל לחלוק את ארצו עם ממלכה ושמה 'ירדן': "ופאת קדים מבין חורן ומבין דמשק ומבין גלעד ומבין ארץ ישראל – הירדן".

סבא כמעט קידש את מפת ארץ ישראל הקטנה, בקווי 49', וכינה אותה "גבולות דוד-אשכול", מין משחק מילים שקשר את גבולות הארץ בתקופת כיבושי דוד בן ישי לגבולות הארץ בתקופת דוד בן-גוריון ולוי אשכול, שני מנהיגיו הנערצים. קו הגבול הכרסתני בין הגלבוע לערד הזכיר לו אות נו"ן תנ"כית הפוכה. "ישראל העצמאית", כך כתב בעט רועד, "היא בצורת נו"ן הפוכה, עם הפנים לאסיה ועם קרן אור גדולה לאפריקה המתעוררת מתרדמתה" (כזכור, שנות השישים המוקדמות היו שנות הידוק היחסים בין ישראל הצעירה לבין מדינות העולם השלישי). 

בדיעבד, אני מבין שהוא העניק גושפנקה תנ"כית לגבולות 49' מפני שלא רצה להיות כפוי טובה כלפי בורא עולם. הוא החליט לא להצטרף לקינת אחיו הרוויזיוניסטים על חצי הכוס הריקה של ישועת תש"ח. לשיטתו, הקב"ה כבר עשה די והותר למען עמו, ואין לבוא אליו בטענות מדוע לא שוחררה גם ירושלים ולא נגאלה חברון. הרי במו עיניו זכה לראות כיצד הופכים היהודים מעם מפוזר ומפורד בין העמים לאומה שוכנת לבטח בארצה העתיקה. הוא נולד בסיביר הקפואה ולעת זקנה התגורר במרומי הכרמל המוריק. אז מה כבר אפשר לבקש יותר? את אלון מורה ואלקנה?

       

*

קשה לזכור היום, אבל גם הרבנות הראשית נטתה להסתפק בגבולות ישראל הקטנה, נטולי ירושלים. ב-1964, שלוש שנים בלבד לפני מלחמת ששת הימים, תקף הרב הראשי, יהודה אונטרמן, חוגים לאומיים שמדי יום עצמאות הטיפו לשחרור העיר העתיקה בידי צה"ל.  "חס וחלילה לנו מלשוב אל העיר העתיקה על-ידי שפיכות דמים", פסק הרב אונטרמן. בטקס הכתרתו הוא חיווה דעתו שבורא עולם ישחרר בבוא היום את ירושלים בדרך על טבעית. עמדה דומה, אגב, ננקטה על-ידי הרבנות הראשית בתקופת המנדט. היא התנגדה נמרצות למאבקן האלים של המחתרות, והאמינה שהמדינה כבר תרד באש מן השמים כאשר יעלה הרצון מלפני בורא עולם. בסופו של דבר המדינה קמה באש לוחמי המחתרות, והרבנות מיהרה לקבוע תפילת 'הלל' לכבוד היום הגדול. 19 שנה אחר-כך היא קבעה תפילת 'הלל' גם ביום שחרור ירושלים. בכך התבדלה מהחרדים, שעד עכשיו ממשיכים להתייחס ליום העצמאות וליום ירושלים כאל ימי חול רגילים.

מה היה סבא אומר אילו זכה לראות בשחרור ירושלים? אומר הלל, בלי ספק. לכן סבתא הצטערה כל-כך, שלא האריך ימים עוד שנתיים-שלוש. את הגבולות החדשים היה משווה מן הסתם לאל"ף רבתי במקום לנו"ן הפוכה. אחרי הכל, הגבולות החדשים יכלו אף הם להיכלל בגדר גבולות דוד-אשכול, אמנם יותר אשכול מאשר דוד. בדרכו שלו, עמל סבא תמיד על התאמת המציאות להיגיון ההיסטורי. רוב חייו הבוגרים היה לו דין ודברים עם החרדים, שכפרו בהיגיון הזה וטענו כי שיבת ציון במאה ה-20 היא חזיון תעתועים ומעשה שטן. הוא התפעל מהדמיון המופלא בין חזון נביאי ישראל מקדמת דנא לבין כותרות העיתונים של המאה ה-20.  

בשלהי חודש אייר תשכ"ז אפילו חילונים גמורים התפעמו מהדמיון הזה. "צהלי ורוני יושבת ציון", התרוננה הכותרת הראשית של "הארץ" למחרת שחרור ירושלים. גם בעיתון "דבר" הופיעו ביטויים דומים. פקודת היום של אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הזכירה פקודת יום של הרב גורן: "ארץ האבות, הארץ אשר הובטחה לאבותינו ואשר בה חיו ויצרו ... ניתנה היום בידינו בשלמותה".  אפילו שר הביטחון, משה  דיין, אפיקורוס בן אפיקורוס, קשר את אירועי השעה לימי קדם. כמה שבועות אחרי המלחמה הוא התפייט בהר הזיתים "שבנו אל ההר, אל ערש ימי עמנו, אל נחלת האבות, ארץ השופטים ומעוז מלכות בית דוד. שבנו לחברון ולשכם, לבית לחם ולענתות, ליריחו ולמעברות הירדן באדם העיר".      

בדיוק לימים הגדולים ההם התכוון אורי צבי גרינברג, כשחזה בצעירותו את יום שחרור הר הבית "אמן, הדעת תופסת מה שתופס הדמיון". כבר בשנות השלושים המוקדמות הוא התנבא שבירושלים יתמזגו יום אחד ההיגיון והדמיון, דברי הימים עם מהדורת החדשות.

 

*

מי שטרם נולד כאשר הסנסציה הזאת אכן התממשה, החמיץ חוויה של פעם באלפיים שנה. אנשים לא יצאו אז לרקוד ברחובות, כמו ב-29 בנובמבר 47', הם פשוט ישבו בבית נרגשים ונרעשים. רבים צבטו את עצמם כדי להשתכנע שהקולות אכן בוקעים מהרדיו ולא ממוחם הקודח. לפחות לכמה ימים כולם היו דתיים.

הייתי אז בן 10, תלמיד כיתה ה' בעכו הרחוקה, ואני זוכר שגם היא רטטה מהתרגשות. דגלי לאום נתלו במרפסות כמנהג יום העצמאות. ואנשים זרים האירו פנים זה לזה ברחובות. אפילו דוקטור גוטמן, השכן החילוני הגמור שלנו, שמדירתו עלו תדיר ניחוחות בישול של בשר טריפה, זרח מאוזן לאוזן. הוא נכנס אלינו הביתה עם מפה ישנה, וביקש שנראה לו היכן עוברים הגבולות החדשים. סימטאות עכו העתיקה שממו באותו יום מאדם. נפש חיה לא התהלכה בהן. היגון הכבד של הערבים שם היה אישור מובהק לתחושה שנפל דבר בארץ: עם ישראל שחרר את עיר קודשו, כפי שנביאיו חזו לפני אלפי שנים – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים" (זכריה ח' 4).

תקיעות השופר ליד הכותל כאילו חצצו בין דור תוכניות החלוקה לבין דור הגאולה. "עלינו להביא מיד יהודים לחברון ולחדש בעיר האבות יישוב יהודי", התלהב דוד בן-גוריון מיד אחרי המלחמה ("הארץ", 15.6.67).  כמה ימים אחר-כך, בעוד המוני ישראלים נוהרים לרחבת הכותל המשוחרר, דיווח כתב "הארץ" עמוס אילון, כי נהר הרגשות הדתיים של ההנהגה החילונית עדיין עולה על גדותיו: "הניצחון הדביר אותם. דמיונם כורע תחת נטל תוצאותיו. ...אחד הפקידים הבכירים בירושלים, מנהל כללי מפוכח ומנוסה היושב במוקד הדיונים הבוערים, מדבר ברצינות גמורה על 'השכינה החוסה עלינו'" (20.6.67). 

היסטוריונים, אנתרופולוגים וזואולוגים של הציונות הדתית אוהבים לקנטר אותה ולתאר את הימים ההם כימי אקסטזה משיחית. הם טוענים שאירועי קיץ תשכ"ז סיממו את חובשי הכיפות הסרוגות, וגרמו להם לפתוח במסע התנחלות פרוע, חסר תוחלת. אבל כפי שהראינו לעיל, גם חילונים גמורים נתקפו באותו קיץ בהתלהבות משיחית. בשני המגזרים לא ביטאה ההתלהבות הזאת הלך רוח מגונה. הציונות ההרצליאנית נשענה תמיד על רעיונות משיחיים. היא מיעטה להאמין בנסים, אך הודרכה על-ידי חזון הנביאים וההיסטוריה היהודית. למרות כל הקשיים הידועים, ארץ ישראל קסמה להרצל ושות' יותר מאוגנדה. נפשם יצאה אל ירושלים הקמוטה והדוויה. לא פלא שרבים כל-כך חשו התרוממות רוח עילאית כשהעיר שוחררה באופן מפתיע כל-כך. זה היה אנושי מאוד להתרפק על המשמעויות ההיסטוריות של השחרור, לא רק על אבני הכותל.

 אפילו בפסטיבל הזמר תשכ"ט, כשבתעלת סואץ כבר ניגר דמם של חיילינו, עדיין הושר להיט משיחי של משורר חילוני (יורם טהרלב): "ברחובנו הצר / גר נגר אחד מוזר/ הוא יושב בצריפו/ ולא עושה דבר/ איש אינו בא לקנות/ ואין איש מבקר/ ושנתיים שהוא כבר אינו מנגר". למה שנתיים דווקא? כמובן, מפני שבדיוק מלאו שנתיים למלחמה, ובלב לבבות רבים פיעמה תחושה שלפי הלו"ז ההיסטורי הגיעה עת הגאולה השלמה, ואין עוד צורך לעבוד ולנגר: "והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו / לבנות כיסא לאליהו שיבוא/ על כפיו אותו יביא/ לאליהו הנביא".

*

לא ביום אחד דעכה ההתלהבות, אבל די מהר החלו סרבני גאולה ומשביתי שמחה ליידות בה את אבני הספק.  תחילה אבנים קטנות, אחר-כך אבנים גדולות. כיוון שאנחנו מונים עכשיו בדיוק 40 שנה למלחמה, אפשר להשוות אותם לדור המדבר, שהשתרע אף הוא על פני 40 שנה. שבועיים אחרי יציאתם ממצרים, פחות משבוע אחרי שים סוף נקרע לנגד עיניהם, דרשו אבותינו בתוקף לשוב מצרימה, אל סיר הבשר המדומה.  מסתבר, שהגנטיקה היהודית לא עברה מאז שינויים מפליגים. את תפקיד דתן ואבירם של דורנו מילאו הפעם ישעיהו לייבוביץ' קשישא ועמוס עוז הצעיר. עם ישראל עוד לא הספיק לחגוג כדבעי את הניצחון המזהיר, ושניהם כבר הפכו את השחרור ל"כיבוש" ואת הששון לאסון. לייבוביץ' התראיין אצל סילבי קשת, ועוז כתב מאמר ב"דבר". זה לא חלחל מיד, אבל בסוף זה חלחל, לגודל אסוננו. 

אם  "משיחיות" היא ניסיון לכפות תפיסת גאולה על גלגלי ההיסטוריה, לא קשה להוכיח שהשמאל החילוני הרבה יותר משיחי מהימין הדתי. אחרי הכל, הימין לא כפה על עם ישראל את מלחמת ששת הימים. היא התרחשה כמעט מאליה, במסגרת ההתנהלות הטבעית של דברי ימים עולם. מי שהתנהל באופן לא טבעי היה השמאל, אשר נשכב אחרי המלחמה על מסילות חיינו וניסה לעצור את הרכבת. מיזמי הנסיגות שלו היו ניסיון נלעג וגלותי לבלום את הזרימה ההיסטורית. בדיוק כמו החרדים, בשעתם, הוא כפר בכל הטובה שהושפעה עלינו באייר תשכ"ז, וטען שמדובר במעשה שטן.

לפי תיאוריה שמאלנית ידועה, היינו צריכים להחזיר מיד את כל השטחים ולכונן בהם מדינה פלשתינית, אבל התיאוריה הזו לא עברה אף פעם אפילו משחק סימולציה. היא דיבור הבלים. לא היתה באותם ימים שום אפשרות מדינית או טכנית לצאת מיד מהשטחים, גם אילו התאחדנו סביב רעיון העוועים הזה וירינו כדור קטלני ברקתה של ההיסטוריה. עיון בעיתוני אותם ימים יגלה שאפילו רק"ח הגיבה בגיחוך על כל מיני פטפוטים בנושא הזה. לא היה אז עם מי לדבר ועל מה. והעיקר: אילו אכן יצאנו מיד מיש"ע כלעומת שבאנו, עם ישראל היה הופך להתגלמות הקומו-טרגדיה עלי אדמות. עד סוף כל הדורות היו היסטוריונים מגחכים על חשבונו. הם היו משווים אותנו לאדם שכל חייו הקפיד לקנות כרטיס פיס שבועי, אבל כשזכה סוף סוף בפרס הגדול מיהר לשרוף את הכסף. הצרפתים היו אומרים שזה כמו להפיל את הבסטיליה ומיד לבנות אותה מחדש.  הנה, אלפיים שנה התפללו היהודים לשוב להר הבית, למערת המכפלה, לשדמות בית לחם, לבית אל, לאלון מורה, וברגע שהתאפשר להם לדרוך בכל אותם מקומות, מיהרנו לנטוש אותם בבהלה בטענה שזה גדול עליהם.  

וזה בפירוש לא היה גדול עלינו. בפרספקטיבה של 40 אביבים אפשר לקבוע שלא היה שחר לרוב המכריע של חששות. לא לחשש הדמוגרפי, לא לחשש המדיני,  אפילו לא לחשש המוסרי.

אילו התגשמו החששות הדמוגרפיים, הפלשתינים היו אמורים לעקוף אותנו מספרית כבר בסוף שנות השבעים. ב"הארץ" מיום 28.6.67 העריך כלכלן בכיר, שבתוך 14 שנה בלבד נובס על-ידי הרחם הערבית. גם אורי אבנרי, פנחס ספיר, חיים צדוק, מאיר וילנר וישעיהו לייבוביץ' השמיעו או כתבו הערכות דומות. כולם התבדו.  באופן דומה עלו בעשן החששות המדיניים. בניגוד לכל התחזיות, ארה"ב לא הפעילה עלינו לחצים בלתי אפשריים לנסיגה. אפילו ברית המועצות הנוראה  השלימה בחריקת שן עם מסע הכיבושים שלנו. היא ניתקה את היחסים הדיפלומטיים איתנו והוקיעה אותנו יומם ולילה, אך לא כפתה עלינו לסגת מסנטימטר כלשהו. בסופו של יום אנחנו היינו אלה שכפו על אמריקה ורוסיה כאחד את תהליכי אוסלו למיניהם. הנסיגות החלקיות בתקופת בגין, רבין ושרון נבעו מלחצים פנימיים, לא מלחצים חיצוניים.

ובאשר לחשש המוסרי, אין עדיין בדל הוכחה שתהליכי השחיתות בישראל המודרנית הם תוצאה של מלחמת ששת הימים. ישראל היתה הרבה פחות דמוקרטית ולא פחות מסואבת בשנות החמישים.  בניגוד לנבואה המפורסמת של ישעיהו לייבוביץ', לא הפכנו למדינת שב"כ ושוטרי חרש, ולא הוקמו "מחנות ריכוז ועצי תלייה" לפלשתינים ולמתנגדי המשטר, כפי שניבא הפרופסור. ישראל 2007 היא אמנם מדינה נהנתנית, עתירת אלימות ודלת ערכים, אבל לא קשה לנסח תזה שלפיה כל הצרות הצרורות האלו נובעות מתהליך הנסיגות, לא ממלחמת ששת הימים. היא תהיה רצינית באותה מידה.

וזה מזכיר לי, לקראת סיום, עוד משהו שקשור לסבא שלי. פעם סיפר שכאשר נודע לו על הצהרת בלפור, בעודו מתגורר בבוקרשט הרחוקה, הוא יצא לרחוב כדי לחלוק עם שכניו היהודים את שמחת הבשורה. לתדהמתו ראה אותם מצטופפים בפנים מודאגות ליד עיתוני הקיר ונאנחים  "אוי,  ווי, מה יקרה עכשיו".  מי יגול עפר מעיניו, ויספר לו שמחזה דומה התרחש בירושלים המשוחררת, בקיץ תשכ"ז.  

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד