אדם חדש נברא
אדם חדש נברא

 

הניצחון המהמם במלחמת ששת הימים הוליד היבריס, שהוביל לבגידת המדינה

באמנה החברתית שלה עם אזרחיה, תמורת אמנה לאומנית, שהתגלגלה לאמנה כוחנית,      שמחזקת את החזקים ומפקירה את החלשים

 

היינו חמישה בצוות ויצאנו בשריונית שלל סורית ירוקה מתוצרת רוסיה לאייש נקודת תצפית קיצונית, בסופו של איזה כביש סורי עזוב בשולי אתר החרמון. היה יום חורפי נהדר של שנת 71'. העולם סביבנו היה מכוסה שלג בתולי, שרגל אדם או בעל חיים לא רמסה אותו. השמיים מעל לראשנו בהקו בתכלת עמוקה, ושמש נדיבה האירה באור יקרות את היקום הזוהר.  שעתיים או שלוש שעות אחרי שהתמקמנו בתצפית, כשהשעמום המפוהק גבר והלך יחד עם חומה של השמש, התחלנו להתקלף. ראשונים נשרו החגורים. אחריהם הדובונים. אחר כך החולצות והגופיות. לבסוף ירדו גם הנעליים, הגרביים והמכנסיים. היינו ארבעה גברים בתחתונים, שמתפרקדים להנאתם ומפקירים את גופותיהם לשמש מול שמיים  ריקים.

הגבר החמישי בחבורה, שלא השיל את מכנסיו ולא חלץ את נעליו הסתובב חצי ערום באי שקט מסביב לשריונית, בעט בעצבנות באבנים, קילל את הצבא שהשבית אותו מכל מה שהוא עושה בחיים וגרר אותו למילואים האלה להירקב באפס מעשה. לא הכרתי את האיש, שהיה צעיר נמרץ כבן שלושים, ושאלתי אותו מה הוא עושה בחיים. 

"אתה שואל מה אנחנו עושים בחיים?" הוא השיב, לתדהמתי, כשהוא מדבר בגוף ראשון רבים, "היה זמן שעשינו הרבה. עכשיו, תודה לאל, עובדים רק בבניין".

הסתבר שה"עשינו הרבה" היה קשור להקמת קו הביצורים שלימים זכה לשם "קו בר לב". "עבדנו עבודות עפר בתעלה, וגם סיפקנו אבן ירושלמית למשרד הביטחון". כשתמהתי על עניין האבן הירושלמית, התברר שזו נועדה לחלקות צבאיות בבתי קברות, אבל האיש טען שהגיע לעיסוק באבן דווקא מתוך איזו נטייה לאמנות שלא מצאה את ביטויה: "אחרי החתונה עשינו דווקא טיול לאירופה. לא עשתה עלינו רושם מי יודע מה, אירופה. מוזיאון אחד גדול. מה שכן: רודן. שמע, זה פסל! יש שם פסל אחד של אישה ערומה. ראש זרוק אחורה, שתי הרגליים באוויר, והכל כמו אגרוף בפרצוף שלך. חביבי, יכולת לראות אנשים עוברים, מסובבים את הראש. לא אנחנו. סחבק עמד והסתכל בלי בושה. לא מבינים גדולים באמנות, אנחנו. אבל כשאני אוהב משהו, אני אוהב. וכשאני לא אוהב, אני לא אוהב".

כדי לחזור מדיון באמנות למעשיו בהווה, אמרתי שאני מבין שהוא עובד בשביל משרד הביטחון. ההערה הזו חילצה ממנו תשובה מפתיעה: "בהתחלה עבדנו בשביל משרד הביטחון, עכשיו משרד הביטחון עובד בשבילנו. עשרים עבדים כל יום. אבל לא שכחנו מאין באנו. אני תמיד אומר: אף פעם אל תזרוק בן אדם. אתה לא צריך אותו, שים אותו בעדינות בפינה. יבוא יום שתצטרך אותו, אז תהיה שמח שיש לך אותו מוכן לשימוש תחת היד".

כשתמהתי איך בן אדם מגיע לעשרים עבדים, קיבלתי הסבר שהכיל משנה פילוסופית שלמה. "בצבא עשו ממני סמל רכב. אני מביא רכב לסדנה, החבר'ה מסתובבים, לא בוער. לקחתי הצידה את הסמל: איך עוזרים אחד לשני? הוא אומר לי: תביא נעלי צנחנים. הבנתי אותך! יד רוחצת יד. חביבי, מאז העסק התחיל לדפוק פיקס. פה זוג נעלי צנחנים, שם תלושים לדלק... ובחטיבה ידעו שאצל סחבק הרכב נוסע. כשגמרנו את הצבא, לא היינו צריכים אוניברסיטה. לא היה לנו  גרוש בתחת, אבל סחבק ידע משהו על החיים. הפילוסופיה שלי פשוטה: לכל אדם יש פירצה בעולם שמחכה רק לו. מוצא אותה, יצאת למרחב. לא מוצא, אתה אוכל חרא כל החיים. תשאל איפה לא התגלגלתי. תמנע. קו אילת. עובד שכיר על די ניין... אבל כל הזמן עין אחת על העבודה, ועין אחת בתצפית. עד שהלך קלף, ונעשינו קבלני עפר עם עסק צדדי של אבן ירושלמית".

בהמשך בא הסיפור "איך הגענו לווילה": "קנינו דירה בבית משותף. שמתי חמישים וחמש. שבוע לפני שעוברים אני שומע: קבלן אחד שהתחיל לבנות לעצמו וילה, הסתבך ומחפש כסף חם. דברים כאלה אני אוהב. אני ניגש אליו:

- שמעתי שאתה מוכר וילה.

- נכון.

- כמה?

- מאה.

- קניתי.

הנעבעך כמעט קיבל שבץ. על הדירה קיבלתי 85 לפני ששמתי רגל. לקחתי משכנתה על 15, והווילה שלי. היום נותנים לי רבע מיליון! לפני שנכנסתי. אתה מבין את הפילוסופיה? תקנה בזול, תמכור ביוקר . והאוטו? תשאל איך אני מגיע למכונית שרד כזאת? חביבי, זאת לא סתם מכונית. היא עברה שלוש ידיים: עזר, מוטי, סחבק... הרמנו אותה במכרז. ניסיתי כמה פעמים במכרזים, לא הלך. עד שהחלטתי לגשת לשטח. אני מסתכל: מסתובב שם איזה פקידון עם ניירות בידיים. לא רמטכ"ל, אבל בשבילי הוא הספיק. אני לוקח אותו הצידה, שם לו שני הרצלים, ועכשיו חבוב, כמה לשים? אז הוא אומר לי: שבע עשרה אלף חמש מאות וחמישים".

ופה הגיע סחבקנו לתמצית הפילוסופיה: "אני בסך הכל בן אדם פשוט, אבל למדתי דבר אחד: בחיים צריך ביצים".

בהמשך הכריז שמה שנכון לגבי הפרט, תופס גם לגבי המדינה. מסקנתו מכך היתה שכדי להתקיים, מדינה צריכה להיות מרובעת. להוכחת טענתו הביא לדוגמה את ארצות הברית וקנדה, שצורתן מרובעת. אחר כך טען שגם צרפת מרובעת, ולא הועילו כל ניסיונותיי לשכנע אותו שלצרפת דווקא יש צורת משושה, ושאם כבר מדברים על יציבות, הרי המשושה הוא צורה יותר יציבה ממרובע. אחרי ויכוח מתיש נאלצתי להסכים איתו שמשושה הוא בסך הכול וריאציה של מרובע.

לאיש היו גם השגות על מצב הנוער והיו לו רעיונות חינוכיים מעניינים: "כשאני עובר ליד התיכון", אמר, "ואני רואה את כל הלא-זכרים לא-נקבות האלה נמרחים על הגדר עם הפרצופי 'דפקני' שלהם, אם רק היו נותנים לי, הייתי לוקח את כל החלאות האלה, מגלח להם את הראשים, שולח אותם לאיזה מחנה עבודה הגון, והייתי מכניס להם פלפל אדום בתחת, והייתי מרים אותם ככה...".

דבריו האחרונים עוררו תגובות צחוק משועשע בין הגברים הנרפים המתחרדנים בשמש, שהקשיבו למונולוג המרתק של האיש.

"אתם צוחקים, אה?", נזף בקהלו. "ממה אני התחלתי? משום דבר. שום דבר לא היה לי. ועכשיו יש לי עסק מכניס. פונטיאק. עשרים עבדים".

אצלי הפועלים כשכותב השורות האלה תמה על הכינוי "עבדים", הרגיע אותו הדובר: "אל תיקח ללב. מקבלים יחס, כמה שהם ערבים. בחיים שלהם הם לא חלמו להרוויח מה שהם מרוויחים אצלי. הם מוכנים ללקק לי את הרגליים".

*

בערבו של אותו יום, כשחזרנו מהתצפית הקדומנית ההיא, מיהרתי לרשום את עיקרי דבריו של האיש בפנקסי. קולו הדהד באוזניי. היתה בו העוצמה והרעננות של ארכיטיפ חדש שזה עתה בא לעולם, והוא מכריז על עצמו בשאגה אדירה של טורף מסוכן בג'ונגל. היתה לי תחושה שנתקלתי בדמות מבשרת תקופה, שזקוקה לבמה כדי להשמיע מעליה את בשורתה. והבשורה היתה: השליכו לאשפה כל מה שאתם יודעים על הצבר הלוחם יפה הנפש והמתייסר, שהכרתם מס. יזהר ועד "שיח לוחמים". אנחנו לא יורים ובוכים. אנחנו עושים מלחמות כדי לפרוץ ימה, צפונה, קדמה ונגבה, ואחר כך אנחנו עושים כסף. הרבה, מהר, ובלי שום נקיפות מצפון והתחסדויות מגוחכות. כי אנחנו חזקים. כי אנחנו מצפצפים על העולם, ולא פוחדים מאף אחד.

כששבתי הביתה מהמילואים, לא הרפתה ממני הדמות עד שהעליתי אותה במחזה "סילבסטר 72'". קראתי לדמות בשם 'בועז'. ניסיתי להבין מה הוליד אותו. נראה שבמישור הנפשי אביו מולידו של אותו 'בועז' הוא הניצחון המשכר במלחמת ששת הימים, ואמו הורתו היא התשוקה להשתחרר אחת ולתמיד מהמצוקה ומהחרדה שמחולל האיום המרחף על הקיום היהודי מאז ומעולם, ובכל דור ודור הוא מוצא לו ביטוי חדש ומיוחד לתקופה בדמות איזה פרעה, או היטלר, או עבדול נאצר או ערפאת. 

במישור הכלכלי הולידו את הדמות הישראלית החדשה הזאת עובדות יותר פשוטות להבנה. אחרי הניצחון המדהים במלחמה נפתח בפני המשק הישראלי מאגר עצום של כוח אדם זמין, זול וחסר הגנה של איגוד מקצועי, העובדים הפלשתינאים. הסכסוך הממושך ומלחמת ההתשה שבאה בעקבות המלחמה יצרו צורך בביצור קווים, במיגון מעוזים ובבניית תשתיות ובסיסים במרחבי סיני ובשטחים החדשים שנכבשו. החיבור בין השניים הוליד את קבלני עבודות העפר והתשתיות. הממון הרב שהוזרם לצורך הפרויקטים הענקיים הללו יצר בתוך שנים מעטות מגזר גדול של מתעשרים חדשים (נובו-רישים). אלה  מעוררים בנפש החברה ובתרבותה מגמות של גסות רוח, טעם רע, עזות מצח, העלאת הכסף למדריגת ערך עליון שאלוהים הוא סגנו, וכתוצאה מכל אלה  התדרדרות מוסרית והשחתת מידות.

במקביל, התרחשה השחתה של השפה. במפגש עם אותו "בועז" נתקלתי פעם ראשונה באדם מישראל שמרשה לעצמו לכנות פועלים קשי יום בתואר "עבדים" בלי להניד עפעף. בערך באותם ימים הופיעו בשולי הערים והעיירות ובצמתים מרכזיים ברחבי הארץ  בני אדם חסרי שם ופרצוף, המשתופפים שם עם שחר ומחכים ל"בעלהבית" שיבוא לברור אותם ולקחת את הנבחרים לעבודה כשכירי יום. התופעה הזאת זכתה בפי העם לכינוי "שוק העבדים". המונח הגס והבוטה הזה ביטא בדייקנות רבה את מצבם של אותם עובדים חסרי הגנה, מצד אחד, ואת המנטליות המתפתחת אצל המעסיק הישראלי, מצד שני.

במקביל, התחולל עוד שינוי לשוני מעניין, שבא לידי ביטוי בפזמונים פופולריים.  בשירו הבלתי נשכח של חיים חפר "היו זמנים" נשמע געגוע לעתיד, שבו "עכשיו דבר אין להכיר / במקום משלט יושבת עיר...".  שיר אחר מתחילת שנות החמישים, שנות המחסור והצנע, המנציח את הווייתו הארעית של המשלט, דיבר בעברית-פלמ"חית עם נימה ערבית אופיינית על "יא-משלטי ביתי שלי ללא קירות", שבו "אין לוקסוס רב" ובלילה "שוכבים (בו) בלי נוע ומציצים בכוכבים".

ימיהם של מתעשרי קו בר-לב  הניבו לנו פזמון אחר לגמרי, שיביא את רוח הזמנים החדשים. מלחמת ההתשה ומפעלות הקבלנים ועבדיהם הפלשתינאים, במימונו הנדיב של תקציב הביטחון, שידרגו את המשלט הדל והארעי והפכו אותו ב"שבחי מעוז" של נעמי שמר ל"מעוז צור ישועתי / לך נאה לשבח".

המעוז שאת שבחו שרה נעמי שמר הוא מתקן מבוטן ומשוכפץ, שמחובר לרשת החשמל, המים והטלפון, ויש בו גם גנרטור לשעת חירום. המעוז הוא מוסד רציני. הוא אינו סובל עוד את היחס הקליל והאירוני שבו הסתפק המשלט הצנוע של מלחמת השחרור. אין בו עוד תחושת ארעיות כמו במשלט, שהוא "ביתי שלי ללא קירות". המעוז בשירה של נעמי שמר משודרג למעלת ישות מכובדת המעוררת קונוטציות של אינסטנציה אלוהית: "מעוז צור ישועתי". לא פחות. 

עם התעשרותה של החברה ה"בועזית" הנהנית מפירות כוח העבודה הזול של "שוק העבדים" המקומי, הפכה הרחבה שמאחורי המעוז למגרש חנייה של צי הרכב הפרטי. בתחילת שנות השבעים מגרש החנייה הצמוד למעוז היה מאוכלס עדיין לארקים, טריומפים, פורד אסקוט, רנו 4 וחיפושיות. באמצע שנות השבעים שודרגו כלי הרכב, והופיעו הפאסאטים, הסובארו, הפז'ו 404, הפיאט 124 ו-125, ופה ושם צצו כבר כמה ב.מ.וו. ואיזו מרצדס או שתיים.

*

"בועז" שלנו כבר איננו בן יחיד ולא עוף נדיר. מפעל ההתנחלות קיבל תנופה בשלהי שנות השבעים ותחילת השמונים, והזרים הון תועפות לענפי העפר, הבניין, ההתבצרות, פריצת הדרכים וסלילת הכבישים. מפעל ההתנחלות הרחיב את שורות הנובו-רישים. ממילואים למילואים החלו הכיסים של עוד ועוד חבר'ה לתפוח מהרצלים, והתוצאה היתה שבמעוז המפואר שלנו כבר לא שוכבים בלי נוע ומציצים בכוכבים. במעוז של שלהי שנות השבעים ותחילת השמונים טיים איז מאני, ובזמנם הפנוי החבר'ה שקועים בפעילות מאוד אינטנסיבית: משחקים פוקר על הרבה כסף.

באחד מפרקי המילואים שלנו, במעמקי הבונקרים של מוצב החרמון, הפסיד אחד הקלפנים הנועזים בקרבות הפוקר את כל המזומנים, את הטנדר פז'ו 404 ואת חנות הירקות שלו בחיפה. כשנודע הדבר לאישתו, היא התקשרה למפקד הפלוגה. המ"פ שלנו, מושבניק בריא שלא יודע חוכמות, כינס את הפלוגה והודיע שכל תוצאות משחקי הפוקר שהתקיימו עד עכשיו בטלות ומבוטלות, ומי שייתפס להבא משחק קלפים יעוף למאסר אחרי שהוא אישית ישבור לו את העצמות. האיום עשה את שלו, ומאותו יום ירדו משחקי הפוקר למחתרת.

בוכטות ההרצלים שהתפיחו את כיסיהם של המצליחים החדשים החדירו לשגרת חיי המילואים עוד כמה תופעות שלא הכרנו עד אז.  מפרק בשר טברייני בעל יוזמה תרם תרומה משמעותית לחיי התרבות של המעוז. הוא הביא מקרן קולנוע וסרטים כחולים, וגבה תשלום תמורת צפייה בסרטים. במקביל לצפייה בסרטי הפורנו, הופיע בהופעת בכורה החשיש שהחברה מגלגלים ומקטרים בצינגאלאך וב"פגזים", אגב משחקי הששבש והפוקר שירד למחתרת.

הכסף כגורם מכריע בחיינו חדר למילואים גם דרך קניית שמירות. בעלי המאה שילמו לחסרי האמצעים תמורת החלפתם בשמירה. השער המקובל באמצע שנות השבעים נע סביב הרצל תמורת משמרת. בעוד הדלפונים שומרים, ירדו בעלי הכיסים התפוחים לעיירה הסמוכה לחפש "פריחות", עוד מילה שחדרה ללקסיקון, המבטאת התבהמות החברה ושפתה. ואם מתברר שבעיירה אין די פריחות זמינות לבילוי חטוף, אפילו קופצים הביתה ללילה, "לראות את האישה". שימו לב: "האישה", לא בן אדם בעל שם וזהות עצמית, "האישה".

בעוד העשירים מוכרים שמירות ומבלים, ניכרו אצל מילואימניקים אחדים, קשי יום  וחסרי אמצעים, השומרים משמרות כפולות תמורת כסף (מה שזוכה לתואר "קונים שמירות"), סימנים ברורים של התרופפות מוטיבציה ובעקבותיה התרופפות משמעת. אנשים יצאו לחופשת שבת ולא מיהרו לחזור, מה שנקרא "דופקים נפקדות". כשחזרו למעוז או לצוות המארבים, סיפרו על המצוקה בבית. על כך ש"האישה" מפחדת מהפושעים בשכונה. על כך שהחבר'ה שיושבים בטלים בקפה של הצ'חונה צוחקים על "הפראייר של בגין", שעושה מילואים.

השיחות בין המילואימניקים ביחידה, בתקופה שהתחילה אחרי מלחמת יום הכיפורים ונמשכה עד מלחמת לבנון הראשונה, העידו על התגברות אי-נחת עקב תוצאות המלחמה. המילואים הארוכים התישו את האנשים נפשית וכלכלית. הביטוי הלשוני השגור ביותר בפי כולם, והמאפיין את רוח התקופה, היה עתה "קוס-אמק-נשבר-הזין". הדימוי הציורי הזה, שמחבר בין גידוף המיניות הנשית-אימהית בערבית לתיאור טראומה מכאיבה שנגרמה למיניות הגברית, אומר דרשני.

מה מסתתר מאחורי הביטוי הציורי "נשבר הזין"? מבחינה קלינית מדובר בשבר או קרע ברקמות הפין עקב משגל אלים ופרוע, שבו שני המינים השתוללו יותר מדי, ובמקום להגיע לאורגזמה גמרו באסון מכאיב. הביטוי הוולגארי הזה, שהתיך  ארבע מילים למילה אחת "קוסאמקנשברהזין", ביטא יותר מכל ניתוח מושכל את מה שאירע לנפש הישראלית אחרי מלחמת יום הכיפורים. 

הזעקה הזאת, שהתמלטה לראשונה מפיהם של גברים ישראלים במדים, היתה היפוכם של שני מטבעות לשון אחרים שקשורים באיבר המין הגברי: "לא שם זין" ו"על הזין". שני הביטויים האלה מעידים על תחושה או אמונה עמוקה ביכולתה של הגבריות להתמודד עם כל בעיה ולפתור אותה. "על הזין" הוא ביטוי שהתת-טקסט שלו אומר "אפשר להעמיס את הבעיה בקלות על אותו איבר, והעומס אפילו לא יורגש". תת הטקסט של הביטוי "לא שם זין" אומר שאילו כן הייתי טורח לשים את מה שאני לא שם, העניין היה בא על פתרונו בקלות. אבל כל כך לא אכפת לי מכל העניין שאני לא שם זין. מסתבר אפוא שהביטוי "קוסאמקנשברהזין" מעיד על שבר עמוק ומכאיב בהיבריס הגברי הישראלי.

שבר של היבריס עשוי להוליד אחת מן השתיים: התפכחות במקרה הטוב, או התמכרות להיבריס גדול ממנו במקרה הרע.

*

כשסימני המשבר נתנו את אותותיהם ביחידת המילואים שלי, ותופעות ההתחמקות משירות רבו והלכו, הצטיידתי ברשמקול ויצאתי לשוטט בפריפריה של החברה הישראלית. השיטוטים האלה הולידו את ההצגה "עצבים", שפותחה למתכונת רחבה יותר תחת השם "קריזה", ממנה שרדו השירים  "ילדים זה שמחה", "אצלנו בכפר טודרא", "שיר השוק", "יעני" ואחרים.

השיחות וראיונות העומק שגרמו לי לכתוב את השירים האלה גילו לי גם ששברון היבריס הגבריות הישראלית הכול יכולה לא הביא התפכחות, אלא דווקא הוליד צימאון להיבריס גדול ומסוכן מקודמו.  תחושות המרירות, הזעם והעלבון על אותו דבר שנשבר לנו  במלחמת יום הכיפורים ובעידן הטרור הפלשתיני האכזרי של שנות השבעים המדממות (אולימפיאדת מינכן, ילדי אביבים, ילדי מעלות, אוטובוס כביש החוף...), תבעו נקם.  אם לא ניתן להוציא את תאוות הנקם כלפי חוץ, נוציא אותה כלפי פנים. 

בין הדמויות שעלו בהצגה "קריזה", הופיעה דמות בה פגשתי, קבלן שהתמחה בניקוי דירות ובניינים חדשים לפני מסירתם לרוכשיהם.  נעים קדמי (שם בדוי) סיפר את סיפורו בחפץ לב. כמו בועז שעלה לגדולה כמה שנים לפניו, גם נעים קדמי הרגיש שהוא מייצג ארכיטיפ אנושי חדש ומוצלח שהמציאות הישראלית הצמיחה, וגם הוא תבע במה להשמיע מעליה את בשורתו.

בתחילת דרכו עבד  נעים כפועל במפעל. בשלב מסוים התפתח סכסוך עבודה במפעל. נעים, שהיה חבר ועד העובדים, נכנס עם שאר חברי הוועד לחדרו של המנהל, כדי להעלות לפניו את דרישות העובדים. המנהל, אלוף בדימוס, היה שקוע בניירותיו. נעים דיבר ודיבר, והמנהל לא זיכה אותו במבט. נעים התעצבן, חטף את הניירות מידי המנהל וגער בו על התנהגותו המתנשאת. בתגובה התפרץ המנהל וציווה על נעים ועל חבריו לעזוב את החדר.

הם עזבו את החדר, אבל כשהיו בחוץ לקח נעים פטיש ומסמרים ומיסמר את הדלת למשקוף. המנהל הזעיק משטרה. העובדים הפגועים כרתו כמה עצים וחסמו באמצעותם את כביש הכניסה למפעל. המשטרה פינתה את העצים, חילצה את המנהל הכלוא בחדרו, ועצרה את נעים ואחדים מחבריו. באותו יום הבין נעים שבישראל לא כדאי להיות פועל. הוא עזב את המפעל והפך עצמאי. תחילה עבד לבד בניקיון, אך עד מהרה הבין את פוטנציאל הרווח שגלום בתחום הזה, בתנאי שיעסיק מספר עבדים קטינים, שיעשו בשבילו את העבודה תמורת שכר מזערי.

כך עלה נעים על הרעיון להעסיק נערים שמשוטטים באפס מעשה בחוצות העיירה. את שכרם הנמוך הוא שילם חציו בכסף וחציו במזון, בסיגריות ובבירה שהעניק להם. אלה תנאי העבודה אצל נעים קדמי. מי שזה לא מוצא חן בעיניו לא חייב לעבוד אצלו. את מס ההכנסה הוא רימה במצפון שקט, כמעט בגאווה. את זה הוא למד מהגינקולוג של אשתו, ומהמורה הפרטי של בנו, שמעדיפים לקבל תשלומים במזומן, בלי קבלות. מה שמותר לגינקולוג של "האישה" מותר גם לנעים. "אחרי שעשית את המיליון הראשון אתה יכול להרשות לעצמך לקחת יועץ מס, שיעשה לך תכנון מס, וככה לרמות את  מס הכנסה באופן חוקי", הוא מסביר.

וכאן בא הצימוק. מצויד בהצלחתו ומשוכנע בצדקת דרכו, היה נעים בטוח שיש לו מפתח להבראת החברה והמשק בישראל.

"אם הייתי ראש ממשלה, דבר ראשון אני סוגר את ההסתדרות", הוא מכריז מעל במת התיאטרון בהצגת "קריזה", וזוכה למחיאות כפיים נלהבות.

"אחר כך סוגר את משרד הסעד. אנשים לא יקבלו סעד, ילכו לעבוד". מחיאות הכפיים מתגברות.

היו לו עוד כמה תוכניות סגירה, ומסגירה לסגירה התלהבות הקהל גברה.

במאית ההצגה, נולה צ'לטון, נחרדה מתגובת הקהל. היא הנחתה את השחקן יוסף באשי לבטא יותר אגרסיה, בתקווה שהקהל ייבהל ויבין איזה מסר חסלני ואנטי חברתי הדמות הזאת מבטאת. אך ראה זה פלא: ככל שהשחקן הקצין את הדמות, גברה הזדהות הקהל איתו ועם מסריו. הצעתי להוסיף לנאום המקורי של נעים קדמי כל מיני תוכניות סגירה אבסורדיות, כדי שהקהל יבין לאן הדברים מובילים.

בשלב הבא הכריז נעים קדמי על סגירת קופת חולים,  טיפת חלב, הקיבוצים, המושבים, קול ישראל, עיתונים, חנויות פרחים, תזמורות, מקהלות, מה לא! ככל שנעים החצין יותר שנאה וטירוף באקסטזה החסלנית שלו, כך גברו תשואות הקהל. כשהיה מגיע לסיום שלשלת הסגירות, והיה מכריז על פיזור הכנסת, הקמת משטרה חזקה ומינוי גבר עם ביצים של פלדה לראשות הממשלה, יצא הקהל מגדרו בתשואות שהעניק לגיבורו החדש, שהיה מין תערובת מוזרה של  מוסוליני, סטלין והדיקטטור הגדול של צ'רלי צ'פלין.

 

*

האם היה זה עלבונו של היבריס הגבריות המתוסכלת ממלחמת יום הכיפורים וכישלון המלחמה בטרור הפלשתיני, שהוליד בקהל צימאון למין נעים קדמי כזה? כחצי שנה אחרי שדמותו של נעים עלתה על במת התיאטרון, התרחש המהפך ובגין היה לראש ממשלת ישראל. בגין ושר הביטחון שלו שרון גילמו יחד, במידה רבה, את חלומו של נעים קדמי.

כל מי שעיניו בראשו הבין מהר מאוד שחתימת הסכם השלום עם מצרים לא באה לבשר פתרון כולל לסכסוך הישראלי ערבי, אלא דווקא נועדה לדחות את פתרון הקבע לאחרית הימים, או לפחות למועד בלתי ידוע. מלחמת לבנון הראשונה היתה התגלמות המחשבה האסטרטגית הזאת. הנה זה לא מכבר חתמה ישראל על הסכם שלום עם הגדולה והחזקה במדינות ערב, ובטרם יבשה הדיו של הסכם השלום עם מצרים, יוזמת ישראל מלחמת ברירה נגד המדינה הערבית החלשה ביותר. צה"ל השתלט על בירה ערבית וגירש את ההנהגה הפלשתינית אל מעבר לים, לטוניס. בד בבד עם זאת קיבלה ההתנחלות בשטחים הכבושים תנופה עצומה. המטרה היתה ברורה: להפוך את הכיבוש לעובדת קבע, את ההתנחלות לעובדה בלתי הפיכה, את הקמת המדינה הפלשתינית בשטחים לבלתי אפשרית, ואת פתרון הסכסוך לחזון לאחרית הימים.

במונחים של דרמה, פירוש הדבר הוא שההיבריס הישראלי שנולד עם ניצחון ששת הימים והתערער עם מלחמת יום הכיפורים והחזרת סיני למצרים, מקבל עתה פימפום וניפוח לממדים יותר גדולים. הישראלי הבועזי-הנעים-קדמאי, המורעל מעלבון המחדל של מלחמת יום הכיפורים, בוחר לו מנהיגות שההיבריס הוא צורת החשיבה וסגנון ההתנסחות שלה. וכמו שזה קורה בטרגדיה קלאסית, היבריס מוליד היבריס שכנגד. במלחמת לבנון הראשונה ניפחה לשונו ההזויה של בגין את שרון לממדים של חניבעל, שנופל על הרומאים כרעם ביום בהיר עם הפילים שלו, ומי הם הרומאים המופתעים מאריק חניבעל אם לא אדולף ערפאתוס, מוקיון במדי-גנרל-של אופרטה, שגם הוא מנופח מהיבריס חולני לא פחות מיריבו המגלומן. כי היבריס הוא קללה שאין משתחררים ממנה, אלא לאחר מיצוי הקטסטרופה במערכה האחרונה של הטרגדיה הקלאסית. 

ובינתיים, הנצחת הסכסוך עם הפלשתינאים והפיכתו לבלתי פתיר לכאורה שוללת מהצעירים בני שני העמים את ממד העתיד ומולידה חסם-קוגניטיבי ומנטליות של אינעתיד. בני הדור השני לכיבוש, ילידי 1967- 1970 מגיעים לגיל 18-20. אדם יכול לסבול השפלה, אבל אין אדם יכול להכיל את עלבון השפלת הוריו.

והנה, בשלהי שנות השמונים של המאה שעברה הופיע דור פלשתינאי צעיר, שגדל על חוויית העלבון המצטבר של השפלת הוריו מדי יום ביומו. הוא ראה את הוריו נדחפים, ולפעמים מוכים, בידי חיילים צעירים, הוא ראה אותם מושפלים במחסומים, כשהם זוכים ליחס של תת אדם, הוא ראה את אדמתם מופקעת, הוא חווה את בית ההורים נפרץ, הוא ראה את אוזלת ידם של האבות להגן על פרי עמלם. העלבון היומיומי הזה הוא החוויה המכוננת של בני הדור השני לכיבוש.

בועז ונעים קדמי התייחסו לפועליהם הפלשתינאים כאל עבדים, וכך הם גם כינו אותם. מי שהופך בני אדם לעבדים, סופו שהוא מגדל דור של בני עבדים, ובני עבדים הם דור אחרון לשעבוד ודור ראשון לגאולה. אנחנו מספרים את הסיפור הזה לעצמנו בכל סדר פסח, ואיננו תופסים שהנה הסיפור קורה לנגד עינינו, עם בניהם של העבדים שבונים לנו את ערי המסכנות שלנו. ההתקוממות היא רק עניין של זמן. מי שלא רואה אותה באה הוא עיוור להווה, שהוא אחראי לו, וגם לעבר של עמו שלו. 

ב-1986 כבר אפשר היה לחוש באוויר את הסערה המתקרבת. התחושה הזאת הכתיבה לי את המחזה "סינדרום ירושלים". הצגות ההרצה התקיימו לקראת סוף דצמבר של שנת 1987. באותם ימים ממש פרצה האינתיפאדה הראשונה. התמונות מרחובות עזה ושכם נראו כאילו צולמו בהצגה של "סינדרום ירושלים", המספרות את סיפור האינתיפאדה היהודית נגד הכובש הרומאי ערב חורבן בית שני. אירוניה היסטורית היא שרמטכ"ל ששת הימים  נותן הוראה לשבור את העצמות לבנים של אלה שניצחוננו עליהם בששת הימים הפך אותם לעבדים.

הנערים שוברי העצמות חזרו לחיים האזרחיים. החברה הישראלית הכילה יותר ויותר צעירים שהחוויה המכוננת שלהם היתה דיכוי אלים של אזרחים. אחד הצעירים הללו ירה בגבו של מנצח מלחמת ששת הימים. המעשה הזה חולל מפולת, שאי-אפשר היה לעצור אותה יותר. ראשי ממשלה התחילו להתרסק בקצב של אחת לשנתיים. חמישה ראשי ממשלה עלו ונפלו בזה אחר זה בעשר שנים, ויחד איתם התרסקו שרי הביטחון שלהם. המצב הישראלי יצא מכלל שליטה, או כמו שאומרים זאת עכשיו: יצא מכלל משילות. הסיבה לכך גלויה לעין. ממשלות ישראל לא מתכוונות, לא מסוגלות ולא מעזות יותר לנהל את המדיניות היחידה שישראל זקוקה לה כמו אוויר לנשימה. מדיניות שתוביל לפתרון קבע לסכסוך הישראלי-פלשתיני, ובו בזמן תרפא את החברה הישראלית מחולייה.

פון קלאוזביץ הגדיר את המלחמה כהמשך המדיניות באמצעים אחרים. מאז מלחמת לבנון הראשונה אפשר להגדיר את מלחמות ישראל כהמשך חוסר המדיניות באמצעים אחרים. מאז ימיה של גולדה בראשות הממשלה, נוהגות ממשלות ישראל להטיל על הצבא ועל מערכת הביטחון למלא את הואקום המדיני, שנובע מאי יכולתן של ממשלות ישראל לעשות את הדבר היחיד שחובתן לעשות: לנהל מדיניות שתביא לפתרון קבע של הסכסוך עם הפלשתינאים, וכתוצאה מכך לשלום קבע עם כל מדינות ערב. וזאת, על מנת שאפשר יהיה להפנות את כל המשאבים והמרץ הדרושים להצלת השכבות העניות, שמצבן הולך ומידרדר בעוד הבועזים והנעים-קדמים של היום, כלומר, שכבת המנהלים והמנכ"לים, נהנים ממשכורות עתק של מיליוני שקלים בשנה; בעוד הממשלות מייצרות מיליונרים על ידי מכירת נכסי הציבור במחירי מתנה לידי חביביהם של שרי האוצר וראשי הממשלה, המתחלפים חדשות לבקרים.

40 שנה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, מתברר שהניצחון המהמם הזה הוליד היבריס שהוביל לבגידת המדינה באמנה החברתית שלה עם אזרחיה, תמורת אמנה לאומנית, שהתגלגלה לאמנה כוחנית, שמביאה את המדינה לחזק את החזקים על חשבון הפקרת החלשים ורמיסתם.

הוגה הדעות הסוציאליסטי אוגוסט בבל, שהגדיר את האנטישמיות כסוציאליזם של הטיפשים, גרס שצעד אחד מבדיל בין אנושיות ללאומנות, ועוד צעד אחד בלבד מבדיל בין לאומנות לברבריות. פער כלכלי שחרג ממידות אנושיות הוא סוג של ברבריות. אחד מביטויי הברבריות שהשתלטה על החברה הישראלית הוא הפער הפראי בין בעלי-כל לחסרי-כל, בין אנשי היש-לי-הכל לאנשי האין-לי-כלום. הוא יוצר שני עמים, שביניהם משתרע מדבר.

האם יש בחברה הישראלית הכוח לעצור את הדהירה אל מיצוי ההיבריס בקטסטרופה טראגית? האם יש בה הכוח להשתחרר מאידיאולוגיה לאומנית, שהוליכה אותה עד היום מאין מוצא לאין מוצא במבוך שבתוכו היא נעה? האם יש בה הכוח לפתח שיח חדש שבו יוחלפו הלאווים המיושנים והעקרים באמירת כן לשחרור העבדים ולהשתחררות מחרדת-האדונים מפני מה שהעבדים המשוחררים יעשו להם?  יש שיר של ז'ורז' בראסנס, שמספר על שני דודים שהיו לו, האחד שנא אנגלים והשני שנא גרמנים, וכיום הילדים שלהם הולכים יד ביד להקים את השוק המשותף ואת אירופה של מחר, ולעשות אהבה אלה עם אלה, כשהם מצפצפים על השנאות הישנות של הדודים האומללים, שהלכו בינתיים לעולמם. בבני השלושים-עד-ארבעים של היום תלוי אם נס כזה יקרה גם לנו, ונשתחרר סוף סוף מההיבריס המקולל, שמרעיל את חיינו זה ארבעים שנה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד