לנהל, ולא להתנהל
לנהל, ולא להתנהל

רם כהן, מנהל תיכון עירוני א' לאמנויות, תל אביב

 

חינוך בעידן הפוסט מודרני מציב אתגרים מורכבים וקשים בפני מי שמבקש לחנך. מחוויותיו של מנהל בית ספר תיכון, המבקש לחתור למטרות ערכיות וליעדים חברתיים שנדחקו ממעמדם בגלל אופנות פופולריות

 

בתי הספר בישראל נמצאים במשבר זהות  בשאלה מהי דרך החינוך הרצויה בבתי הספר. צוותים חינוכיים רבים מתלבטים תכופות בשאלת המדיניות שיש לנקוט, והוויכוחים הניטשים בחדרי המורים משקפים את המבוכה הרבה הקיימת בחברה, שמערכת החינוך היא בבואתה. למתבונן בקונפליקטים העולים בבתי הספר אין תמיד תשובה חד-משמעית, מהו הדבר הנכון לעשות. נקיטת העמדה קשורה לתפיסתו האישית של המתבונן ולדעתו בשאלה מהו "החינוך הנכון".

ראשיתם של בתי הספר הציבוריים באמצע המאה ה-19, עם האצת המהפכה התעשייתית, שחייבה כוח אדם מקצועי ומיומן לפסי הייצור, שאך החלו להתפתח. משקי הבית והכלכלה החקלאית שהיתה נפוצה פינו את מקומם לטובת כלכלת שוק, שהתבססה על התמקצעות של כוח אדם בתוך פס ייצור. ההתחברות לפס הייצור הרחיקה את כוח האדם הבוגר מהבית, וחייבה פתרון הולם לילדים בדמותו של החינוך ההמוני.

 יתרה מכך, על-מנת להבטיח את שעתוק הדורות הבאים אל פסי הייצור, ואת הכנת הילדים אל העולם המקצועי, נבנה בית הספר במתכונת הדומה לנוהלי העבודה בעולם התעשייתי המתפתח. את הילדים מרכזים על-פי פעמון הצלצול, המכריז על כניסתם למסגרת; הם יושבים בצורה מאורגנת, מקבלים הוראות באופן זהה ומבצעים מטלות ללא ויכוח, דחוסים בתוך כיתות ומרובדים בהיררכיות גילאיות.

בית הספר הציבורי הכין את הילדים לחיים של עבודה, והיה לו תפקיד חשוב בהחדרת נורמות של עצמאות, הישגיות, אוניברסליות וספציפיות. ניתן לראות את בית הספר דאז כמבואה לחיים התעשייתיים הקודרים, בהם היחיד הוא פרט מתוך ההמון, ויש לו תפקיד ומקום מצומצמים ומוגדרים.

הראייה של חברת הילדים כחלק מפס ייצור של עולם תעשייתי, לא עשתה חסד עם המעשה החינוכי. פילוסופים והוגים, שדנו החל מאמצע המאה ה-18 (רוסו, למשל) בדבר טבע האדם, אומצו אל חיקה החם של הפדגוגיה, שראתה את הילד כאדם חופשי האזוק בכבלי החברה ומנוצל לצרכיה. הוגים נוספים, כג'ון דיואי וחסידי החינוך הפרוגרסיבי (רוג'רס), ניסו למצוא דרך ביניים, שתפשר בין מי שרואים את הילד כמידת הכל לבין חסידי הגישה השמרנית, הרואים את החברה והידע כמושא על.

ניסיונות שנערכו בארצות הברית, באמצע המאה הקודמת, לקידום החינוך החופשי (סמרהיל, ולדורף) לא הוכחו כהצלחה חד משמעית, והעובדה שלא המשיכו לשגשג ולהתפתח מעידה שהרעיון לא הצליח להפוך  מודל לחיקוי. עם זאת, התפיסה שהציבה את הילד במרכז היכתה שורש בחשיבה החינוכית, ועדיין מהווה אחת מהתפיסות החינוכיות הדומיננטיות בגישות החינוכיות היום.

התפיסה הפידוצנטרית, שקנתה לה אחיזה בתחילת המאה ה-20, קיבלה את תמיכתה הרחבה מתיאוריות פסיכולוגיות התפתחותיות ומפילוסופיות המעמידות את הילד במרכז. לפי תפיסה זו, התפתחותו הטבעית של הילד, צרכיו, נטיותיו ורגשותיו הם אלה שצריכים לכוון את המחנך בעבודתו עם הילד. על המורה להיענות לצורכי הילד ולהיות מכוון לרמת בשלותו ומקומו ההתפתחותי, ולא לחתור להאצת תהליכים קוגניטיביים, שהרי יש בהם ניגוד לתהליך ההתפתחות הטבעי.

בריאותו הנפשית והגופנית של הילד עמדה קודם לכל לנגד עיניהם של מצדדי גישה זו ולא ההישגים הלימודיים ותוכניות הלימוד הבית ספריות. הידע נדחק הצידה, והילד תפס את מקומו במרכז ההוויה הבית ספרית.

ביניים: בדרך לא סלולה

התקופה הפוסט מודרנית, המאפיינת את ימינו, מערערת מן היסוד את התפיסה הקודמת ששלטה בחינוך. עיקרי מאפייניה של התפיסה הפוסט מודרנית הם  התנערות מאמת מוחלטת אחת, אין נכון מוחלט, טוב או רע חד משמעי. היחסיות היא ערך שולט ומתקיימת תפיסה רלטביסטית בהתייחסות לנקודות המצריכות שיפוט.  היררכיות התבטלו והחברה מאדירה את תפיסת העכשוויות וההווה. תפיסות אידיאולוגיות שולטות התערערו, מרכזי הכוח פוצלו לתת-קבוצות, והתרבות נחלקת לרבדים ולתת-תרבויות.

 חשיבה זו מקרינה באופן בולט גם על בתי הספר, משפיעה באופן ישיר על תפיסתו של בית הספר כמחנך, ועל תפקידו בתקופה של ערעור על מוסכמות ואי קבלת נורמות אחידות ומחייבות. בית הספר, שנדרש לנווט במצב כזה, מגשש מול תפיסות חינוכיות שונות, מה שמחייב אותו להתנהל בדרך לא סלולה ולא ודאית.

אנשי חינוך המבקשים לחנך בעידן זה של תמורות, צריכים לפלס לעצמם דרך בין שתי וערב של תקופות תרבותיות ושל תפיסות חינוכיות. מצד אחד, התקופה הפוסט מודרנית מקשה עלינו להציב היררכיה ברורה ומוחלטת של מהי "האמת הנכונה" ו"הערכים האמיתיים" לאורם עלינו לצעוד. מצד שני, תפיסות חינוכיות מגוונות שזלגו למערכת החינוך מהוות אקספרימנטים במוסדות שונים.

היעדר מטרה שאליה מכוון החינוך, מזכיר את האפיזודה מתוך "אליסה בארץ הפלאות", שבו שואלת אליסה את החתלתול של צ'שייר באיזו דרך ללכת. "הדבר תלוי מאד במקום שאליו את רוצה להגיע," עונה לה החתול. אליסה אומרת אז: "לא אכפת לי כל כך לאן".

"אם כך, אין הבדל באיזו דרך תלכי", עונה החתול.

"כל עוד אגיע לאן-שהוא", הוסיפה אליסה לצורך ההסבר.

"הו, אין ספק שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תלכי די זמן" (על פי התרגום מאנגלית של אוריאל אופק, הוצאת מחברות לספרות, עמוד 63).

הסיפור על אליסה משקף לנו ביתר חדות את הקושי בבחירת הדרך ובהגדרתה, במקום בו נקודת הסיום איננה ברורה. האם יש לבחור בתפיסה שבה "בריאותו" הנפשית של הילד וחוויותיו, כחסידי תפיסת הילד במרכז? או שמא החינוך השמרני הקיצוני, הרואה את המורה כדמות מרוחקת, בעלת עליונות מוחלטת, שתפקידה לסחוף את הילד אל מחוזות נשגבים, אידיאליים, ולמלא את תוכו באמיתות וידע (מכונה גם תפיסת הבנקאות בחינוך)?

שתי וערב של תפיסות אלה מביך את העוסקים בחינוך, ולא מותיר להם מצפן המראה בבהירות את הדרך הנכונה. מבוכה זו מאפיינת לא רק את העוסקים בחינוך, אלא אף מקרינה על החברה כולה ובכללם ההורים, השולחים את ילדם "להתחנך" בבתי הספר, במקביל לירידת כוחם הסמכותי והמחנך בבית.

 

ביניים: יותר זכויות, פחות חובות

אובדן הסמכות ההורית מקרין באופן בולט על תפקודם של התלמידים בבתי הספר. דמות ההורה, שבעבר היוותה דמות תובעת ומאתגרת, נסוגה מעמדתה המסורתית כדמות התובעת משמעת, סדר ואחריות לדמות המשדרת כיום בלבול וחוסר אונים מול תביעות הילדים להנאה מיידית, לסיפוק מיידי, לסטייה מנורמות של עבודה קשה ולפריצת גבולות תדירה. קבלת ההורה כדמות בוגרת, המהווה מודל לחיקוי ולהתמודדות עם קשיים ומשימות עכשוויות, מתמוססת, ואנו עדים לא אחת לזלזול של ילדים בתהליכי החינוך שבבית.

העולם המודרני שואב את ההורים לעבודה התובעת הרבה יותר שעות, והחסך הפיזי שבין הורים לילדיהם מצמצם את נוכחות ההורים בחיי הילדים. תחושת האשמה של ההורים, המגדלים את ילדיהם בזמן דחוק, מובילה אותם בהכרח לפצות את ילדיהם בפיצויים שונים ומפליגים, המנותקים, לעיתים באופן מהותי, מהדרישות ומהמחויבויות בהן על הילדים לעמוד.

בתי הספר נשארים אפוא כמעט גורם יחיד, הכופה נורמות התנהגות מחייבות וכמי שמכין את הילדים לעולם המחר. השיח הקיים כיום בקרב תלמידים הוא יותר שיח של זכויות, ופחות שיח של חובות. הילדים עומדים בקנאות על זכותם לקבל, והרבה פחות רגישים לחובתם לתת.

דרך הביניים הנדרשת להכשרה של התלמיד נלחצת בין דרישות מערכת החינוך לבין הורים, התובעים מבית הספר להפגין יחס סלחני, אוהד ומגונן כלפי ילדיהם. קונפליקט זה יוצר תכופות מחלוקות רבות סביב שאלת החינוך של הילדים, ומהווה אחד הגורמים המרכזיים לאי שביעות הרצון של ההורים והתלמידים מבתי הספר ומתפקודם.

למצער, נראה כי מערכת החינוך יותר משהיא מבקשת לחנך, מעוניינת "לעבור בשלום" את תהליך החינוך של הילדים הבאים בשעריה. מורים ומנהלים חשים כי הורים מתגייסים באופן אוטומטי לצד ילדיהם מול דרישות וחוקי בית הספר, והם מותשים ועייפים מההתמודדות האין סופית אל מול הרעשים החיצוניים המקיפים אותם.

צוותים חינוכיים מאוימים לא אחת על ידי הורים, המנצלים את כל האמצעים העומדים לרשותם, לרבות איומים בתביעות משפטיות ופנייה לתקשורת על מנת להשיג את מבוקשם. זאת ועוד, הצהרתה של מערכת החינוך על רצונה להחזיק את הילדים בתוך המסגרת בה הם לומדים, כמעט בכל מחיר,  ומציאת פתרונות שונים "ויצירתיים" לשם כך, מעצימים יותר הורים וילדים סוררים בחולשתם, ומותירים את אנשי החינוך בשטח חסרי אונים ומתוסכלים.

"עקרון ההתמדה", המאומץ על ידי רשויות מקומיות רבות, מסרס כל אפשרות של בתי הספר להעמיד סנקציה ברורה של הרחקת תלמיד מבית הספר אם לא יקיים את חובותיו כנדרש.

 אין כוונת הדברים, חלילה, להפוך את הקערה על פיה וליצור פתח להרחקה גורפת של תלמידים ממערכת החינוך, הסובלת גם כך מאחוזי נשירה לא קטנים. אך מצוקתם של בתי הספר הנורמטיביים, הנאלצים להכיל בתוכם גם את אלה שפורקים עול, הופכת להיות משימה בלתי נסבלת.

ביניים: השער, התלמיד והטלפון הסלולרי

שאלת הגבולות עומדת על סדר היום של כמנהל מבוקר עד ערב. כחלק מההקפדה על גבולות, מתקיימת בשער הכניסה של בית הספר כל בוקר תורנות של רכזי שכבות. כל בוקר אני מצטרף כמנהל על מנת ללמוד על הסיבות לאיחורי התלמידים, וכמובן לטפל ב"מאחרים סדרתיים". לא אחת אנו נתקלים בהורים אשר רואים בכעס רב ובלעג את עבודתנו בשער, וחושבים כי התנהגות זו של אנשי ההנהלה היא קשה ומיותרת (אגב, עד 8:05 הילדים עוד נכנסים ללא נזיפה ועיכוב).

 באחד הימים, לאחר שעזבנו את שער הכניסה והשומר בשער יצא לסריקה, הגיע באיחור משמעותי תלמיד, שטיפס על הגדר ודילג פנימה. לאחר שתפסתי אותו התבקש התלמיד ה"ממהר" להמתין ליד השער עד שיגיע השומר, ורק אז יוכל לחזור לכיתה. התלמיד סירב לקבל את העונש, והתחיל להתווכח שזה לא מגיע לו מכיוון שהוא איננו מאחר בדרך כלל. לאחר שהוסבר לו כי הבעיה היתה הטיפוס על השער הוא חייג לאביו מהטלפון הנייד והחל לרוץ אחרי כדי שאדבר עם אביו. סירבתי, וכשעליתי למזכירות ביקשתי לקשר אותי אל האב.  השיחה עם האב היתה קשה. הוא לא סבר שטיפוס על הגדר הוא עבירה חמורה, אף שנאמר לו שזה מסוכן לכשעצמו, כעס שעיכבתי את ילדו ליד השער, וטען שהעונש משפיל ושהיה עדיף להשעות את הילד מבית הספר.

 דוגמה זו מייצגת את הקושי של המחנכים להגדיר כללים בבית הספר, לאכוף אותם ולזכות לתמיכת ההורים, שבסך הכל צריכים לקבל בהבנה את רצונו של בית הספר לגרום לכך שילדים יגיעו בזמן לבית הספר, ולא יסכנו את עצמם בטיפוס על גדרות.

זו אינה דוגמה יחידה להורים המבקשים לעוות את שיקול הדעת של המחנכים, ואנו נתקלים בכך כדבר יום ביומו: שחרורים סיטוניים משיעורי ספורט, אישורים בדיעבד ל"הברזות", פטורים מימי שדה, עשיית "סידורים משפחתיים" בימי עיון, הרשאה בלתי נסבלת לילדים להחליט אם יפרשו ממקצועות הבחירה שלהם, או ממספר יחידות מוגברות במתמטיקה, ועוד.

 

ביניים: ההורים עם הילדים מול ביה"ס

בית ספר, המבקש להיות משמעותי ומעצב בחייהם של תלמידיו, והמבקש להיות גורם משפיע על דמותה של החברה העתידית, לא יכול להסתפק בהיותו מקור ידע בלבד לתלמידיו. לשם השפעה מקסימלית על אופייה ודמותה של החברה, ועל מנת להיות בית ספר העוסק גם בחינוך לערכים, בונה בית הספר תוכנית חברתית-ערכית  רב-שנתית, המכילה מגוון של פעילויות ותוכניות עבודה, המבטאות את תפיסת העולם החינוכית של בית הספר. תוכנית זו נבנית, חלקית, בהתאם להנחיות המתקבלות ממשרד החינוך, ועם זאת, יש בתוכנית הנבנית  גם צבע ייחודי של בית הספר שמותאם לאופיו, לקהילתו, לתוכניות לימודיו הייחודיות, למיקומו הגיאוגרפי ועוד.

בית הספר אותו אני מנהל ייחודי במגמות האמנות שבו, והוא משמש כבית ספר על-אזורי לאמנויות. אחת הבעיות שאיתן מתמודד בית הספר הינה אחוז גיוס נמוך לצבא, שאינו דומה לאחוזי הגיוס בשאר בתי הספר בתל אביב (85% בבית ספרנו לעומת ממוצע של 95% בבתי ספר אחרים בעיר). בית הספר הוא סוכן גיוס של הצבא. יש נערים שאינם מתגייסים המביעים בדבריהם קשר רופף למדינה, תחושות של חרדה מפני גיוס ושירות בצבא, או טוענים טענות שאיני יכול לקבל כאילו "צה"ל הוא צבא כיבוש ואני לא משתף עם זה פעולה", "אם נפסיק להתגייס לצבא המדינה תעשה שלום", ועוד. התמודדות עם מצב זה הביאה את בית הספר לבנות תוכנית פעולה המגבירה את הזיקה של התלמידים למדינה, ואמורה לסייע להם להתמודד טוב יותר עם האתגרים שיוצבו לפניהם בעתיד, בצבא ובחיים.

לשם כך בונה בית הספר מגוון פעילויות, כשאחת מהן היא שילוב של טיול שנתי וגדנ"ע, כשזו נבנית באופן מיוחד למידותיו של בית הספר. התוכנית מלווה על ידי מד"נים שהוכשרו לכך, וכשהם מלווים בפועל את הילדים במשך שבוע זה.

סיפור האירוע שאביא להלן מהווה תמציתן של שאלות רבות, שאיתן מתמודדים צוותים חינוכיים כיום. מורכבותו, היקפו ועוצמתו של האירוע יכולים לאפשר לקוראים הצצה לאספקטים השונים על המציאות המתהווה במערכת החינוך בפרט, ובחברה בכלל, ולשפוך אור על המשבר העמוק בו אנו מצויים כחברה ועל בבואתה של מערכת החינוך. הפרטים שיובאו להלן טושטשו, מטבע הדברים, על מנת לשמור על חיסיונם של הנוגעים בדבר.

 באחת השנים האחרונות פנו להנהלת בית הספר שלושה תלמידים וביקשו שלא להשתתף בשבוע פעילות זה. נימוקיהם היו אידיאולוגיים ("אני לא מעוניין לשרת בצבא ולכן אין טעם שאצא לגדנ"ע"), עקרוניים ("בית הספר לא יכול לחייב אותי להשתתף בתוכנית חינוכית שאינה קשורה ללימודים") ואישיים  ("יש לי דברים חשובים יותר לעשות השבוע, כמו להתכונן לקונצרט").

הנהלת בית הספר הבינה כי יש כאן שאלות עקרוניות רבות. ראשית, יש כאן פוטנציאל לקונפליקט עצום ומורכב, וסכנה שקריאת התגר על התוכנית הערכית של בית ספר תזמן הצלחה למסרבים להשתתף בפעילות.  הבנו שהצלחה של התלמידים לקבל החלטות באשר להשתתפותם בפעילויות חברתיות שקבע בית הספר עלולה להביא להמשך ההתרופפות בכל הקשור להיכרות וחיזוק הקשר לארץ. שלישית, כל תלמידי החטיבה העליונה נשאו עיניים לראות האם יוכל בית הספר לאתגר הניצב לפניו, ועלול לגלוש בהמשך להחלטות תלמידים גם לגבי השתתפותם בתוכנית לימודים סדירה.

בשלב הראשון התבקשו התלמידים להעביר בכתב את קשייהם ולהסביר מדוע לא ייצאו לשבוע הכשרה זה. מטרת כתיבת הדברים היתה לגרום לתלמידים לחשוב ולהתעמק ברצינות אודות הנימוקים לסירובם להשתתף. הנימוקים שנאמרו בעל פה ונכתבו לא גרמו לנסיגה בהתייחסותם של הילדים לעניין. בשלב השני התקיימה שיחה של מחנכי הכיתות עם התלמידים, כאשר הנימוקים שעלו במכתב היוו בסיס לשיחה.

משלא שוכנעו התלמידים, גם בשיחה זו, הם זומנו, כעבור יומיים, לשיחה אישית עם מנהל החטיבה העליונה, על מנת לבדוק עם כל ילד את נימוקיו ולדבר על לבו שישתתף למרות הכל בפעילות.

לאחר שגם מנהל החטיבה לא הצליח בשכנוע התלמידים, זומן כל תלמיד עם הוריו לשיחה אישית עם מנהל בית הספר ומנהל החטיבה העליונה. במהלך השיחה הציעה הנהלת בית הספר פשרות שונות ואפשרויות מגוונות, כמו שהילדים ייצאו לתחילת הטיול ויחליטו במהלכו אם ברצונם להמשיך לטייל, תוך הבטחה מפורשת שאם יחליטו לחזור לתל אביב הדבר יתאפשר להם בכל שלב.

השיחות עם ההורים והילדים שיקפו באופן בולט את משבר החינוך עליו הצבעתי בראשית דבריי. מחד, התייצבו לפנינו הורים שלא היו בדעה אחת עם הילדים. הם חשבו כי שבוע זה מזמן לילדים הזדמנות מעניינת, מאתגרת, ייחודית, המזמינה אותם לבדוק מגוון עניינים עם עצמם ועם חבריהם. ואולם, למרות זאת אמרו ההורים  שאף שאינם מסכימים עם ילדיהם, הם יבינו אם ילדיהם ייאלצו לשלם מחיר על עמדותיהם.

גם כיום לא בהירה לי עד תום עמדתם של ההורים. מחד, ההורים תומכים נלהבים בתוכנית הערכית שבית הספר מציע, ומבינים כי ילדם שוגה בהחלטתו ובעמדתו, ומאידך, הם עומדים לצדו ותומכים בהחלטתו. בעיני מדובר בתפיסה פוסט מודרנית הקובעת שאל להורים לכפות משמעת על הילדים ולהחליט עבור ילדם מה נכון ומה טוב בשבילו.

 השיחה הסתיימה בתחושה מעודדת שייתכן  כי ההורים והילדים ינהלו דיאלוג בבית, ושבעקבותיו יחזרו בהם התלמידים מסירובם.

  ביום היציאה לטיול לא הופיעו הילדים.  הם הגיעו ליום לימודים "רגיל". לאחר שהובהר להם כי "בית הספר עבר דירה" הם נשלחו הביתה. בתום שבוע הטיול והגדנ"ע, שהיה הצלחה גדולה מאוד עבור שכבת הגיל שיצאה, התכנסה המועצה הפדגוגית והחליטה כי השלושה לא ייצגו  את בית הספר בטקס פורים המרכזי, המהווה אירוע קהילתי חשוב, אף שבמשך השבועות האחרונים התאמנו לכך. לטקס זה חלק חשוב מאוד בהווי בית הספר ובמיוחד לתלמידי מגמות האמנות.

מנימוקי המועצה הפדגוגית עלה, שתלמידים שאינם מוכנים לקבל את נוהלי בית הספר, חוקיו ותוכניותיו אינם יכולים לייצג את בית הספר. כל התהליך גובה על ידי מפקח בית הספר, שליווה את הדברים מקרוב. הוריהם של הילדים קבעו פגישה עם הנהלת בית הספר, בה דרשו להסיר את העונש, שלטענתם היה חמור מאוד ופגע ברגשותיהם  של הילדים. השיחה היתה קשה. כשבוע לאחר מכן הודיעה הנהלת בית הספר להורים, כי שקלה את בקשתם והחליטה שלא לשנות את העונש. עם זאת, השאירה ההנהלה פתח לדיאלוג ולהידברות עתידית בכך שהודיעה  כי בעתיד ייקראו הילדים לשיחת המשך. הכוונה היתה לראות אם הילדים יביעו חרטה, ויסללו את הדרך לחזרתם לחיי בית ספר תקינים. לצערי, במקום לתת אפשרות וכבוד לתהליכים ולזמן, פנו ההורים לעורכי דין. אלה האחרונים שלחו חוברת מהודרת ובה ציטוטים ארוכים ממגילת זכויות התלמיד, חוזרי מנכ"ל, וכן אוסף פסקאות המנסות לערער על זכותו של בית הספר להוות גורם משפיע ומחנך, אלא רק כמי שצריך להסתפק בתפקידו כסוכן ידע בלבד. כמו כן, טענו עורכי הדין, כי טיולים שנתיים, כמו כל תוכנית אקס -קוריקולרית אינם חובה ולא ניתן לחייב תלמידים להשתתף בהן. בשולי המכתב קבעו עורכי הדין כי הם שומרים על זכותם לתבוע את הנהלת בית הספר אם לא תחזור בה מהחלטתה.

מסתבר שגם בהנהלה המשפטית במשרד החינוך היה ספק אם זכותו של בית הספר לחנך. בית הספר מצא את עצמו נובר בחוזרי מנכ"ל השונים על מנת למצוא צידוק לטיול שנתי. פעולה שלכאורה נראתה שגרתית וברורה מאליה, הצטרכה חיזוק ותמיכה מחוזרי מנכ"ל. לאחר שאלה נמצאו (חוזר מנכ"ל מיוחד ו' התשנ"ז, ינואר ‏1997), הודיעה הנהלת המשרד להורי התלמידים כי היא עומדת לצדו של בתי הספר, ושזכותם של ההורים לפנות לערכאה משפטית אם רצונם בכך. ההורים בחרו לפנות לבית המשפט על מנת שיכריע בדבר.

 

ביניים: עורכי דין ותקשורת בשדה החינוך

תיאור האירוע מפגיש אותנו עם מציאות משתנה, המשקפת את מצבם של השותפים בעשייה הבית ספרית: הורים, ילדים, צוות חינוכי, הנהלת משרד החינוך, וגורם חדש, שנעשה דומיננטי בשנים האחרונות, הגורם המשפטי.  בעת האחרונה אנו עדים למקרים רבים בהם הורים מעבירים את הדיון של השדה החינוכי אל השדה המשפטי, על מנת שיתערב בהחלטות חינוכיות טהורות. "הכל שפיט" אמר פרופסור אהרן ברק, והורים גוררים צוותים חינוכיים לדיונים בבתי המשפט, כשמנהלים כיום, בניגוד לעבר, ניצבים יותר מתמיד בסכנת תביעה אישית. אגב כך, סיטואציה בעייתית זו הובילה לאחרונה את מנהלי בתי הספר התיכוניים בתל אביב לדרוש ממינהל החינוך בעירייה שיבטח אותם נגד תביעות אישיות, בשל הפופולריות שעניין זה תפס בקרב ההורים.

יצוין שעד כה לא אוים בית הספר בעניין האירוע הנ"ל בפנייה לתקשורת, מה שכן קורה תדיר באירועים ובהחלטות שבהם ההורים אינם רואים עין בעין את החלטות הנהלת בית הספר.

אין ספק כי חינוך בעידן הפוסט מודרני מציב אתגרים מורכבים וקשים בפני מי שמבקש לחנך. רוני אבירם בספרו "לנווט  בסערה" (הוצאת מסדה, 1999]) מציג ארבעה סוגי תגובה ל"מצב הבעיה החינוכי במציאות הפוסט מודרנית".  אלה הטוענים שבמציאות פוסט מודרניסטית אין למערכת החינוך הזכות לחנך, אלה הטוענים כי במציאות הפוסט מודרניסטית בית הספר צריך להכין את הילדים כדי שיתפקדו בעולם נטול ערכים, אלה הטוענים שבית הספר צריך לבנות יחד עם ההורים את מטרות החינוך, והאחרונים הם אלה ההודפים את המצב הקיים ורואים בו מצב דקדנטי. אלה טוענים כי חובה על בית הספר להציב מטרות ערכיות ויעדים חברתיים ולחתור לעבר עמדות המצויות בבסיס הקיום החברתי, שנדחקו ממעמדן עקב ערכים מנוגדים שכבשו את תודעת האזרחים.

בית ספר הרואה את עצמו גורם מחנך רצוי שיביע עמדה גלויה וברורה כלפי הורים וקהילה. המציאות הבעייתית והמורכבת בה אנו חיים תובעת מאיתנו לקחת סיכונים ועימותים לא מעטים. מי שבוחר לחנך לא יכול לשבת על הגדר ולהתנהל עם הדברים, אלא לגלות מנהיגות ולנהל את המציאות. אין לנו חירות מעבודה קשה, ממאמץ, מיגיעה ומחתירה אל חברה ראויה וטובה יותר. מבחינות רבות אני מצדד בסוג התגובה האחרון עליו מצביע אבירם.

המציאות שמשתנה חדשות לבקרים, מביאה איתה אופנות מתחלפות רבות. בתקופות מעין אלו יש להיצמד בעיקר למסורות חברתיות הקיימות עשרות ומאות שנים, שפרחו פריחה איטית והבשילו לאורך השנים. גם אם הן מאוימות להיקטף ביעף אין לאפשר זאת.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד