געגועים למונופול
געגועים למונופול

ד"ר חיים גרוסמן הוא מרצה בחוג לפולקלור בירושלים ובבאר-שבע, מורה בתיכון עירוני ה' בתל-אביב

 

משחקי הקופסה והלוח שיקפו אורח חיים פשוט, קבוצתי, נאיבי ואיטי. כוכבם דעך בשנות השישים, והיום הם מופקים בעיקר לילדי המגזר הדתי לאומי. הבחירה בידע החינוכי-משחקי נעשה היום בידי הילדים עצמם, לא בידי מבוגרים 

 

 

מבוא

צעצועים ומשחקי לוח היו מקובלים מאוד כבר בעולם העתיק, לפחות אצל ילדיהם של שועי ארץ. אך גם לילדים האחרים ציפה עולם קסום של משחקים רבים, שעיקרו פעילות חברתית משותפת ושימוש באבזרים זמינים כדי להפיק עולם משחק עשיר. המהפכה התעשייתית הגדילה את יכולות ההפקה והשימוש במגוון חומרים, הוזילה מאוד את תהליכי הייצור ונתנה תנופה גם לעולם צעצועי הילדים. התפתחות טכנולוגיית הדפוס והגרפיקה במחצית השנייה של המאה ה-19 הניבה צעצועים מרהיבים ומגוון משחקי לוח. היכולת המודרנית להדפסה ליטוגרפית זולה בשלל צבעים השתלבה בתפיסה שהעניקה משקל לעולם הילדים כעולם נפרד בעל צרכים והגדרות משלו, ויצרה משחקי ילדים וצעצועים מפתים בעיצובם, זולים וזמינים מנייר וקרטון, עץ, פח, ולימים פלסטיק.

צעצועים רבים יוצרו או יובאו גם לארץ ישראל. מסורת משחק אירופית, שבה נשזרו התימות הלאומיות החדשות, הניבה מגוון הולך וגדל של צעצועים, כרטיסי איסוף והחלפה, ובעיקר משחקי קופסה ולוח בידי דור צברים עבריים הולך ומתרחב, בימי המנדט ובעשורים הראשונים למדינת ישראל. במאמר זה נבקש להציג מקצת מעולם משחקים זה, בעל קצב ומסגרת חומרית-עיצובית, כוונות טובות של מבוגרים, ועולם ערכים וגיבורים של ילדים, כביטוי לילדות הישראלית בשנים אלה.

 

משחק של ימי המנדט

 בימי המנדט פעלו בארץ יצרני צעצועים רבים - יותר מ-30 לפי קטלוג מסחרי מנדטורי שהופק בארץ בראשית שנות הארבעים -  ואף שלא התמחו רק בייצור צעצועים, הפיקו מגוון גדול שנצטרף ל"קיבוץ גלויות" של בובות מפולין, צעצועים מגרמניה ומשחקי לוח מתוצרת בריטניה. אחד היצרנים הבולטים, שהתמחותו התמקדה במשחקי סדרות קלפים ומשחקי לוח, היה בנימין בר לוי;  "חלוץ תעשיית המשחקים בארץ ישראל", כתב דוד טרטקובר, שהציג את משחקיו בתערוכה. בצד להט של גאווה ציונית, המחיש בר לוי במשחקיו קוד חינוכי יצרני שהעריך וקבע מה נחוץ לילדי ישראל ללמוד ולדעת. כך שוטטו הילדים על פני לוח המשחק: "אנו עולים הגלילה ויורדים לים המלח", עמלו בלהט ב"אנו בונים את ארץ ישראל", ונהנו מ"דרכנו", "עמנו", "ארצנו" ו"ביתנו". כך למדו הילדים גיאוגרפיה והיסטוריה של עם וארץ שהובנו לכדי מציאות אידיאית-לאומית. כל המשחקים כללו לוח ועליו מפת הארץ עם נקודות יישוב עבריות בלבד. עליה נעו הילדים בתנועה של כמה צעדים קדימה, לפי המספר שהועלה בהטלת קוביות המשחק. כך למדו המשחקים קיום מצווה ציונית של "טיול בארץ" על פני לוח שהמחיש את הגיאוגרפיה המיתית של הציונות, בסמלי איקונוגרפיה צבעונית, שחיזקו חבירה מחודשת למחוזות עבר.

המציאות שהוצגה בלוחות המשחק הציוני הבליטה את האתנוצנטריות שאפיינה את האמנות השימושית והיתה מאפיין שכיוון את כלל השיח הציבורי בימי מנדט. מראה היריב הלאומי הערבי הועלם כמעט לחלוטין מתוצרי האמנות השימושית והוצג לעתים רחוקות, רק במראה סמלים אוריינטליסטי-מסורתי - דימוי שתאם את תפיסת הציונות לפער בין הצדדים והיה בחזקת הוויה שאינה מאיימת.

"תגבורת משחקית" רבה נמצאה לילדי ישראל עם בואה של העלייה הרביעית מפולין, ועוד יותר בעלייה החמישית מגרמניה. כך הגיעה גם רוזה פרוידנטל, יצרנית משחקים יהודיים מברסלאו,  ב-1934, ואתה רבים ממשחקיה, שביקשה להמשיך ולשווק בארץ. לצד "שנות טובות" מהודרות, דגלי שמחת תורה וסביבונים לחנוכה, "עלו ארצה" גם לוטו עברי ומשחקי קלפים רבים ובהם מפתגמי עולם יהודי, תנ"כי-תלמודי, מאויר וצבעוני. ולא רק יצרנים באו, אלא בעיקר ילדים הגיעו עם מעט ממשחקיהם שיוצרו בגרמניה - אז "מעצמה מספר אחת" בייצור משחקים וצעצועים באירופה. אלה הגדילו את ארסנל המשחקי, ועוד יותר את היוזמה היצרנית לספק שעשוע ומשחק לקהל ילדים  ארץ ישראלי הולך וגדל.  

 

משחק וצעצוע של ימי המדינה

בימי המנדט ובעשורים הראשונים למדינה הרבו ילדי ישראל לשחק מחוץ לבית, כיאה ל"ילדי הטבע" הציוניים, שהיו להיפוכה הבריא, החזק והגיבור של הוויית הגלות. משחקי תופסת, מחבואים ו"אצבע שחורה" שוחקו לצד "חמור ארוך", "שלום אדוני המלך", "דודס" ומשחק ב"אבא ואמא". משחקי כדורגל, כדורסל, מחניים, לצד "קלאס" וקפיצה בחבל, איסוף מפיות וזהבים לצד משחקי גולות, דלי וכף לים, הך בתוף ומצלתיים לקול אקורדיון בחגיגת קומזיץ, ושריקת משרוקית מפח במשחק "הקפות". ילדי ישראל טרחו באיסוף של סדרות תמונות וקלפים ששובצו במגוון מוצרי מתיקה ושימשו מקדם מכירות. דגלי העולם, ערי הבירה, כלי תחבורה ותעופה, כלי נשק בעולם - כל אלה, ועוד ועוד, היו כלי משחק, תחרות, הימור והחלפה בקרב הבנים וגם הבנות. כך, גם כששיחקו בחוץ שיננו הילדים בלי דעת ארסנל ידע "נחוץ", לפחות בעיני המבוגרים.

כך למדו והכירו הילדים את מראות הארץ ואת נפלאות העולם על דגליו, סמליו וחמדת נופיו; כך "פגשו" בשחקני כדורגל וכוכבי קולנוע, כך טיילו בעולם החיות של מטה ובעולמות חלל קסומים של מעלה.        

מגוון צעצועי עץ הופקו בשנות הארבעים והחמישים, רבים מהם בנגריות קיבוציות, והיו פשוטים מאוד בעיצובם. בובות פלסטיק וגומי הופקו על ידי חברת "מאייר" הפתח תקואית; חברת הצעצועים "גמד" הפיקה צעצועי פח, בעיקר לגיל הרך; חברת "שי" הפיקה בשנות החמישים והשישים סדרות של מכוניות וכלי רכב צבעוניים מאוד; וחברת "גמדא", מפעל צעצועים שפעל בקיבוץ כפר הנשיא, הביאה מניחוח צעצועי העולם הגדול ביצרה דגמי מכוניות מוקטנים תואמים למקור. את עיקר ההצלחה קצרו המכוניות ה"ישראליות". נפלאות תוצרת "תנובה" ב"האוטו שלנו גדול וירוק, האוטו שלנו נוסע רחוק...", לפי מלותיה של פניה ברגשטיין, וגם בשורת "הדואר בא היום באוטו האדום...", נושא מכתבים על גבו של צבי ישראל, למלותיה של נעמי שמר, הפכו במפעל "הבונים" של הקיבוץ, לדגמי מכוניות צעצוע, לשמחת הילדים ולתפארת מדינת ישראל. לאלו הצטרף מספר לא גדול של צעצועי פח, ברובם מתוצרת יפן, שיובאו לארץ במשורה.

משחקי הקופסה התקיימו לרוב, כחלק ממסורת ארוכה, באמצעות יכולות יצור קיימות וזולות, ועם קהל צרכנים ישראלי שהלך וגדל במהירות למן ראשית שנות החמישים. משחקי קופסה וצעצועים היו כמובן נחלת מרחב הבית, בעיקר "בין שתיים לארבע", לטובת מנוחת השכנים הטובים. פופולריים מאוד היו משחקי רביעיות קלפים שהרחיבו דעת, אך אוי לו לילד שבחזקתו נשארו גיבורים כמו "הדב השחור", "למך", "חושם" ו"פתי שחור". בתחום זה פעלו יצרנים תל אביביים כמו "יסוד" ו"דעת", שהפיקו משחקי קלפים לצד ספרים וחוברות לילדים. הדגש על הצד הלימודי ברביעיות הקלפים, בנוסח "דגלי עולם" ו"אנציקלופדיה יהודית", היה רב, ועוד יותר ממנו הדגש הלאומי-ישראלי.

למן ראשית הציונות הובלטו מנהיגיה לצד ארסנל רחב של גיבורים - יהודים מפורסמים של המאות ה-19 וה-20 - כחלק מתהליך טבעי של הבניית לאומיות, המתחזקת גם מכוח גיבורי התרבות. אלה קיבלו ביטוי חזותי רב בסדרות רבות של תמונות הדבקה באלבומים מיוחדים, בכרזות, גלויות וכרטיסי ברכה, ואפילו כדיוקנאות שעיטרו נייר עטיפה של מסטיק. הד לגאווה לאומית, המבקשת להנחיל לדור צעיר ידע ראוי, המשיך והתקיים גם בימי המדינה, בסדרת משחקים של רביעיות קלפים ומשחקי ידע פשוטים כמו "יהודים מפורסמים" בווריאציות עיצוביות שונות. העובדה שמדובר היה בידע מוכר וזמין של עובדות ותמונות, הקלה כמובן על קו הפקה זה, ששירת מגוון תוצרים לילדים. דעיכתו למן סוף שנות השישים היתה ביטוי לנורמליות ולגאווה לאומית המתעצבת סביב גיבורי תרבות הווה ישראליים, שהלכו ורחקו מן ה"לאומי" ל"אישי".

חברת "פלפוט" עוד המשיכה בקו מתיישן זה של "רביעיות", נוסח "נופי ארצנו", "פרחי ארצנו" ו"ירושלים", גם בשנות השמונים. כחברה שעיקר הפקותיה גלויות נוף של חומר מצולם, קל היה לה להפיק מאותו החומר תוצרים נוספים כמו משחקי קלפים. 

תהליך כזה, גם אם ארוך יותר בשנים, התרחש עם משחקי הלוח של מפת ישראל ותמונת נופיה, ששימשו קשת רחבה מאוד של משחקי קופסה. מפת המשחק כללה תמונת ישראל מקובלת בכל ענפי הגרפיקה השימושית, שכוונה לילדים והיתה עמוסת דמויות סטריאוטיפיות שסימנו עשייה, בנייה ופיתוח. כך הובלטו הנמלים כביטוי לקליטת עלייה וסחר חוץ פורח, הובלטו אתרים של קידמה כמו מכון ויצמן, ולחלופין שדות הנפט של חלץ, פאר תעשיית הנפט הישראלית, בצד שמות יישובים רבים, כיאה למשימת ייהוד הארץ באמצעות החזון החקלאי-חלוצי.

כך, למשל, נתרגמה קריאתו של בן גוריון להליכה דרומה לנגב למשחק של הוצאת "עמרנה", ובו מפת משחק של הנגב בלבד, על אתריו התנ"כיים המתחדשים, כמו מכרות תמנע. כך גם נתקיימו גרסאות רבות של לוח משחק המונופול ובו שמות ערים ורחובות כמו "רח' החלוץ", "רח' נורדאו", ו"רח' הרצל" בעיר חיפה, חרף שינויים רבים בלוחות המשחק, כיאה לעולם ערכים לאומי, שראוי לו להמשיך ולהתקיים. בשנות השבעים כבר הפיקה הוצאת "משחקי פרץ" משחק מונופול ובו אזורים חדשים ובהם "מפרץ שלמה", ואתרים כמו "טיראן" ו"סנפיר", ביטוי לפניה הטריטוריאליות הגדלות של המולדת. 

עוד שיחקו הילדים ב"דומינו", "דמקה", "חמש אבנים", "דוק", "מחשבת", "סבלנות",  חשבונייה ואותיות של גיר צבעוני על לוח כתיבה שחור. צבעו ב"צבעי מים" בארץ מולדת שנבנתה מקוביות ו"אבני פלא", הרבה לפני עידן ה"לגו", ונהנו  מ"ריכוז", "מונופול", "מדן ועד אילת" באוטובוס כחול או ב"רכבת ישראל".

הד לערכיה המוצהרים של חברה ישראלית צעירה התקיים גם בדמות משחקי עשייה ופעילות רבים. המציאות החינוכית-אידיאית קידשה עדיין עבודת כפיים וקיימה, במגזר העירוני, שיעורי חקלאות ועבודת שדה בחווה החקלאית, או לפחות דף "מערכת שעות" רב השראה של הקק"ל, כתזכורת אוהבת ומחייבת של "נערה ונער" נושאי שתיל לנטיעה וסל תפוזים - מראה החלוץ והחלוצה שהועתק אל עולם הילדים, דור ראשון לגאולה ונושאי המורשת של "נבנה ארצנו ארץ מולדת".

הקרן הקיימת מיעטה להפיק משחקי ילדים, אף שראתה בחינוך הדור הצעיר הזדמנות נהדרת להמשך הבניית התודעה הציונית, כמו גם מוצא מן הרלוונטיות הפוחתת בכל הקשור למשימות המקוריות של גאולת האדמה בארץ ישראל. כך המשיכה הקק"ל ותחזקה את האידיאה החלוצית התיישבותית שלה בכיתה המקושטת בכרזות הצבעוניות שהפיקה, בחוברות וב"לוח לתלמיד" שחולק מדי שנה בבית הספר, ובו פרטי ידע משמעותיים על המדינה והישגיה, מה עושה הקרן הקיימת, בולי ישראל החדשים ותמונות נשיאיה. 

עוד התקיימו שיעורי מלאכה לבנים, שהתנסו על פי גילם בעבודות נייר וקרטון, עץ ומתכת, ולימודי תפירה ורקמה לבנות, ששיאם החולצה הרקומה בתום כיתה ח'. במציאות זו יוצרו גם משחקים כמו "המשתלה המפליאה", "הך פטיש", "הבה נרקום", ו"נחושת בתבליטים" ראויים, כמו של מגדל דוד ודיוקן הרצל, שכיכב כתבנית לניסור בדיקט וכמתווה בד לרקמה. דגמי מטוסים מנייר קרטון ופלסטיק היו תמיד בחזקת חובה ראויה בעולם הבנים וקיבלו חיזוק ישראלי בדמות דגם להכנת טיל עברי בחלל, "שביט 2", בראשית שנות השישים, ומטוס פנטום אמריקאי משלנו מעל להר הבית, באדיבות "האחים מלכא", בסופן.

עולם ילדות בהיר ומאורגן של ידע נחוץ שונן ב"חוברות עבודה לחופש" - ללמדך שבטלה היא אם כל חטאת, וראוי לו לילד עברי להמשיך ולקיים את "העבודה היא חיינו" גם בימי חופשת קיץ. "128 מי יודע" היו תשובות לשאלותיו של עמוס חכם  ב"חידון התנ"ך" של הוצאת "עמרנה", ולא של מערכון מתוצרת "לול". חברת "עמרנה" פעלה ברמת גן למן שנות הארבעים ועד לשנות השישים, כשנקנתה בידי יצרן ומשווק צעצועים ומשחקים תל אביבי והיתה ל"משחקי הגל החדש", ששבה והפיקה את "חידון התנ"ך" כביטוי נמשך לפופולריות בשלהי שנות השישים, כמו גם בשל עלות נמוכה של הפקת רעיון מעוצב שזכויותיו מצויות בידי היצרן.

ימי התנ"ך שימשו עוגן ציוני בסיסי שביקש לדלג מעל משוכת אלפיים שנות גלות וליצור קו מיתי על-זמני של ישיבה יהודית בארץ ישראל. כך, כמוטיב מרכזי בחינוך ציוני בימי המנדט, במשחקיו של בר לוי: "סולם יעקב", "40 שנה במדבר", "כניסת השבטים לארץ", ו"מולדתי" שכולה לוח מפת הארץ המקראית המעוטרת סמלי 12 השבטים. וכך כמרכיב ציוני מרכזי בשנות החמישים וראשית השישים, שמצא הד חזותי רב בתוצרי האמנות השימושית בכלל, ובמשחקי ילדים בפרט. חיבתו הנודעת של בן גוריון לתנ"ך, הגילויים הארכיאולוגים המתרבים בשלהי העשור הראשון, והביטוי הגרפי-ממסדי הרב, כמו גב שטרי כסף חדשים, הביאו לפריחה מחודשת של מראה כמו-תנ"כי בשיח החזותי. תהילת תנ"ך התרגמה למשחק נוסף,  "מסעות שלמה המלך", שהוליך את המשחקים להרפתקה  טיולית במסגרת זמן עבר, השב ומתממש בהווה ומחזק את טיעון זכותנו על הארץ, גם אם היא מתוחמת עדיין ב"קו ירוק".

הילתו של התנ"ך בחברה הישראלית נתעמעמה מאוד בעשורים אחרונים, לטובת "קו יהודי" המבכר להבליט את מצוות התורה ומוצא ביטוי במשחקים כמו "חידון התורה" בגרסאות רבות. לא כך היה בשנות השישים. אפילו "בנק לאומי" פנה אז אל חוסכיו הצעירים במסגרת "תיבת נח", והזמינם לקבל במתנה משחק לוח בשם "40 שנה במדבר". משחקים וצעצועים חולקו בכל הבנקים לחוסכיהם הצעירים, כקו שיווקי שהתקיים שנים רבות, ואף שלא הוסיף כל בשורה משחקית מיוחדת, העשיר את מדף המשחקים של הילד.

מעניין כי גם בדור של ילדים קוראי ספרים לא התרגמו כמעט להיטים ספרותיים למשחקי קופסה, להוציא "אמיל והבלשים", "תום סויר" ו"סביב העולם בשמונים יום" הבינלאומיים, לצד "חסמבה" ו"8 בעקבות אחד" - יוזמות שעיקר הדחף לקיימן היתה הפקת סרט מצליח, אות לעולם גיבורים משתנה.  

לצד גיבורים ספרותיים כמו טרזן מלך הג'ונגל, שנתן השראה להפעלתו של "דן טרזן - הטרזן הישראלי", ולירון זהבי מ"חסמבה", נתפעמו הילדים מגיבורים לאומיים כמו יעקב חודורוב, גלזר וסטלמך, שהיו מוקד גאווה והזדהות בימי הרדיו של נחמיה בן אברהם. למרות ההצלחה הספורטיבית הדי מוגבלת בימים של "להפסיד בכבוד", הופקו משחקי כדורגל רבים: "משחק כדורגל בקלפים", "התחרות כדורגל" ואחרים. המפורסם ומוכר מכולם היה "שער - אל אל ישראל", קופסת משחק שניבטה ממנה דמותו של יעקב חודרוב, שוערנו הלאומי, שיכולתו המופלאה הצליחה להתחרות גם באלון ורפי, "הספורטאים הצעירים" של אבנר כרמלי - חיילים בצבא המולדת שהצטרפו למאבק ה"מעטים מול רבים".

במאבק זה בלטה הילתו של צה"ל - צבא גיבור ומנצח, שתהילתו נתרגמה כמובן גם למשחקי ילדים. הכרזת העצמאות, הקמת צה"ל והמאבק המנצח לביסוס המדינה יצרו מציאות חדשה של מדינה וצבא ריבוני, של קוביות להרכבה, דפי גזירה ו"דומינו צה"ל". לא עוד נוטר בחסות המנדט הבריטי, אלא חייל עברי שמלחמת הגבורה שלו ומהלכיה מצאו ביטוי גאה במשחק "מלחמתנו", מתוצרת בר לוי בראשית שנות החמישים. היומיום החיילי הוצג במשחק "כן המפקד" בהוצאת "נאוה", שהפיצה בשנות החמישים מספר מועט של משחקים וראתה אפילו בטירונות אופציה לבניית משחק, שישתף גם את הילדים בחוויה. בפתיח להוראות ולכללי המשחק שהודפסו בצדה הפנימי של הקופסה, נכתב: "הלוואי והייתי גדול, הלוואי והייתי חייל בצה"ל. גיבור" - הללויה.

ניצחונות צה"ל במלחמת סיני הביאו להפקת שני משחקים בהוצאת חברת "עדלאידע", שפעלה במרכז הארץ בשנות החמישים וראשית השישים. האיור שעיטר את פני קופסת המשחק "סיני" שידר תנועה ודינמיות באמצעות מראה הטנק בתנועה ומראה המטוסים מעל. גם הגרפיקה המיוחדת של האותיות השתלבה בהמחשה החזותית של כוחות צבא הפועלים יחד בכיוון אחד, הניצחון. מראה הטנק היורה היה של "צנטוריון", הטנק שהחל להיקלט בצה"ל ושידר מראה צבא ישראלי מודרני. המשחק עצמו, לעומת זאת, היה מיושן ומושקע פחות, ודמה למשחקי הטיול בארץ, שהיו נפוצים אז. אולי חידד גם בכך מסר של מלחמה שהיא בחזקת עוד טיול במרחב המזרח תיכוני. התקדמות המשחקים במרחב סיני הושגה באמצעות ה"חיילים" שהונעו על פי המספר שעלה בהטלת הקוביה. המנצח היה, כמובן, הראשון שהצליח לחצות את המרחב הצהוב, שסימן כנראה את צבע המדבר, והגיע לתעלה המצרית, בדרך לשטף משחקי גאה לאחר מלחמת ששת הימים.

אלה באו בדמות "צה"ל בגבורתו", "משחק הניצחון" בהוצאת "משחקי פרץ", ו"משחק בזק בעקבות לוחמי ששת הימים", בידי חברת "מסדה", שבימים רגילים עסקה בהפצת ספרים וחוברות וביקשה לקחת חלק באופוריית הניצחון הרווחית. כמוה הוצאת "עפר", שתהילתה ספרי ילדים מעוטרים ציורים צבעוניים של מ. אריה, עם "ירושלים של זהב", ו"הוצאת ספרים החיים", הפועלת גם היום, שהפיקה "משחק מנצח" משלה. מעניין שנושא השלום לא זכה לעדנה רבה במשחקי הילדים, ולבד ממשחק אחד של הוצאת "הגל החדש", לכבוד שנת ה25- למדינה, הוא לא קיבל כל ביטוי. ייתכן שנושא זה לא היה אטרקטיבי כמשימה משחקית נטולת תחרות ו"מלחמה" בין המשחקים; ייתכן שבעולם המבוגרים לא היה השלום בשנים אלה בבחינת משימה אפשרית, אלא רק חזון תנ"כי של אחרית הימים.

ב"קופיקו" וב"מסעות צ'יפופו" של הוצאת "בצלאל", שהיתה גם היא הוצאת ספרים בימי שגרה, תורגמו, באמצעות מרגלית עקביא, גיבורי שכונת עין גנים להצלחה שיווקית עצומה, בדרך להפיכתם לגיבורי תרבות הקולנוע והטלוויזיה בראשית שנות השבעים; שוב הם לא היו גיבורי ישראל בעידן לאומיות גאה, אלא גיבורי-על בעולם של תרבות ותקשורת גלובלית. ג'יימס בונד חבר גם הוא לילדי ישראל בניסיונותיו המוצלחים להציל את העולם, לפחות בקולנוע. הוצאת "הגל החדש" הפיקה את "חידון טלוויזיה" של חיים יבין, שחבר אל "זה הסוד שלי" ואל "פופאי", שבישר על אופנות וזמנים שהשתנו ועל "ימי התום" שהועתקו למחוזות אחרים.                                             

*

משחקי הקופסה והלוח הנאיביים, כתב עוז אלמוג על משחקיו של בר לוי ודומיו, שיקפו אורח חיים פשוט, קבוצתי, נאיבי ואיטי. עולמו של הילד המשחק היה מאורגן, בהיר, בעל משמעות עמוקה, שבה הוא חי כבתוך אינקובטור לאומי, שהגן עליו מפני העולם החיצון הזר והדיסהרמוני. בישראל העירונית, המכוונת בעיקר לילדי המעמד הבינוני, היו גם משחקי הקופסה והלוח ביטוי לקוד החינוכי הראוי שהמבוגרים ביקשו להנחיל לילדיהם. בעידן של ישראל הצנועה, התמימה, חדורת גאווה בלאומיות העברית-ישראלית והישגיה, היו גם משחק הילדים ותכניו ביטוי לערכים לאומיים ראויים, מלאכה ועשייה כאקט ראוי של "חופש". היה בהם הרבה ידע ראוי לשינון, בעולם ילדות בהיר, ברור וחד משמעי. כך הבליטו המשחקים טיול ציוני בארץ, נוף תנ"כי קסום ועולם גיבורים יהודי וישראלי שראוי להתהדר בו. במציאות  של ארץ מסוגרת, בעידן של ספר נוסח "מסעות התייר הצעיר ב..", היו המשחק, תמונת נייר המסטיק וכרטיס האיסוף בבחינת שער אפשרי יחיד לעולם הגדול ולידיעתו. 

שנות השישים, עם הנסיעה הראשונה לחו"ל, לאי השכן קפריסין, במקום היפוך רגביה או הליכה במשעוליה של המולדת, היו כבר ביטוי לשינוי שהחל לחלחל גם בעולמם של הילדים. המשחק המעט נאיבי, בוודאי זה שכוון אל עולם מושגי שנתפס ראוי ונחוץ, החל מאבד מקסמו. המעבר מאוריינטציה לאומית חינוכית מגויסת, שקידשה קוד של ידע הראוי להילמד, לחברה תזזיתית בעידן טלוויזיוני, הותיר למשחק ולצעצוע הישן סיכוי מועט. אף כי משחקי קופסה ולוח מופקים כמובן גם היום, נדמה שעיקר הצרכנים, מחוץ לילדי הגיל הרך, נמנה עם המגזר הדתי לאומי (וכמובן גם בקרב קהל חרדי), ולו בשל הרצון והצורך להמשיך ולקיים אינטראקציה חברתית ביום המנוחה השבועי נעדר המחשב והטלוויזיה.  

במציאות של היום גדל ילד עברי בתבנית תכני מסך מחשב וטלוויזיה. בעידן של תפיסת חינוך דמוקרטית המבקשת לכוון, תיאורטית לפחות, לבחירה עצמאית  ומושכלת של עניין וידע, נעשית הבחירה בידע החינוכי-משחקי בידי הילדים עצמם. ידע ועיסוק קאנוני מוסכם אינו מצוי, אלא במערכת החינוך הפורמלית, שמדדה מאחור עם ערכיה המתיישנים. הכל פתוח ואפשרי במרחב תרבותי וירטואלי מתרחב, הכל יפה בעולם גלובלי, צבעוני ועכשווי. משחק מהיר ו"קליפי", עניין רגעי ב"כוכב נולד" הכבה ומתחלף במהירות באחר, וילד עברי שפניו אל המאה ה-21.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד