להתיר קשר אחרי קשר
להתיר קשר אחרי קשר

השמאל מאמין שבמכת חרב אחת (הסדר שלום) ניתן יהיה להפריד בין שני החבלים, שמאז 1967 מלופפים זה בזה וכל הזמן נוספים עוד ועוד קשרים. אולי העבודה הנכונה היא לחפש את הקשר הראשון שניתן להתיר, ואחר-כך עוד אחד ועוד אחד

 

ניר ברעם הוא סופר ועורך בהוצאת "עם עובד"

 

1.

יותר מאשר ההפתעה, הגבורה, הניצחון- מלחמת 1967 היא סיפור של גבול. סופה הותיר בידי ישראל מרחבים חדשים, שסביבם התרכז הדיון הציבורי בעשורים שאחרי המלחמה. למעשה, בשפת היום-יום, שם הקוד 67' אינו מציין את הניצחון הגדול, אלא מהווה ראשי תיבות לשאלה שמעסיקה אותנו כבר 40 שנה. גנרלים ופוליטיקאים הופיעו ונעלמו, שרטטו קווי מתאר לשלום.  תוכנית אלון, תוכנית הגנרלים של מפלגת העבודה ב-88', אוסלו; או להגדלת אחיזתנו במרחבים החדשים: הקמת סבסטיה, ההתנחלויות החדשות ששר החקלאות שרון מקים בממשלת בגין הראשונה, הגדלת ההתנחלויות בשאר ממשלות ישראל. בדיון הציבורי מעט מאוד השתנה.

סיפור קטן: בסוף שנות השבעים בגין ושרון רוצים לבנות התנחלות חדשה (אלון מורה) ולהפקיע אדמות מהפלסטינאים.  מהו התירוץ? הגנה על ישראל. ואולם השר האחראי להגנת ישראל, עזר ויצמן, מסרב לחתום על הנייר. איך מתקדמים? פונים לרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, שיחתום על הנייר במקומו. הוא חותם. בג"ץ לא משתכנע שאכן צורכי הביטחון מחייבים דווקא את הקרקע הזו, ופוסל את ההפקעה. איך מתקדמים בכל זאת? בונים את אלון מורה במקום אחר. די קרוב. חייבים להגן על ישראל. כל זה קורה בשנים שבהן מתקיים דיון בין ישראל למצרים על הסכם שלום, וברור כי בהסכם יהיה אזכור לאוטונומיה פלסטינית. העיקרון שעובד כאן, פער בין הדיון על 67' (אוטונומיה וכו') לבין הפעולה בעולם הממשי (התנחלות חדשה), הוא העיקרון שאני מבקש להתעכב עליו.

למעשה, 67' הפכה לשם קוד עמום כל-כך עד שרוב ממשלות ישראל עבדו בדיוק על-פי ההיגיון הבגיניסטי: דיברו שלום (בגין חותם על מתן אוטונומיה לפלסטינים במסגרת הסכם השלום עם מצרים) ובנו התנחלויות; חתמו הסכמים (רבין)  ואפשרו "ריבוי טבעי"; הרחיבו התנחלויות אחדות ופינו אחרת (נתניהו בחברון); תכננו הסכם שלום לדורות, ועצמו עין מעלייה מדהימה במספר המתנחלים (ברק). 

כל אותן שנים התנהל פולמוס ציבורי חריף בשאלת 1967. היו ימים שבהם רוב הציבור הישראלי התנגד ל-67', והיו ימים שבהם נדמה היה שרוב הציבור מקבל את 67'.  הדיון לא השתכלל במיוחד. אם נצפה בעימות טלוויזיוני בין נציג השמאל (ביילין) לנציג הימין, נאמר יצחק לוי, הוא יישמע דומה לדיון שהתנהל בשנות התשעים והשמונים. השינוי יהיה בניואנסים: ביילין יעז לומר 1967 באופן בהיר יותר מאשר בשנת 1988, אבל זה אולי השינוי היחיד. בעיתונים, מאמרי המערכת יהיו דומים. בעולם האידיאות, האידיאולוגיות, החזון, מעט מאוד השתנה, ובעולם האמיתי? הכל.

 

 

2.

השאלה העיקרית שאפשר להעלות, במלאות 40 שנה למלחמת הגבול, היא האם מדובר עדיין במושג שראוי לדבר בו? כל הנימוקים מרמזים שכן. יוזמות השלום, כולל היוזמה הערבית החדשה, עוסקות ב-67', לכאורה, ברור לחלוטין שכל הסדר שלום יהיה צמוד לגבולות הללו, "הרי ברור שאין פתרון מלבד 1967". האמנם? משהו קורה עם 67', קצת קשה להסביר אותו, שכן קול ההיגיון עדיין נעצר בו, אבל החיץ בין האידיאה לבין האירועים בעולם הממשי גדל בעקביות.

 בכל השנים בהן עסקנו בגבולות 1967 ובקדחתנות חיפשנו אחר כל פתרונות שונים, המציאות ביהודה ובשמרון לעגה לכל הדיון, והתקדמה בקצב אחר לחלוטין. התנחלויות הורחבו, חדשות נבנו, עוד ועוד כבישים, ומחסומים, ולבסוף נבנתה גדר הפרדה, שאיננה מצייתת בכל חלקיה ל-67'. הפרשה האחרונה בחברון היא אולי הדוגמה הטובה ביותר לפער האדיר בין הדיון לבין המציאות. בעוד יוזמת השלום הערבית עולה לדיון בישראל, המתיישבים היהודים בחברון משתלטים על עוד בתים. ברור לחלוטין שכל השתלטות כזו רק מקשה עוד יותר על אידיאת 67', ועדיין בעולם האמיתי אנחנו בונים, מתנחלים, משתלטים. 

חברון היא דוגמה לסיפור כולו. כל אחד שהסתובב קצת ביהודה ושומרון וראה את גדר ההפרדה וההתנחלויות הבנויות בתוך ריכוזים פלסטיניים, שב משם עם מסקנה דומה: 67' הוא מושג זומבי. מהו מושג זומבי? זה מושג שטבע הסוציולוג הגרמני אולריך בק, וכוונתו היא למושג שעדיין רווח באקדמיה, בתקשורת, בדיון הציבורי, אבל בעולם האמיתי, הממשי, אין לו שום אחיזה. לדוגמה, בישראל של היום, בהיעדר תודעה מעמדית, קשה לדבר על "מעמד". הסוציולוג באוניברסיטה יכול לדבר על מעמד זה או אחר, אבל האנשים לא באמת חיים במושגים הללו. זה לא מושג שמפענח עבורם את המציאות.

 ובאותו אופן, ככל שאנחנו מתרחקים מ-67', ההפרדה בין יהודים לפלסטינים, החיים מאחורי הקו הירוק, הופכת יותר ויותר קשה. בעוד אנחנו עדיין מדברים על 1967 כל המעשים בעולם הממשי,  מלבד ההתנתקות מרצועת עזה שתמיד היתה הבעיה הפחות גדולה, רק מלעיגים על רעיון ההפרדה.

וכאן ניתן לשאול: מדוע אתה בוחר להאמין במציאות בת השינוי בעולם הממשי ולא להתקדמות לכאורה בדיון הציבורי? ישנן כמה סיבות: ראשית, ההתקדמות אינה כה גדולה. יש שינוי בדעת הקהל הישראלית, אבל הוא איננו מכריע. שנית עליית ממשלת החמאס והתמורות בעולם הערבי מקשות מאוד על הסדר שלום בגבולות 1967. ושלישית, ובעיקר, כאשר הדיון הציבורי מדשדש שנים כה רבות באותו מקום, עדיף להאמין לאירועים המתחוללים על הקרקע. והמציאות כאן עקבית.

למעלה משלושה עשורים מתהדקת האחיזה הישראלית ביהודה ובשומרון, למעלה משלושה עשורים מתעצמת הנוכחות היהודית, למעלה משלושה עשורים נעשה כל מעשה אפשרי כדי להשריש את ההתיישבות היהודית. בעוד העיסוק באידיאה (67') לעתים מתקדם לקראת הסדר (נאמר ימי רבין, ראשית ימי ברק) ולעתים נסוג מאוד (ימי נתניהו ושרון), כלומר, מדובר בעקומה עולה ויורדת, הרי שגרף המציאות הממשית ביהודה ובשומרון שומר על אותה מגמה כל הזמן: עלייה. לא קל למצוא גרפים שכבר למעלה משלושים שנה עולים כל הזמן. כל יום. ואם כבר מוצאים מנייה כזו: לא הייתם קונים אותה?

  

3.

לא מזמן התקיים מפגש בין צעירים ומבוגרים בשאלות המרכזיות העולות על סדר היום.  המבוגרים, יוזמי המפגש,  תהו האם לצעירים יש רעיונות חדשים, יצירתיים, לגבי הסוגיות המטרידות את הציבור בישראל. בקשר ל-67', לאיש לא היה דבר חדש לומר. בשלב מסוים העלה אחד המשתתפים את האפשרות שצריך להתחיל לדבר על העתיד של ישראל, כאילו שגבולות 67' כבר אינם אופציה. הוא אמר זאת בכאב. לאחר מכן הסתמן תחילתו של דיון בשאלה הזו, אבל מהר מאוד חזרנו לדבר על 67' כן או לא.  הדיון בקונפליקט עם הפלסטינים, ללא האפשרות של 67', נראה לרבים משונה מדי, מאיים, ונדמה שאין הרבה לומר. אין 67'? קטסטרופה.

67' הוא עדיין המסמן המשמעותי ביותר בדיון הציבורי בישראל, אף-על-פי שבעולם הממשי הוא מתערפל ונמוג. האם אפשר בכלל להחליף את הדיסקט הזה? דומה שלא. עבור רוב האנשים שחיים בישראל יש פחות או יותר שני פתרונות: הסדר שלום בגבולות 1967, או השארת המצב הקיים עד שהפלסטינים יתייאשו מהחלום.

העובדה האירונית היא שהצעדים של מצדדי ההסדר,  שכל-כך קוממו את מתנגדיו, רק הקלו את עבודתם. אוסלו וההסכמים שאחריו העבירו את רוב הפלסטינים החיים מעבר לגבולות 1967 לאחריות הרשות הפלסטינית. קודם לכן הם היו אנשים ללא אזרחות החיים תחת שלטונה של ישראל. לולא קמה הרשות הפלסטינית, הרי שהבעיה המכונה ה"דמוגרפית" היתה עולה במלוא חריפותה כבר מזמן, שכן כמה זמן יכולה מדינה להחזיק באנשים ללא מתן זכויות אזרח? מתנגדי ההסדר היו חייבים למצוא פתרון. סיפוח השטחים, כולל מתן זכויות אזרח למיליוני פלסטיניים? מסכן את המדינה היהודית. השארת המצב הקיים? קשה לתאר מצב שבו ישראל היתה יכולה להשאיר את הפלסטינים ללא זכויות אזרח לעד. כעת, כאשר הפלסטינים ביהודה ובשומרון הם חלק מהרשות הפלסטינית, נפתרה הבעיה. תחזוק המצב הקיים הופך לאפשרות סבירה לחלוטין בעיני מתנגדי הנסיגה.

כלומר, ניתן לראות בכל ההסדרים לקראת 67' (בעיקר אוסלו)  כהסדרים שחיזקו את מתנגדי הנסיגה יותר מאשר את המצדדים. הם אפשרו להם להעמיק את ההתנחלויות בלי לשלם את המחיר. כל הדברים הללו חוזרים לאותה נקודה: האירועים עובדים נגד 67' כקו הגבול.

עד עכשיו לשמאל הישראלי אין פתרון זולת 1967. סביר שגם לא יימצא אחד בקרוב. השאלה היא האם ייתכן מצב שבו המציאות הממשית תרוקן את הדיון ב-67' מכל תוכן? כלומר, שהפער בין השניים יצטמצם. זהו בהחלט תסריט אפשרי. נדמה שמתקרב היום שבו יתרבו הקולות, הן מהצד הפלסטיני והן מהצד הישראלי, שיאמרו ש-67' כבר איננה אפשרות ריאלית. קריאה להשתחרר מ-67', במלאת 40 שנה למלחמה, היא קריאה מסוכנת. לפחות כרגע, אין ל-67' תחליף. ואולם כמה זמן עוד אפשר יהיה לתחזק דיון ציבורי, שהיכולת ליישמו במציאות הממשית הופך לבלתי סביר?

 

 

4.

קשה מאוד להשתחרר מעריצותו של קו הגבול, שהפסיק להיות מסומן אחרי המלחמה ההיא, ומאז, במכחול הדמיון, אנחנו שבים ומסמנים אותו. זוהי כנראה איננה גזרת גורל. גם אלה שמצדדים ב-67' (כמו כותב שורות אלו) מחויבים למנוע מצב, שבו בעוד 25 שנה הדיון הציבורי בישראל יהיה עדיין סביב גבולות 67', בעוד במציאות ההתנחלויות רק מתעצמות.

ההיתקעות הזו עלולה למנוע דיון ברעיונות חדשים לשיפור חייהם של היהודים והפלסטינים. וכאן הגון מאד לשאול: איזה פתרונות אחרים יש? מדינה אחת לכולם? הקפאת המצב הקיים?  שלוש מדינות? שמונה? ובכלל, אולי עדיף להיאבק על מימוש 67' ולא להתעסק בעניינים אחרים? ובכן, המאבק על 67' מתנהל כבר כמה עשורים, חייבים לנהל אותו כל זמן שמאמינים שניתן לממשו. בד בבד, חייבים להודות בעובדה שהמימוש מתרחק מאיתנו בעקביות, ולכן הגיע הזמן שנעלה לדיון הציבורי רעיונות נוספים לשיפור החיים שלנו כאן. לא ייתכן שנטבע בים של רשעות ואכזריות והשחתת צה"ל ומחסומים והפקעות ואימת עתיד, עד שהצלצול הגואל יבשר על שחר של יום חדש.

רוב השמאל הישראלי ממתין לעסקה הגדולה: 67' תמורת שלום. יכול להיות שצריך "בינתיים". היו שני חבלים. אחרי מלחמת 67' החלו החבלים להתלפף זה בזה. ככל שחולף הזמן נוספים עוד ועוד קשרים. היום החבלים כבר כה מלופפים זה בזה עד שקשה לעין להפריד ביניהם. השמאל הישראלי מאמין שבמכת חרב אחת (הסדר שלום) ניתן יהיה להפריד ביניהם ולהשיב את המצב לקדמותו. אולי העבודה הנכונה יותר היא לחפש את הקשר הראשון שניתן להתיר. ואחר-כך עוד אחד ועוד אחד?

 כלומר, אולי השמאל צריך לגבש גם תוכניות נקודתיות. במקום מסוים, שבו ההתנחלות ממררת את חיי התושבים וגדר ההפרדה מקשה עליהם את התנועה  וחיילי צה"ל מסתכנים לשווא, צריך השמאל להיאבק על פינוי ההתנחלות. לא חסרים נימוקים טובים לעניין: חוסר התוחלת שבהתנחלות הזו, פגיעה קשה בתושבים, סיכון חיי החיילים, הכסף המבוזבז. אפשר להרהר בשלל נימוקים שיכולים לחולל תמורה בדעת הקהל הישראלית.

הנדבך הנוסף באסטרטגיה הזו הוא מאבק בכל מקום שבו מורחבות התנחלויות, מוקמים מאחזים בלתי חוקיים וכו'. לא מדובר במאבק של "שלום עכשיו" בלבד, אלא במאבק ציבורי רחב של השמאל הישראלי, כולל נציגיו בכנסת. המאבק הנקודתי לא מייתר את הרעיון הגדול. הוא רק מהווה תגובה מעשית למציאות. אם הסכמנו שהמציאות הממשית רק מרחיקה את 67', אולי הגיע הזמן שהשמאל יקרב את 67' במעשים. לצד מאבק אחד גדול יהיו כמה וכמה מאבקים נקודתיים, שמבקשים לייצר שינוי עכשיו.      

 

 

5.

השמאל הישראלי זקוק למכת חשמל, לפרויקט פוליטי שיהיה בו גם ממד פרקטי. במקום דיון אין-סופי ועקר בשאלה 67' כן או לא, אפשר להציע תוכנית נקודתית ממשית. דוגמה לפעולה ראשונה על-פי האסטרטגיה הנקודתית: פינוי היישוב היהודי בחברון מיד! השעה בהחלט כשרה לעניין הזה. רוב הישראלים מכירים את התמונות המזוויעות של המכלאות הפלסטיניות בחברון, רוב הישראלים בזים לאכזריותם וליהירותם של יהודי חברון. כמה אימהות באמת מוכנות שבנם ייהרג כדי להגן על חבורת המופרעים הללו? לא הרבה. 

הנה מאבק שאפשר לנהל כאן ועכשיו. זה צריך להיות מאבק שאליו יירתם כל השמאל הישראלי: החל מהשמאל הרדיקלי ועד מנהיגי מפלגת העבודה. אחרי חברון אפשר להעביר את המוקד למזרח ירושלים.

יהיו שיאמרו: כיצד ניתן לגרום לישראלים לצדד בפינוי התנחלויות ללא תמורה? ראשית, איזו תמורה קיבלנו עבור הנסיגה מעזה? ועדיין רוב העם צידד בה. שנית, כאן בדיוק המקום להסביר לציבור את הנימוקים בעד פינוי נקודתי.

יכול להיות שבינתיים יתרחשו אירועים שיקרבו את 67', אבל בינתיים, בעודנו ממתינים למכת החרב הגדולה, צריך, בסבלנות ובעקשנות, להתחיל ולהתיר קשר אחרי קשר. 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד