מקורו של המעשה הרע
מקורו של המעשה הרע

ד"ר יעל אביעד היא קרימינולוגית ומרצה במכללה האקדמית יהודה ושומרון ובאוניברסיטת בר-אילן

 

האם ילד נוקט בדרך עבריינית כי הוא רע במהותו, ורק מחפש דרכים כיצד ניתן לפגוע בזולת, או שמא הוא קורבן של נסיבות חייו, כנער המצוי בתהליך של בנייה וגיבוש זהות עצמית, ולכן בר-שינוי ותיקון

 

בעת האחרונה אנו עדים להשתלחות בנערים עבריינים ולהתבוננות בהם כב"מפלצות מהלכות". התחושה היא כי העבריינים (גם הקטינים שבהם) הם אנשים רעים שכל ייעודם או מטרתם בחיים לעשות רע, וכמה שיותר רע - כן ייטב. גישה זו מובילה בהכרח לדרישה להחמיר בענישה על-מנת לנקום בעבריין ולהשיב לו כגמולו.

מטרתו של מאמר זה היא להציג פן שונה של העבריין, שבמשך הזמן נשכח ואולי מעולם לא היה מוכר בציבור - התבוננות באדם, באנושי שבעבריין. מאמר זה יבחן כיצד הגיע הנער לבצע מעשים רעים, האם הפוטנציאל טמון בו עוד מבטן ומלידה, האם הוא נולד להיות עבריין - איש רע, או שמא הוא נעשה "רע" בעל כורחו? האם ניתן לראות בעבריין קורבן, וזאת בלי להצדיק, כמובן, את מעשיו הנתעבים.

 

העבריינות כהתנהגות מולדת

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח', כ"א). הפירוש העיקרי למשפט זה הוא כי האדם במהותו הוא רע, וכי הרוע שבו הוא טבעי לו, ולכן יש להעניש את העבריין, היות ורק כך הוא ילמד לרסן את דחפיו.

מכאן גם יוצא הירשי (1972 ,Hirschi) ואומר שאך טבעי הוא שהנער מעוניין לבצע פשעים, שכן זהו טבע האדם. ולכן השאלה אינה: מדוע הפר הפרט חוק זה או נורמה זו? כי אם: מדוע לא הפר הפרט את החוק? על כך הוא עונה: בשל הפיקוח החברתי בסביבתו של הילד, אשר מונע ממנו לממש את טבעו.

הובס (Downes, 2003 & Rock), הפילוסוף שעסק בנושא זה עוד במאה ה-15, טען כי הטבע האנושי זהה ל"חוק הג'ונגל", דהיינו, "החזק שורד" מצד אחד, ומצד שני - נרקיסיזם (אהבה עצמית). מכיוון שכך, על האדם להגן ולשמור על עצמו. כלומר, זהו אינסטינקט הקיום. אם אכן זהו טבע האדם, מדוע אין הפרט מבצע פשעים בתדירות גבוהה יותר? נראה כי התשובה לכך נעוצה בשני יסודות נוספים המנחים אותו, בינה ופחד, ובזה "מותר האדם מן הבהמה" (רבנו בחיי על התורה, בראשית א', כ"ח). כלומר, הפרט מבין כי כשם שהוא מעוניין להשליט את רצונו, כך גם רעהו מעוניין בזאת; והיות וייתכן כי הזולת חזק הימנו, כדאי לו לוותר על מעט דרגות חופש לטובת השליט, על-מנת שהאחרון יעניק לו תחושת ביטחון. יוצא אפוא, כי החוק והמסגרת החברתית המוסדרת הם בעצם בנייה מלאכותית שמקורה בבינה - דהיינו, המערכת הקוגניטיבית, או במערכת האמוציונלית - פחד, אך לא במערכת ההומנית.

לומברוזו (Ferrero Lombroso ,1994), אבי הגישה הפוזיטיביסטית, האמין כי עבריינות הינה תכונה מולדת, ואף דיבר על העבריין מלידה כיצור שיש לו נסיגה (אטביזם) התפתחותית. בהמשך הוא אמנם הסתייג במידת-מה מהכרזה זו, אך עדיין האמין כי מרבית העבריינים נולדים להיות עבריינים.

תלמידו של לומברוזו, גרופאלו (שוהם, אדד, רהב, 2004), הרחיב נושא זה ועסק בסוגיה פילוסופית בדבר הצדק שבהענשת אדם אשר נולד להיות עבריין. לגישתו, הדבר דומה להענשת חולה איידס על היותו חולה, או להענשת חולה נפש על היותו חולה בנפשו. וכי המחלה עצמה אינה עונש מספיק כשלעצמה, שיש עוד צורך להענישו חברתית? יתרה מזו, מדוע להענישו אם אינו אחראי להתפרצות המחלה, והדבר ממילא לא יסייע לו להיפטר ממנה? אותו עיקרון חל גם על העבריין.

דהיינו, מעשיו השליליים של האדם אינם תלויים בו עצמו, שכן זהו טבע מולד בו, והדחף לבצע פשע אינו בשליטתו. ולכן, גם אם נענישו הדבר לא ימנע ממנו לחזור ולבצע עבירה.

גרופאלו משיב על כך בטענה נגדית, ולפיה על השליט, כמו גם על השופטים, מוטלת החובה לדאוג לשלמות האזרחים. יש להם חובה או "אחריות מוסרית-חברתית" כלפי האזרחים להגן עליהם ולהעניק להם ביטחון, שכן הם (האזרחים) בוודאי אינם אשמים שלעבריין טבע מולד להיות עבריין. יוצא אפוא, כי לדידו מטרת הענישה הינה בעיקרה הגנה על האזרחים, ופחות הענשה.

 

העבריינות כהתנהגות נרכשת

 

בניגוד לחוקרים אלה, ניתן להציג פירוש נוסף למשפט "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". לפי פירוש זה אין הכוונה כאן להטביע תיוג שלילי על האנושות, כי אם אמירה כדלקמן: יצר לב האדם רע? - מנעוריו. כלומר, אם האדם הוא רע, חפשו את הסיבה בנעוריו.

על-פי גישה זו נטייתו הטבעית של האדם היא דווקא לשמור על החוק ולא להסתבך עם הוריו, או עם סוכני סוציאליזציה נוספים. כלומר, האדם מטבעו הוא טוב, ואם הוא "התקלקל" יש לבחון את הסיבה בעברו, בנעוריו. האינדיבידואל מנסה כן למצוא חן בעיני הסובבים אותו ולרצות את הוריו ומכריו. כך על-פי הגישה הפסיכואנליטית (Seamond ,1992 & Kenrick), לדוגמה, כאשר התינוק מבחין כי ישנו גם "אתה" ולא רק "אני" הוא בונה לעצמו מנגנון מתווך - "אגו" (אני), על-מנת שזה

יסייע בידו לשמור על מערכת יחסים נאותה עם סביבתו.

שכטר (שוהם, אדד, רהב, 2004) מבחין בין האדם לבהמה, ומציין כי לבהמה יש עכבות פנימיות המרסנות אותו מפני פגיעה בבני מינו; ואילו אנו, בני האדם, נטולים מנגנון זה. לכן אנו נאלצים לבנות אותו בצורה מלאכותית, וכאן באה לידי ביטוי עליונותם של בעלי החיים על פני האדם.

ברם, ישנה גישה (Sprott, 2000 & Doob) אשר בניגוד לשכטר, אינה רואה הבדל בין האדם לבהמה בתחום זה. לדידה אלימות האדם זהה לחלוטין לאלימותם של בעלי חיים. אלימות לצורך הישרדות פיזית, נפשית או פסיכולוגית. כלומר, על-פי גישה זו, אין אדם שלא יכול להיות אלים או תוקפן בהזדמנויות שונות, או להפוך לכזה, שכן מדובר ביצר הישרדות אשר מבוסס על אינסטינקט של הגנה.

ההגנה יכולה לבוא לידי ביטוי אף בצורה אלימה, בעת הצורך. אך האלימות שבאדם אכן מיועדת אך ורק לצורך הגנה והישרדות. והיה אם מנגנון זה נפגע, והאדם הופך אלים גם שלא לצורך הישרדות, יש צורך לבדוק בעברו ולראות היכן חל השיבוש. כמו המכונית לדוגמה, שבמהותה היא דבר חיובי ונבנתה לצורך עשייה חיובית, אולם גלום בה גם פוטנציאל הרסני, כאשר נעשה בה שימוש לא תקין.

כלומר, הפוטנציאל קיים באדם, אך לסביבה היכולת להוציאו מהכוח אל הפועל, כדברי הגישה הפוזיטיביסטית (המדעית) המודרנית (Ferrero Lombroso, 1994). הנטייה האינסטינקטיבית להגיב באלימות כמנגנון הישרדות קיימת בנו, אך הסביבה היא זו אשר גורמת לתכונה זו לצאת לפועל בזמנים או במקומות לא נכונים או לא מתאימים.

התיאוריות הסוציולוגיות הן שהכירו בכך שהאדם העבריין, או בעל ההתנהגות השלילית, הוא תוצר סביבתי (נרכש) ולא מולד או גנטי. על-פי גישת התיוג (אדד, 1981), החברה היא הגורם העיקרי, אם לא הבלעדי, להיות האדם עבריין. העבריין הוא אותו פרט אשר החברה תייגה אותו כעבריין מסיבות השמורות עמה, ולכן לפרט, חסר האונים מול הכוחות החברתיים, לא נותרה ברירה אלא להגשים את

הנבואה. אמנם כאן קיימת מחלוקת, האם החברה בוחרת בעבריין באופן שרירותי, או שמא יש בו באדם תכונה מסוימת אשר גורמת לחברה לבחור דווקא בו? אולם כך או כך, אין מדובר בתכונה הרלוונטית להיותו עבריין, כי אם בשוני מסוים, בחריגות מסוימת (אפילו שוני לטובה) בינו לבין החברה (שוהם, 1983).

גישה נוספת היא תאוריית ההתחברות הדיפרנציאלית של סאתרלנד (Sutherland ,1994), אשר רואה בעבריינות התנהגות נלמדת כמו כל התנהגות אחרת. כלומר, הפרט אשר מצוי בסביבה המלאה בהתנסויות מתנסה בחוויות שונות, בהתאם להתנסויות הוא בונה את האורינטציה (השקפת העולם) שלו ואת האינטרפרטציה (פירוש) שלו לעולם, ובהתאם להשקפות הללו הוא בוחר לנהוג בדרך החיוב או בדרך השלילה. גם כאן אנו רואים כי אין מדובר בתכונות מולדות או מושרשות, כי אם

בתכונות נרכשות.

אם כן, נשאלת השאלה, מדוע יבחר הפרט דווקא בדרך הפשע, אם הדבר אינו מושרש בו או אינו טבוע בו? אכן, יש הסוברים שזוהי ההוכחה לכך שהטבע האנושי רע במהותו. אך התשובה הנוספת, שאותה נותן סאתרלנד מצדדת בנושא של "קלקול" בתהליך הסוציאליזציה של הילד. לדידו הראיה היא שרוב הילדים בעולם אשר עוברים התנסויות שונות, בוחרים דווקא לשים דגש על ההיבט החיובי שבהתנסויות, ורק המיעוט בוחר בדרך השלילית. מכאן, שהנטייה הטבעית היא דווקא לשמור על החוק (הוא מבחין בין גורמים מסייעים או נלווים לבין גורמים סיבתיים - הגורמים האמיתיים). אם כן, מדוע הפרט בחר דווקא בהתנסויות השליליות? כאמור, בשל כשל בתהליך הסוציאליזציה.

במונח "כשל בתהליך הסוציאליזציה" אין הכוונה חלילה להאשים את ההורים, את המורים או מוסד חברתי אחר. לעתים הכשל נובע דווקא מעשייה חינוכית רבה מדי, מאי ידיעה מה הם הגבולות שלנו כהורים וכמחנכים - היכן מסתיים תפקידנו כהורים ומתחיל תפקיד הילדים (כ"ץ, 1999). ולכן, אין לומר שילדים עבריינים מגיעים דווקא ממשפחות מזניחות או דוחות.

לעתים טוב יותר היה לילד לו הוריו היו "מזניחים" אותו קמעה, בעוד שהם דווקא גוננו עליו ביתר שאת, ולא אפשרו לו לבנות את זהותו העצמית. מכאן, שהדרך שנותרה לו על-מנת לבנות זהות אישית משלו, היתה דווקא על דרך הניגוד. דהיינו, למרוד בהוריו. כלומר, מרידה לצורך שמירה על בריאותו הנפשית. במקרה כזה האלימות או התוקפנות שלו מקורן בצורך ההישרדות - להישאר שפוי, להיות אדם בפני עצמו, ולא המשך ישיר של הוריו.

ייתכן עוד שהילד מצוי במצוקה פיזית או נפשית, אך הוריו והסביבה הקרובה לו אינם מבחינים בכך (וארמה, 1994). בשל רצון לגונן על הוריו (חושש לספר להם פן הוריו יגיבו על כך בצורה קשה מדי); או בשל אי ידיעתו כיצד לחלוק את קשייו עם הסובבים אותו (לילדים יש קושי לחלוק את עולמם הפנימי עם הזולת); ואולי אף בשל אי הבנתו את אשר עובר עליו (ילד לא תמיד יודע כי הדבר שממנו הוא סובל אינו נורמלי), הילד אינו משתף את הסובבים אותו בחוויותיו או בקשייו

הפנימיים. אולם הדבר לוחץ ומעיק עליו, ומכאן הוא שולח מסר סמוי של קריאה לעזרה.

אנו מכירים את התופעה של ילד אשר "דורש" מכות. הייתכן שדרישה זו מקורה בלחצים פנימיים, קונפליקטים פנימיים שלא באו על פתרונם? או שמא זוהי דרכו של הילד לבקש את תשומת הלב של הוריו, באשר הוא חש כי הללו אינם מתייחסים אליו כפי שהוא היה רוצה? (מדובר בתחושה סובייקטיבית של הילד). הילד, שכאמור הוא חיובי במהותו, ניסה להשיג את תשומת הלב של הוריו בדרך חיובית, אך אז הם התייחסו לזה בצורה טבעית. דהיינו, לא העניקו לו את תשומת הלב הראויה (מתי אנו אומרים מילה טובה כאשר הילד לא הרביץ לאחיו?). לעומת זאת כאשר הוא מגיב באופן שלילי (היכה את אחיו) הוא קיבל מיד תשומת לב מרובה מהוריו. אמנם תשומת לב שלילית, אך זו עדיפה על אי התייחסות. האין זו דרכו של הילד לשרוד?

מכאן עולה המסקנה, כי אין ילד רע. יש ילד שקולקל. אין מדובר בילד אשר יש צורך להענישו מידה כנגד מידה, שכן אין הוא אשם שהסביבה לא קראה את הוראות ההפעלה לפני השימוש. כפי שאין להאשים את המכונית שדרסה, כי אם את הנהג שלא עשה בה שימוש נכון. אינני מתכוונת, חלילה, להאשים את ההורה (רוב תאונות הדרכים מתרחשות בשוגג או ברשלנות). ילד אשר "בחר" לכאורה בדרך הפשע, זהו ילד במצוקה, אשר חש כי הדרך שנותרה לו על-מנת לשרוד היא דרך הפשע.

 

מקור "הרוע"

אותו נער אשר אנס את בת כיתתו או נעץ סכין בלבו של חברו והרגו או פצעו, הייתכן כי עבר התעללות מינית, פיזית או נפשית בילדותו? האנס המפורסם, בני סלע, טוען בביוגרפיה שלו כי נאנס בילדותו. מחקר מקרה האונס והרצח של אסיל נאשף בת ה-5 על-ידי נער בן 13 ושמונה חודשים (2002) עולה תמונה של נער שעבר התעללות פיזית אלימה קשה על-ידי אביו ואחיו, והתעללות מינית על-ידי שכנו המבוגר.

במחקרים אחרונים שנערכו בכלא נווה תרצה (בן דוד, אלק וסילפן, 2003 וכן לטה, 2000) נמצא קשר ישיר בין קורבנות בילדות לבין מעורבות בעשייה פלילית (זנות, סמים, עבירות רכוש ואף מעורבות בהריגה). כן ידוע זה מכבר הקשר שבין הורים מכים לבין היותם ילדים מוכים (מלמד, 1999).

יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם אנו נתקלים בעבריינים אשר לא היו בעברם קורבנות של התעללות. חלק ניכר מעבריינים אלו סובלים מפגם גנטי מולד במערכת העצבים האוטונומית שלהם (אייסנק ומדניק אצל שוהם, אדד, רהב, 2004), אשר מקשה עליהם ללמוד ולהפנים נורמות חברתיות. אחרים זקוקים, עקב מצבם, לגרייה חיצונית מוגברת על-מנת לספק את צורכיהם הנפשיים.

אין כוונת מאמר זה לטעון כי מעשים אלו אינם נבזיים, נפשעים או מעוררי סלידה, אך הדגש הוא על מקורו של המעשה הרע. האם הילד נוהג בצורה כזו כי הוא רע במהותו ורק מחפש דרכים כיצד ניתן לפגוע בזולת, או שמא מדובר בסחרור אשר הובילו להגיב באופן נפשע זה? האם לחיות בפחד מתמיד מפני נציגי החוק או מפני עבריינים נוספים זוהי הנאה? האם לבלות את מרבית חייו כמו חיה רדופה, או בבית הסוהר זהו חלומו של מאן דהוא? אלא שסוכני הסוציאליזציה (כמו גם החברה

הרחבה) עודדו אותו וגרמו לו, באשמתם או שלא באשמתם, לאמץ דפוס התנהגות לא טבעי זה (כאשר הילד חוזר מהגן ומספר להוריו כי חברו היכה אותו, תגובת הוריו הינה לרוב - "הכה בו חזרה". כלומר, מסר סמוי להגיב באלימות). הילד או הנער יפנימו תכונות שליליות אלו, ובהמשך דרכם זה יהיה אורח החיים שישתרש בהם, ושאותו הם יכירו ועל-פיו הם ינהגו - בשוגג ולא במזיד.

מכאן, שתפקידם של סוכני החיברות איננו להעניש. התפקיד שלנו כסוכני סוציאליזציה הוא לתקן את הקלקול. גם מכונית שניזוקה בתאונה ניתנת (לרוב) לתיקון ואין צורך לזורקה (הייתכן שלו טיפלנו בבני סלע בילדותו, או באותו נער שרצח את שכנתו הקטנה, היינו מצליחים למנוע טרגדיות הן מצד הקורבנות והן מצד העבריינים?). יתרה מזו, היות והילד או הנער הם עדיין בשלב של גיבוש זהות, זה הזמן לתקן על-מנת שקלקול זה לא יושרש בהם ויישאר קבוע, שאם לא כן כבר

לא תהיה לנו ברירה וניאלץ להעניש, כדברי גרופאלו, בשל הצורך להגן על החברה.

יוצא אפוא, שבמקום לדבר על יצר הנקמנות והגמול - התבוננות צרה, אינסטינקטיבית (שאף היא מקורה ביצר ההישרדות של החברה הרחבה) ומסייעת רק בטווח הקצר, יש להסתכל על הטווח הארוך, ולחשוב כיצד אפשר לשקם את הנער (באמצעות טיפול על-ידי קציני מבחן, פסיכולוגים או פסיכיאטרים, קב"סים ועו"סים בשילוב עם עבודות לטובת הציבור, כדוגמה), ובכך לסייע לו לצאת

מהסחרור שאליו הוא נכנס בעל כורחו.

חברה שתעסוק רק בתגמול או בנקם - הדבר ישוב אליה כמו בזריקת בומרנג. הנער אשר יחוש כשעיר לעזאזל של החברה, ימשיך לבצע פשעים כדרך לנקום או למרוד בחברה. דבר זה יוביל את החברה, כמו גם את הנער, לדרך ללא מוצא המתבססת על נקמות הדדיות (האין, דרך אגב, בית הסוהר מהווה בית ספר לעבריינים צעירים?).

אין בכוונת מאמר זה להסיר מהנער או מהבוגר את האחריות לטיפול בבעיה. הוא אמנם לא אשם במצבו, אך אחריות התיקון חלה עליו. בדיוק כשם שחולה איידס, גם אם אינו אשם במחלתו, מחובתו ומעניינו לחפש טיפול מתאים על-מנת להירפא מהמחלה או לפחות לשפר את מצבו. כמו כן, אין בכוונת מאמר זה לבקש רחמים על ילדים אלימים ותוקפנים אלו, ולהציגם כקורבנות של החברה בלבד ולכן לא לנקוט נגדם פעולות מניעה. אדרבה, כבר אמרו חז"ל, "מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים" אם כן, המטרה בכתיבת מאמר זה היא שנשוב ונתבונן בנערים

הללו בצורה אנושית, אמפטית והומנית.

עובדים אשר עיסוקם בנוער עבריין ודאי יאמרו, כי מאמר זה הינו אופטימי מדי, מנותק מהמציאות ואינו ריאלי, שכן "מה שרואים מכאן (מהשטח) לא רואים משם (מגדלי השן האקדמיים)". אכן, כך הדבר, אך חשוב לזכור שהחלטות נכונות נקבעות בצורה רציונלית ולא אמוציונלית, כאשר מתבוננים בדברים בצורה קרה ומרוחקת, וללא מעורבות רגשית.

 

סיכום

במאמר זה נבחנה תופעת עבריינות הנוער מנקודת מבט הומנית - העבריין כקורבן הנסיבות. מדובר בנער אשר נדחף, שלא בכוונה, על-ידי סוכני הסוציאליזציה, לידי עשייה פלילית. נער אשר הוריו דחוהו או זנחוהו, או לחלופין נער אשר הוריו גוננו עליו ביתר שאת, נדחף לעתים שלא בטובתו, לנקוט פעולה אשר נתפסת בעיניו כפעולת הישרדות.

כאשר סוכני הסוציאליזציה אינם מבחינים במעשה, או אינם מגנים את המעשה, הרי שהם גורמים בעקיפין לנער לאמץ דפוס התנהגות זה, כדרך התמודדות עתידית. נקודה זו מתחדדת עוד יותר באותם מקרים שבהם החברה מעבירה לבני הנוער מסר סמוי, כאילו אלימות היא דרך לגיטימית לפתרון בעיות.

הענשת נער כזה הינה בבחינת הענשתו על היותו קורבן לנסיבות טרגיות. וכי הוא בחר בגורלו? וכי מי מאיתנו יכול לומר בוודאות כי לו הוא היה במצבו של אותו נער הוא לא היה נוקט דרך פעולה דומה? ולו היינו במצבו, האם לא הינו משוועים לעזרה חברתית ולא לנקמה חברתית?

אין בכוונת המאמר להצדיק את המעשה העברייני, או להסיר אחריות מהעבריין. המאמר מבקש לראות את הנער העבריין, אפילו הנבזה ביותר, כקורבן של נסיבות חייו, כנער המצוי בתהליך של בנייה וגיבוש זהות עצמית, ולכן בר-שינוי ותיקון. ענישה מחמירה במקרים אלה הינה בבחינת נקמה גרידא, אשר אינה מסייעת לנער ורק עלולה להחמיר את מצבו הקשה בלאו הכי.

לסיום: החברה מצויה עתה בפאניקה סביב נושא "אלימות הנוער". פאניקה מטבעה יוצרת מצב של פעולה אמוציונלית ולא רציונלית (Goode, 1994 & Ben Yehuda), ומכאן דרישת הציבור להחמיר בענישה ולנקום בנערים "חסרי הלב" הללו. אם אכן ישנה עלייה בשיעורי האלימות בקרב בני הנוער, החברה צריכה לעצור, לערוך חשבון נפש, לשאת באחריות על המצב ולשאול "היכן טעינו?".

האלימות בחברה היא סימפטום למצוקה, והפתרון למצוקה אינו בהענשה, כי אם בטיפול יסודי ומעמיק.

 

 

 

ביבליוגרפיה

 

אדד, מ. (1981). השפעת התיוג בתהליך ההתהוות העצמית. עברינות וסטיה חברתית, ב, 97-88.

 

בן דוד, ש. אלק, מ. סילפן, פ. (2003). אסירות בישראל: טראומה ופשיעה. אצל: אדד, מ. וולף, י.

(עורכים). עבריינות וסטיה חברתית תאוריה ויישום. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן. 124-107.

 

וארמה, פ. ד. (1994). עולמו הפנימי של הילד הפגיע. קרית ביאליק: אח.

 

כ"ץ, ע. (1999). אוף גוזל. תל אביב: מודן

 

לטה, מ. (2000). התפתחות עבריינות נשים בישראל - ניתוח סיפורי חיים. עבודת מ.א., בית ספר

לעו"ס, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

 

מלמד,א. (1999). משפחה - ערש או הרס לילדיה? הוצאת אח, קרית-ביאליק

 

שוהם, ש"ג (1983). תיוג משפחה וזנות. מגמות, 74-28, 82

 

שוהם, ג. ש., אדד, מ. ורהב, ג. (2004). קרימינולוגיה. תל-אביב: שוקן

 

.Downes, D. Rock, P (2003). .Understanding deviance. New York: Oxford

.Goode, E & .Ben Yehuda, N (1994). :Moral Panics. Massachuchusetts

Hirschi, t (1972). Causes of delinquency. California: Barkeley. Blackwell

 

Ferrero, G. Lombroso (1994). Criminal man. J, E, Jacoby (ed.) Classics of criminology. Illinois: Waveland Press

 

.Sprott, B,J. Doob.N,A (2000) Bad, sad and rejected: The lives of aggressive children. Canadian Journal of Criminology. 42( 2);134- pp. 123

 

 

.Seamon, J. G & .Kenrick, D.T (1992). Psychology. New Jersey: Englewood Cliffs.

.Sutherland, E, H (1994). Differential Association. J, E, Jacoby (ed.) Classics of criminology. Illinois. Waveland Press.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד