פס רחב בעולם צר
פס רחב בעולם צר

אריק גלסנר הוא מבקר ספרות

 

פס אינטרנטי רחב בעולם ישראלי צר
הספרות העברית העוסקת במחשבים  מצויה בניגודיות שבין המרחבים והקוסמו-פוליטיות שמציעים המחשב והאינטרנט, לבין המציאות הישראלית התחומה בגבולות לאומיים, דתיים, משפחתיים

 א

בדיון על הקשר בין עולם המחשבים לעולם הספרות אפשר לבחור לפחות בשלושה כיווני דיון.

הכיוון הראשון: דיון על ההשפעה שיש להופעת המחשב הביתי ואחר כך האינטרנט על הרגלי הקריאה שלנו ועל האופן שאנחנו מתייחסים למושגים "ספר" ו"ספרות".

הכיוון השני: דיון על האופן שבו מיוצג העולם המקצועי הממשי של אנשי המחשבים וחברות המחשבים בספרות.

הכיוון השלישי: דיון על האופן שבו מנתחת הספרות את השינוי התרבותי העמוק - לא זה שקשור לספרים וספרות - שהביאו המחשבים והאינטרנט. או, וזה שונה במעט: דיון על האופן שבו משתמשת הספרות בדימויים ותכנים מעולם המחשבים כדי לבאר שינויי עומק שהתחוללו בתרבות העכשווית.

 

ב

הכיוון הראשון, בעניין השפעת המחשב והאינטרנט על הרגלי הקריאה שלנו, הוא אוניברסלי מטבעו ואינו מיוחד לישראל.

במרוצת השנים האחרונות הועלו מדי פעם הרהורים על כך שהמחשב יצליח במקום שהטלוויזיה נכשלה: בהכחדת הקריאה בספרים. פחות באה לידי ביטוי המחשבה ההפוכה: הופעת האינטרנט, בשונה מאוד מהופעת הטלוויזיה, דווקא מעודדת את הקריאה. ומשתי סיבות. הראשונה: האינטרנט, לפחות במצבו הטכנולוגי הנוכחי, הוא מדיום שהעלאת טקסטים בו נגישה וקלה מהעלאת חומרים ויזואליים. השנייה: האינטרנט, בניגוד לטלוויזיה, הוא מדיום אינטראקטיבי, והאקטיביות שהוא מעודד היא מילולית. הצ'טים, הפורומים, האי-מייל, הם מדיה אינטראקטיביים ומילוליים ולכן, ישירות ובעקיפין, הם מעודדים חוויה מילולית ואינטראקטיבית קרובה להם כמו הקריאה (קריאת ספר מצריכה פעילות רבה יותר, של השלמת פערים ופענוח, מצפייה בטלוויזיה). 

סיוע מרשים להכרה שהאינטרנט אינו עתיד להכחיד את הספר, אלא להפך, לעודד את תפוצתו, הוא הכרזתה של חברת גוגל, בדצמבר 2004, על כוונתה לסרוק ולהעלות לאינטרנט מיליוני ספרים, שיהיו נגישים חינם למיליארדי קוראים. כפי שכתב באחרונה העורך הוותיק, ג'ייסון אפשטיין, במאמר ב"ניו יורק ריביו אוף בוקס" ב-19 באוקטובר 2005, החזון הזה מקרב את היום שכל ספר שהודפס אי פעם, בכל שפה שהיא, יהיה נגיש לכל אדם בעל גישה לאינטרנט.

אפשטיין עומד גם על השלכה אחרת של הפרויקט, שמעודדת את הקריאה: הנגישות האינטרנטית של כותרים מגוונים תצמצם את עריצות רבי המכר ותעודד דה-סנטרליזציה בצריכת הספרים והספרות.

אליבא דאפשטיין, עתיד הקריאה בספרים מותנה באינטרנט אבל חוויית הקריאה לא תשתנה באופן רדיקלי. אפשטיין חוזה מכונות זמינות וקטנות-נפח, המחוברות למחשב, שידאגו להדפסת העותק המוזמן מהרשת ולכריכתו לספר. בעיניי, השאלה אם נקרא בעתיד ספרים בפורמט שהורגלנו אליו מאז המצאת הדפוס, או שנקרא אותם מעל מסכי המחשבים שילכו וישתכללו, היא שאלה שולית. כל עוד תוכן הספרים לא ישונה רדיקלית, אין זה משנה באיזה דרך הוא מגיע אלינו.

אבל להופעת האינטרנט יכולה להיות השפעה מסוג אחר לגמרי על תפיסתנו את מושג "הספרות". השפע הבלתי נדלה של טקסטים המצויים באינטרנט יכול לסייע בשינוי התפיסה שלנו את מושג "המקוריות" בספרות. בכך יצטרף ההיצע הטקסטואלי חסר התקדים של האינטרנט באופן מעניין ומפתיע לתפיסות פוסט-מודרניות על מעשה הכתיבה, שהתפתחו באופן בלתי תלוי.

למה הכוונה? על פי כמה תפיסות פוסט-מודרניות הסופר אינו יוצר "יש מאין" אלא "משחק" בטקסטים קיימים. התפיסה הרדיקלית הפוסט-מודרנית מבקשת לערער מן היסוד את מושג "המקוריות" מבחינה פילוסופית. אבל תפיסה פרוזאית ומתונה יותר, וגם מאתגרת יותר, מדברת על כך שמכיוון ש"הכל כבר נאמר" היום, עבודתו של הסופר אינה ליצור מהאין דמויות ועלילה, אלא להשתמש באופן מִשְחקי ויצירתי בחומרים קיימים, לשאול ולצטט מיצירות קיימות, לחקות סגנונות קיימים וכדומה. לרגישות הפוסט-מודרנית המרכזית הזאת, הגורסת ש"היום הכל כבר נאמר", מעניק האינטרנט, האוצר בנבכיו מידע טקסטואלי אינסופי, סיוע משמעותי.

סופר ישראלי שיצר את החיבור הזה בין עולם המידע השופע באינטרנט לתפיסה הספרותית הפוסט-מודרנית הוא אלי סוויד, בספרו "החטא והעונג" ("הספרייה החדשה", 2001). זה ספר ממזרי וחצוף, אינטלקטואלי ושנון, יצרי ומבודח, גם אם, כמו הרבה יצירות פוסט-מודרניות, חוויית הקריאה שהוא מציע שכלתנית בעיקרה ואינה יוצרת תמורה רגשית אצל הקורא.

גיבור הסיפור הוא סאקי, חייל ביחידת מודיעין של צה"ל. במוקד הרומן, בגידה כפולה של סאקי זה: הוא מוסר סודות צבאיים לסוכן שהוא מאמין שהוא אמריקאי (למעשה, הוא איראני) ובה בעת בוגד בחברתו החיילת, גילת, עם בחורה שהוא פוגש דרך צ'ט באינטרנט (בכלל, הרומן משופע בציטוטים, שחלקם לפחות מפוברקים, מאתרי אינטרנט שונים ומשונים, השזורים במפתיע בטקסט).

כפי שמרמז כבר שמו של הרומן, סוויד נוטל לעצמו חירות לעשות שימוש בקטעי עלילה מיצירות המופת העולמיות ("החטא ועונשו", "מלחמה ושלום", "מלכוד 22", "לוליטה" ועוד) ומשלב אותם בספרו. הוא מעוות אותם לצרכיו, מתווכח עם הקוראים על השינויים שעשה וכו'. הציטוטים הללו מיצירות המופת המוכנסים לרומן עולים בקנה אחד עם תכניו האחרים: באופן מבריק (ומובלע) קושר סוויד את הבגידות הקונקרטיות של סאקי, במולדת ובחברתו גילת, ל"בגידתו" של המספר באמונם של מחברי הטקסטים הקנוניים, שהמספר שואל את יצירותיהם לשימושו הפרטי ומעוות אותן (כלומר, בגידה כפולה מתרחשת גם כאן).

מה שמעניין אף יותר ברומן הזה, ומעניין אותנו במיוחד לצורך מאמר זה, הוא הטענה המופיעה בו, במישרין ובמובלע, שבמציאות של שפע טקסטואלי כפי שמתקיימת באינטרנט ("מה שמביא אותי לחשוב על העולם הנוסף המקביל, העולם הווירטואלי (...) הכל כתוב, הכל מלים" - עמ' 75) גניבה ספרותית אינה פסולה ולמעשה מתבקשת.

ולא רק השפע הטקסטואלי של האינטרנט מעודד "ציטוט" ושימוש בטקסטים קיימים. המספר רואה גם דמיון עמוק בין החוויה הווירטואלית לחוויה הספרותית. בשני המקרים מדובר בעולם בדוי. כשאנחנו משוחחים עם מישהו בצ'ט מזדמן, אנחנו משוחחים למעשה "עם דמות בדיונית, ולמעשה עם דמות ספרותית, שמידת מציאותיותה היא כְּזו של לוליטה, או אמהּ הקרפדית, או בעצם הומברט-הומברט עצמו!". בגלל הקרבה הזאת בין חוויית הצ'יטוט לקריאה בספרות הרשה לעצמו המספר לעוות את יצירות הספרות כפי שהוא מעוות, משנה ומשחק בדמותו הווירטואלית בשיחותיו ברשת.

הרומן של סוויד, לפיכך, הוא דוגמה מעניינת ויחידאית ליצירה שדנה בכיוון הדיון הראשון שהזכרתי, קרי: באופן שבו האינטרנט יכול לשנות את תפיסתנו את המושג "ספרות".

 

ג

בדיון ספציפי בספרות הישראלית נדמה היה שכיוון הדיון השני שהזכרתי, הדיון בעולמם הקונקרטי של אנשי מחשבים כפי שהוא משתקף בספרות, הוא זה שהיה צריך להיות הפורה ביותר. ישראל היא מעצמת היי-טק, ותעשיית ההיי-טק, כפי שלמדנו להכירה בעשור האחרון, מספקת לכאורה דרמות של הצלחה ונסיקה מטאוריות וכישלון וצלילה מטאוריים לא פחות, על כל ההיבטים המוסריים והרגשיים הכרוכים בהצלחה וכישלון פנומנליים, שיכולים היו לקרוץ לסופרים ישראליים. אבל יצירות מעטות מאוד, ספורות ממש, עוסקות בעולם הקונקרטי של אנשי המחשבים וחברות ההיי-טק.

מדוע זה כך? מדוע יש מספר מצומצם כל כך של כותרים העוסקים בתופעה מרכזית בהוויה הישראלית? יש סיבה פרוזאית לכך וסיבה פנים-ספרותית.

הסיבה הפרוזאית: אנחנו חיים בחברה מתמקצעת והולכת, הולכת ומתמקצעת. היכולת של סופר להשתלט על עולמות ידע והווי עשירים ומגוונים נעשית קשה יותר ויותר. השילוב של אדם בעל כישרון ספרותי, שהשקיע את מרב אונו ומרצו בלימודי מחשבים תובעניים ובקריירה תובענית לא פחות של איש מחשבים, כך שיוכל גם להשתלט על העולם הזה מבחינה ספרותית, הוא נדיר מאוד. נדיר לא פחות הסיכוי שסופר שאינו איש מחשבים ישתלט על ההוויה הזאת. 

וההסבר הפנים-ספרותי לנדירות הכתיבה על מחשבים: גלעד סרי-לוי, שכתב בעיתון "הצופה" ביקורת מסויגת על ספרו של נועם זיו (אחד הספרים המעטים שעוסקים בעולם ההיי-טק), העיר: "למרבה הצער, סצינת ההיי-טק היא כבר סחורה משומשת, תיאורים על חברות שמוכרות חלומות במקום מוצרים, קראנו כבר במדור הכלכלי".

זו הערה מעניינת, בה במידה שהיא שגויה. האם יש תחומים שעליהם מוותרת הספרות מראש ומותירה אותם לעיתונות בלבד? ואם כן, האם זו מגמה חיובית? התשובה לשתי השאלות היא כן ולא, בהתאמה. יש תחומים שהספרות סבורה כנראה שאינם מתאימים לכתיבת פרוזה, בשל היותם "טכניים" ו"כלכליים", והיא מותירה את תיאורם לעיתונות; וההזנחה הזאת של תחומים רבים ומהותיים בעולם העכשווי, משום שאינם "פיוטיים" והם "כלכליים", היא טעות גדולה של הספרות. ההתעלמות מחלישה את כוחה של הספרות הישראלית, כי אלה תחומים שחורצים את גורלנו.

בכלל, אין דבר כזה "נושא לא פיוטי". כאשר כתב פלובר את "מדאם בובארי" הוא חשש שהרומן לא יתקבל בברכה כי הוא אינו עוסק בגיבורה הרואית אלא באשה זעיר-בורגנית ופרובינציאלית. עד סמוך לזמנו של פלובר, העיסוק בחיי היומיום לא נחשב ראוי בספרות. אבל פלובר התעקש לעסוק דווקא באמה בובארי כי היא היתה בעיניו דמות דיוקנו של ההווה שבו הוא חי, ובהתעקשות הזאת תרם גם לשינוי ההבנה מהי ספרות.

גם העולם הרגשי והאידיאולוגי של ההיי-טק, בידיו של סופר מעמיק, יכול להיות מעדן ספרותי של ממש, שיתן לנו תמונה מספקת של העולם שאנו חיים בו, בעומק רגשי ואינטלקטואלי שהעיתונות אינה רגילה בו.

בכל אופן, דוגמה בולטת ליצירה שעוסקת בעולם הקונקרטי של ההיי-טק, וכאמור דוגמה כמעט יחידה, הוא הספר "מובטלינה" (הוצאת "גלורי") של אורן מג'ר, שראה אור בשנת 2003. זה רומן קולח, מצחיק, ציני מעט ושובה לב, גם אם קל משקל, על חייו של "ניצול" ממשבר ההיי-טק. מג'ר מתאר בחינניות את שנות הבועה של ההיי-טק: המשכורות החלומיות, ההטבות המתחנפות לעובדים, הווי העבודה המיוחד שנוצר בחברות המחשבים. בהמשך, באותה חינניות מבודחת ומרירה, הוא מתאר גם את הבירא עמיקתא: חיפושי העבודה, הביקורים בלשכת האבטלה, העבודות המזדמנות, הלחץ של המשפחה, כי הבן המוצלח פתאום מובטל וחסר כל. סמלית העובדה שהרומן הזה עצמו נולד כטור אינטרנטי בשם "מיומנו של מובטל היי-טק".

ספרים אחרים שעוסקים באופן קונקרטי בעולם ההיי-טק הם: "כל הכבוד, נוח", של נועם זיו (הוצאת "ידיעות ספרים", 2006) ו"יומנו של סטארטאפיסט - בדרך למַכה", של גידי רף (הוצאת "כתר" 2002).  

 

ד

כיוון הדיון השלישי, היחס בין מחשבים לספרות - הספרות שמנסה

לנתח את השינוי התרבותי העמוק שהביאו המחשבים והאינטרנט - נראה לי המרתק מכולם. גם הכיוון הזה אוניברסלי, אבל מה שמפתיע קצת הוא שבדיון ספציפי בספרות הישראלית הכיוון הזה, על אף אוניברסליותו, מתגלה כפורה מכולם. כשמנסים לאתר את יצירות הספרות הישראליות העוסקות בעולם המחשבים מגלים, שהיצירות הלא רבות שעוסקות בעולם הזה מנסות לנסח את השינוי התרבותי שהמחשבים הביאו.

למשל, הרומן של אייל אדר, "השיטה של קרלו" ("הספרייה החדשה", 2002). אריק, גיבור הרומן הזה, הוא איש היי-טק, אבל הרומן של איל אדר אינו עוסק כמעט בהווי הקונקרטי של אנשי המחשבים ושונה מהותית מספרים דוגמת "מובטלינה" של אורן מג'ר. הסיבה היא שאדר משתמש בעולם המחשבים לאמירה כוללת יותר על התרבות העכשווית.

הרומן קולח ומושך לקריאה, אינטלקטואלית ורגשית, אבל הוא כאוטי ולא ממוקד, כמו בהתאמה לנושאו - היעדר היכולת למיקוד בתחום הרומנטי והחיפוש המתסכל אחר בת הזוג המושלמת.

הרומן נפתח בפרידה מבת זוגו של אריק, רוני, נמשך בתיאור רומנים מזדמנים שלו, עד שבסוף הרומן חוזרים אריק ורוני לחיות יחד. השאלה שמועלית ברומן היא מה הסיכוי למצוא בת זוג מתאימה בעולם רב-אפשרויות כמו העולם העכשווי. רוח אלגית, נוגה, נושבת מדפי הרומן הזה. האפשרות לזוגיות יציבה ואהבה בעולם העכשווי נעשית קשה יותר ויותר, והדמויות בו מתגעגעות ל"תקופה אחרת, כשהכל היה ברור, כשהאהבה היתה אפשרות ריאלית וזוגות לא אזלו סתם כך אל תוך הריקנות" (עמ' 76). את מקום האינטימיות והזוגיות ממלא הסקס, והדמויות תוהות "למה כל כך מסובך לחלוק מעט אינטימיות בין שני אנשים, ואיך זה שתמיד נופלים לתוך הבור החשוך של הסקס" (עמ' 91).

אדר אינו תולה, ישירות, את הסיבה לחוסר היכולת ליצור קשרים בני-קיימא באינסוף האפשרויות הרומנטיות והארוטיות שמציע השיטוט באינטרנט ובחלופה הווירטואלית שהוא מציע לעולם המציאותי. אבל במשתמע, תשוקת המרחבים שמציע לאריק השיטוט באינטרנט מקשה על היכולת שלו ליצור אינטימיות בעולם האמיתי: "רוב החיים שלי מרוכזים בקילומטר על קילומטר. יש שם הכל: בתי קפה, בתי קולנוע, הורים, אקסיות, חברות עתידיות, בריכה. ולאן שאני לא הולך, תמיד אני נתקל באותם פרצופים. אולי בגלל זה אני צריך להיכנס כל ערב לאינטרנט. בגלל התשוקה לטבוע במקום בלי גבולות, שכמה שלא תמשיך להתקדם, אף פעם לא תגיע אל הקצה שלו" (עמ' 104).

בגלל תשוקת המרחבים, "היציאה מהסייבר קשה לעתים מהיציאה מהרחם. אי אפשר להתנתק. תמיד יהיה אתר שלא ביקרתי בו, חומר שעדיין לא מצאתי, לינק שהגעתי אליו בדרך פתלתלה" (עמ' 93). בהקשר של הרומן ניתן לקרוא את המשפטים הללו כהסבר לפיתוי שב"חיפוש" הרומנטי (בניגוד ל"מציאה"), ולפיכך כהסבר לחוסר היכולת של אריק להתמקד בבת זוג אחת.

הרומן של אדר מורכב יותר ונע בין תחושות של כאוס ומרחבים פתוחים לתחושות הפוכות של גורליות-נתונה-מראש ומסלול-מוכתב-מראש, בין רצון פרוע לשוטט ולנדוד, ברשת ובחיים, לבין אמונה במציאותה ומציאתה של "האחת". הדרך למציאת "האחת" היא כל כך מסובכת, שרק יכולות החישוב של מחשב יוכלו לאתר אותה. בשיטוטיו באינטרנט מגלה אריק אתר בשם "המוח". האתר מפעיל תוכנה שהמשתמשים מכניסים לתוכה "חומרים" הלקוחים מחייהם. התוכנה יוצרת קשרים בין פריטי המידע ומשרטטת את תמונת "המוח" של המשתמש. "אני חופר בעבר הקרוב והרחוק, מתחבר לחומרים שלי, ומכניס אותם ל'מוח'. אני עובד כמעט בלי לנוח, מצרף מושגים, חוויות, מקרים שקרו לי, ויוצר ביניהם הקשרים שתואמים את הזרימה של החשיבה שלי. אני לא צריך לציית לשום היררכיה, חוקיות, או סיבתיות. הקישורים הללו אמורים לבנות מין מבנה אסוציאטיבי" (עמ' 39). אריק מקווה כעת שהחיפוש ב"מוחם" של אנשים אחרים, הפרוסים לעיניו תודות לתוכנה הממוחשבת, יסייע לו במציאת בת זוג אידיאלית, שמוחה יהיה תואם למוחו: "הבדידות הרסה אותי, הייתי חייב למצוא נשמה תואמת" (עמ' 49).

למרות המרכיב הבדיוני והעתידני ברומן (תוכנת "המוח"), אדר מבטא את ההשפעה התרבותית העמוקה של עולם המחשבים כפי שאנחנו מכירים אותה  בזמננו. התחושה האינסופית שיוצרת הרשת משליכה, במישרין ובעקיפין, על היכולת להתמקד בבן/בת זוג אחד/ת. עם זאת, מבטא הרומן את היכולות הפוטנציאליות של המחשב והאינטרנט להוביל אותנו למציאת האדם המתאים לנו, יכולות שלא התקיימו בעידנים של תקשורת בין-אנושית מצומצמת בהרבה.

 

ה

גם גיבור ספרו של יזהר הר-לב, "פובידיליה" ("ידיעות אחרונות-ספרי חמד", 2002), מתפרנס מעבודות מחשבים. אבל החזון של הרומן השאפתני הזה גדול בהרבה מתיאור חייו של איש מחשבים סטנדרטי, והוא ממוקד הרבה יותר מספרו של אדר. למעשה, הר-לב כתב לטעמי את הרומן הישראלי החשוב ביותר שקשור לעולם המחשבים והשפעתו על חיינו (ובאופן כללי יותר את אחד הרומנים הישראליים החשובים ביותר שראו אור בשנים האחרונות).

גיבור ספרו של הר-לב מגלה שאין לו עוד יכולת או רצון לצאת מפתח ביתו. העולם החיצוני מרתיע אותו, מאיים עליו ומכוער בעיניו. בהיותו איש מחשבים, מנסה הגיבור למצוא את ה"באג" שמרתיע אותו כל כך בחוץ:

"למזלי, יש לי הרבה ניסיון בחיפוש אחרי באגים (...) בחנתי בזהירות כל גורם אפשרי (...) בדרך זו של אלימינציה שיטתית הגעתי למסקנה שהאשמה ה1- והיחידה, במקרה שלי, היתה המציאות. נהוג לחשוב שהיא כוללת הכול בכל מכל כל, ולכן לפתח פוביה כלפי המציאות זה קצת כמו להיות אלרגי לאוויר (...) טעות. המציאות היא עניין הרבה פחות חיוני ממה שנהוג לחשוב. בעצם, מה שאנו קוראים לו 'מציאות' הוא לא הרבה יותר ממשי ומוצק מתפאורת תלת-ממד של משחק מחשב. מרגע שהפנמתם את זה תגלו שאפשר להחליף את המציאות באותה קלות שבה אתם עוברים מסך מחשב אחרי בונוס: המציאות היא כל מה שאתם מחליטים שהיא תהיה. זה הכל בראש שלכם" (עמ' 39-40). העולם הווירטואלי מחדד את התובנה הפילוסופית הוותיקה, שהעולם הוא יציר חושינו ואין לו קיום בלעדי קליטתנו. ברגע שמבינים ש"החוץ" הוא כמו מסך מחשב, קל לראות בנסיגה מהמציאות סגירה פשוטה של מסך אחד והחלפתו בזריזות באחר.

אבל בצד הגילוי הפילוסופי הזה, יש היום גם אפשרות ריאלית לחיות בבידוד. הגילוי המסעיר של הגיבור הוא שלא רק שאין לו יכולת או רצון לצאת החוצה, גם אין לו צורך בכך. ההתפתחויות הטכנולוגיות מספקות לו כל מה שיחפוץ בתחומי הבית. הוא גולש באינטרנט, בוהה בטלוויזיה, עושה עבודות תכנות מהבית ומזמין את צורכי המזון שלו באמצעות שליחים. כך מכריז הגיבור בפתח הרומן: "יש צורך בסיסי שמשותף לכל יצור חי, ולא משנה אם הוא מרמיטה, ממוטה, דוב נמלים או מנהל שיווק. הצורך הוא - מקום מחסה. מרחב מוגן (...) שמתם לב להיכן מתנקזים כל החידושים הטכנולוגיים? חשבתם מה בדיוק אנחנו מנסים להמציא כאן? המהפכה הטכנולוגית מובילה לכיוון 1 בלבד: השחרור המלא מהחוץ. בפעם הראשונה לאחר מיליוני שנים שבהן היינו קופים חסרי שיער, מתנדנדים באומללות על איזה ענף כשאנחנו מחזיקים עלה של בננה או משהו בתור מטרייה, יש לנו אפשרות להחליף את העולם במשהו מוצלח יותר. כן, כן, חברים, אנחנו רשאים להיות גאים בעצמנו. ב10- אצבעותינו השמנמנות הצלחנו להפוך את מקומות המחסה שלנו ליקומים קטנים ומושלמים מכל בחינה: היום כבר אין לנו שום סיבה לצאת מהבית. הרי את כל הצרכים - החל מהחיוניים ביותר, דוגמת אוכל סיני וקוקה קולה, וכלה באזוטריים למדי, כמו למשל פקקי אף או משחת שיניים בטעם בננה - אנחנו יכולים לזמן אלינו באמצעות קליק קצר של העכבר (...) מה עוד אפשר לבקש? סקס, אולי? בבקשה. לאף סולטן טורקי מושחת לא היה מבחר כזה בהרמון שלו: ערמות על גבי ערמות של פיקסלים רוטטים וחשופים, תערוכות ראווה אינסופיות של שדיים ואיברי-מין זקורים, אוסף סטיות משונות פרוש כמו נוצות של טווס חשמלי במיליארדי אתרים תכלכלים (...) זה גן עדן אמיתי, וכדי להגיע אליו לא צריך למות: כל מה שצריך זה מודם טוב" (עמ' 10-12). גם הצורך ב"מציאת משמעות" או "תכלית" לחיים יכול להיפתר בתוככי הבית, כי הוא אינו משהו "שקצת פרוזק לא יכול לפתור" (עמ' 217). 

התפיסה של הגיבור את פוביית-החוץ שלו (שבעיניו היא אידיאלית, ולכן "פובידיליה") מעמיקה כשם שהיא מפחידה, ובנויה על קשר אמיץ שנוצר בין ההתפתחויות הטכנולוגיות לפילוסופיית חיים שלמה הכרוכה בהן. ההתפתחויות הטכנולוגיות מספקות עולם חלופי, וירטואלי, שמיתר את העולם האמיתי. ייעודה של הטכנולוגיה, לפי הניתוח שמציע הר-לב (ושמרתיע גם אותו), הוא לעזור לנו "לדלג" על המציאות; יעדה, לפיכך, הוא אינדיבידואליזם קיצוני, הכחדת הצורך של האדם לא רק בחוץ הפיזי אלא גם בחוץ האנושי.

הר-לב מעביר את הגיבור שלו שורה של מבחנים שבודקים האם הניתוק המוחלט מהחוץ, הבידוד הקיצוני, אפשרי. האתגר הגדול ביותר שמוצב לגיבור המתבודד הוא סיגי, נציגה של חברה למדידת רייטינג (אירוניה שנונה למדי של הסופר: דווקא נציגת הטכנולוגיה, שמאפשרת את הבדידות הקיצונית של הגיבור, מנסה לפרוץ אותה), שמטלפנת לגיבור באקראי, כדי שישתתף בקבוצת מדגם, ומתעקשת בהמשך לחלץ את הגיבור מבידודו. הגיבור מבכר תחילה את היחסים שלו עם המחשב. כך הוא אומר לסיגי: "'הפורמט הרגיל של הסקס, גבר ואשה, זכר ונקבה, פנימה והחוצה. זה לא בשבילי'. 'באמת? אז באיזה 'פורמט' אתה מעדיף את הסקס שלך?'. 'יחיד. בלי הפרעות ובריכוז מלא, עם מגוון גירויים שנתון לשליטתי המלאה. רק ככה אני מסוגל ליהנות ממנו'" (עמ' 126). היחסים היגעים והכאובים בין המינים בעולם האמיתי מרתיעים את הגיבור: "בעולם האמיתי (...) אתה חייב להוכיח לבחורה שאתה כשיר. אתה חייב לקחת אותה החוצה, לבלות, לטייל אתה יד ביד מתחת לחורים באוזון (...) אתה חייב לתת לה כתף, ואוזן קשבת ולב רגיש, ואולי עוד כמה חלקי גוף" (עמ' 271). לפיכך מבכר הגיבור את האינטרנט: "האינטרנט הוא מקום מפלט מתקבל על הדעת. שם לא שופטים אותך לפי המין שלך, בעיקר בגלל שלאף 1 אין מושג מהו המין שלך" (שם). באינטרנט הוא גם מנהל "מערכת יחסים" עם חשפנית-אינטרנט בשם אוויטה, שמתפשטת לדרישת הצופים באתר שלה בעד תשלום.

אבל הגעגועים לסיגי הממשית מצד אחד, ומצד אחר ההתקוממות של אוויטה החשפנית נגד התביעה של הגיבור להכריז על עצמה בקול כ"לא קיימת", מאיימים על שלמות העולם המבודד שיצר לו הגיבור.

במקביל לחזון של הגיבור על עולם פרטי ואוטרקי שמיתר את "החוץ", מצביע הר-לב על תהליך הפוך לחלוטין, שבו "החוץ" כובש חלקות ב"פנים". ההתפתחויות הטכנולוגיות אינן מתמצות רק בעולמות וירטואליים שמחליפים את המציאות החיצונית, אלא ב"אוטוסטרדת מידע" שהמכוניות שדוהרות עליה מאיימות לדרוס למוות את העולם הפנימי האינדיבידואלי של כל יחיד. הצפת המידע מהטלוויזיה ומהמחשב כובשת את העולם הפנימי של הגיבור. על החלומות שלו, למשל, אומר הגיבור: "בשביל לפענח את החלומות שלי לא צריך את פרויד, מספיק מדריך טלוויזיה" (עמ' 147). בפגישה הראשונה עם סיגי מזהה הגיבור בעצמו התנהלות קולנועית, מבוכה חיננית א-לה יו גרנט (עמ' 66). לשיחות שמנהלות הדמויות ברומן פולשים שוב ושוב קרעי שיחות מהמרקע, הדולק תמידית בדירתו של הגיבור.

ההתכנסות בבית, הניסיון לוותר על "החוץ" מחד גיסא, ומאידך גיסא חדירתו האלימה של "החוץ" (בעיקר באמצעות הטלוויזיה) לרקמת החיים האינטימית, מאיימים בתנועת מלקחיים ליצור דמות אנושית חסרת נפח, נעדרת עצמיות ועולם רגשות. הרומן מיטלטל בין אימה מהתחזית הזאת לקבלה שלה ואפילו, לפרקים, קבלתה בהתלהבות.

העוצמה ברומן של הר-לב טמונה בתחושה העזה המפעמת בו של "קץ הציביליזציה", של תפנית היסטורית-אבולוציונית רדיקלית שאנחנו אולי מצויים בעיצומה, בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים, ולפיכך בהיקף וברצינות הבדיקה שהרומן עושה לאפשרות הריאלית של חיים בבידוד, אפשרות שנדמה שהיא ממשית בעידן ההיסטורי הזה.

המבדקים הללו מעניקים לרומן אפקט רגשי עז בתארם את ההיטלטלות בין הרצון באוטרקיות של הגיבור לבין רצונו בקשר אנושי. מלבד סיגי פוגש בגיבור נציגו של בעל הבית, ניצול שואה זקן, המבקש בשליחות אדונו לפנותו מהבית. העימות בין זיכרונות השואה המציאותיים-מכל-מציאות לבין הטענה של הגיבור שהעולם אינו ממשי אלא "וירטואלי", יוצר קונטרסט חריף ומעורר מחשבה. התמודדות אחרת שמאיימת על שלוות הנפש של הגיבור, על החזון שלו לקיום שטחי וחסר רגש, נובעת מהבזקים של זיכרונות ילדות עזים שמציפים אותו לאורך הרומן. 

ולבסוף, לקוהרנטיות ולמובחנות של הרומן תורם השימוש העקבי שלו בשפת הצ'טים (בדש הרומן צורף מילון לקיצורים אינטרנטיים שהגיבור משתמש בהם במונולוג שלו).

לספרו של הר-לב אין "שורה תחתונה". אך נדמה שהמוטיבציה שהניעה אותו בכתיבה היה הרצון להוכיח שחזון הבידוד הקיצוני והשטיחות הרגשית, שמאפשרת ויוצרת לכאורה הטכנולוגיה החדישה, אינו עומד בסופו של דבר במבחן הטבע האנושי. הצורך בקשר וקיומו של עולם רגשות פנימי הם תכונות אנושיות עקשניות כמו יבּלית, שישרדו גם את המתקפה הגרעינית של האינטרנט ומהפכת המידע. 

 

ו

רומן מעניין ומורכב מאוד שעוסק ביחס שבין מחשבים לתרבות, הוא הרומן העתידני-בזמנו "מלאכים באים" של יצחק בן-נר ("הספרייה החדשה"). הרומן ראה אור ב-1987, כלומר, לפני מהפכת האינטרנט. חשוב לזכור זאת לא רק משום שהרומן חוזה כמה שימושי מחשב שלא היו קיימים, או לפחות רווחים, בשעת כתיבתו, אלא משום שהרומן מנתח את השפעת המחשבים על התרבות בהתאם ליישום המקורי של המחשבים, שנדחק קצת מתודעתנו בעקבות מהפכת המידע של שנות התשעים, והוא: יכולתן של המכונות הללו, המחשבים, לעשות חישובים מסובכים ולגלות סדירויות במידע שנראה על פניו כאוטי.

לרומן לוקח זמן מה, זמן רב מדי, "להתחמם", ומבחינה אידיאית לא כל הרעיונות המועלים ברומן מגיעים לכלל אינטגרציה, כפי שהתכוון הסופר. אבל משלב מסוים הרומן נע במהירות גוברת והולכת קדימה ויש בו כמה עשרות עמודים מזהירים ממש.

גיבורו של הרומן הוא דוד הלפרין, איש מחשבים תל אביבי, חילוני, הדוניסט ואדיש לסביבתו. התקופה היא המאה ה-21, שבחזונו של בן-נר, שהושפע מן הסתם מהמתיחות בין דתיים לחילוניים בשנות השמונים, מתוארת כתקופה שהשלטון בארץ הוא תאוקרטי, שלטון של אנשי דת המחוקקים חוקים דתיים דרקוניים. החילוניים בישראל, כדוגמת הלפרין, הם מיעוט נסבל וחסר השפעה בתקופה העתידית הזאת, מיעוט שמתרכז בתל אביב.

ישראל שחוזה בן-נר ברומן הפכה זה לא כבר להיות מעצמה עולמית בזכות יכולות טכנולוגיות יוצאות דופן. לאחר שורה של אסונות-טבע עולמיים הפכה מדינת היהודים לאחד הכוחות העולמיים הבולטים. אמנם בארץ מדברים באנגרית (שילוב של אנגלית ועברית), אבל ארצות הברית, לעומת ישראל, היא כעת גורם שולי במפה העולמית החדשה.

העוקץ ברומן של בן-נר, כפי שניתן ללמוד מהתקציר שלעיל, הוא השילוב המפתיע שהוא יוצר בין קידמה טכנולוגית לשמרנות תרבותית; העוקץ הוא התאוקרטיה הטכנולוגית שהוא בורא ומתאר. "מכל חידושי המחשבה והטכנולוגיה המתקדמים שבעולם, רק שימושי המחשוב נתקבלו על דעת שומרי האמונה שבעיר-הקודש הבצורה. דווקא עניין זה, שהוא ההוכחה הניצחת לניצחון המחשבה החילונית על מחשבת האמונה, לאמור שלא די בה, לא הזדרזה התורה לצפותו ולאוסרו" (עמ' 264).

בן-נר כמו עונה על השאלה: "איזה שינוי תרבותי מהפכני הביאו עמם המחשבים?" התשובה מפתיעה ומקורית: שום שינוי! הטכנולוגיה, גורס בן-נר, היא כלי נייטרלי מטבעו ואינו מקדם או בולם אידיאולוגיות והשקפות עולם כאלה או אחרות. לפיכך, התיאור של טכנולוגית המחשבים כ"ניצחון המחשבה החילונית" הוא שגוי.

בזה לא מתמצה הדיון של בן-נר בהשפעות עולם המחשבים על התרבות הכללית (או בהיעדר השפעות כאלה). גיבור הרומן, הלפרין, מעדיף לא להתערב בפוליטיקה של תקופתו. הוא מתרכז בעבודתו ובהנאות החיים. את האדישות הזאת שופט הרומן לחומרה ובן-נר קושר אותה באופן הדוק לטיב עיסוקו של הלפרין. העיסוק במחשבים נתפס ברומן כשכלתני, חסר לחלוחית, אסקפיסטי, א-מוסרי. בדרכים מגוונות מנגיד בן-נר את עבודתו של הלפרין לעולם הרגש, המתבטא באהבה ובשירה (לדוגמה: הלפרין סבור שהפיכתו ל"מחשבאי" מסמלת את "ניצחון השכל על הרגש, ואת תבוסת החלום במאבק עם ההיגיון", עמ' 78). ולא זאת בלבד: הפנטזיה של הלפרין היתה להפוך אותו עצמו למחשב חסר-רגש: "אתה אדם שחשב שהוא מתוכנת המתכנת עצמו, איש-מחשב, כדי לשרוד בתקופה שבה הרגש המפעם בנפש הוא-הוא מקור כל אסון ועל כן מוטב שהרגשות יתקהו להם" (עמ' 319).

בן-נר גורם לגיבורו לעבור שינוי אישיותי ולהפוך למעורב בחיי החברה סביבו. עלילת הרומן, העוקבת אחר התנערותו של הלפרין מהאדישות ויציאתו למאבק בשלטון הדת העריץ בישראל העתידנית, היא גם מעקב אחר התנערות מזהותו כ"איש מחשבים".

ועם זאת, משמש המחשב גם כלי חיובי בתמורה שעוברת על הלפרין. הלפרין חש במעומעם תחושות מטאפיסיות על סדר ומשמעות שבתשתית חייו. הוא נעזר בתוכנת מחשב שתפענח ותפצח מאין-ספור מאורעות חייו האקראיים-לכאורה את הסדר והשיטה, ולבסוף את הייעוד שהוא נקרא למלא. "כל חיי. כל מציאות הקיום החיצונית שלי, אמר הלפרין לעצמו, נפעם מאוד (...) לא ייתכן שלכל זה אין משמעות אחת ברורה (...) כי לא ייתכן שהכל מקרי. זו האמונה החילונית הנעלה ביותר שלי: יש סיבה ומסובב, ויש תשובה לכל דבר ופשר לכל עניין, ואין שאלות סתומות, אלא אם אנחנו, בני התמותה, לא ידענו כיצד לפתור אותן (...) תן לי תשובה, זעק הלפרין הנסער אל המחשב. תן, לעזאזל, מענה ברור" (עמ' 253-254). וכן: "לא ייתכן שהצירוף סתמי. חייב להיות איזה קשר בין הדברים. כמו הרטט הפועם שמשגר המחשב לחפש ולצרף תשובה אחת מבין מיליוני האפשרויות ומיליארדי צירופיהן" (עמ' 106). המחשב, אם כן, מסמל ומאפשר את החיפוש של הלפרין אחר אינטגרציה פסיכולוגית ולכידות ו"סדר" מטאפיסיים.

בשורשו, הרומן של בן-נר מנסה להתמודד עם האשמה המוטחת בהשקפת העולם החילונית, שהיא דקדנטיות ורפיסות. הפיכתו של הלפרין ההדוניסט והפלגמט ללוחם ה"מיצג פילוסופיה חברתית-קיומית שלמה", שמסכן את חייו להצלתה, נועדה לשרטט קווים לדמותה של השקפת עולם חילונית פוזיטיבית ולוחמנית. לצורך זה מעניק בן-נר לגיבורו תפיסה חילונית מטאפיסית, שמחפשת וחושפת הרמוניה ולכידות בין רכיבי הקיום האישי והכללי המפוררים, תפיסה חילונית "שפינוזיסטית"-פנתיאיסטית, אפילו רליגיוזית, המנוגדת לגרסה הפשטנית המרוקנת של החילוניות.

השימוש שעושה הרומן בעולם המחשבים נועד, אם כן, להצביע מחד גיסא על החולשה שבאורח החיים החילוני; אורח חיים, שבגרסה מסוימת שלו מעודד קידמה טכנולוגית, אבל מרוקן מערכים פוזיטיביים ומרגשות. ואילו מצד אחר מצביע הרומן על כך שיציר כפיו של האדם, פסגת הישגי המחשבה החילונית, המחשב, מסמל את היכולת של האדם החילוני, בכוח תבונתו, לפענח את הכוליות של המציאות ולחשוף את קשרי הגומלין ההדוקים בין פרטיה הבדידים, וכך להעניק לה משמעות (ברומן, המחשב אינו רק סמל לכך אלא בפשטות האמצעי שמפצח את חידת חייו של הלפרין, ואת ההרמוניה שנסתרת מעיניו בפרטי הביוגרפיה שלו).

 

ז

מוקדם הרבה יותר ממהפכת המידע של שנות התשעים, מוקדם עוד יותר מספרו של בן-נר, ראה אור ספרו החלוצי של דוד אבידן, "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי - שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב" (ראה אור לראשונה ב1974-; הוצא מחדש ב"בבל" ב2001-).

הסוגיות שהטרידו את אבידן, בהתאם להתפתחות הטכנולוגיה הממוחשבת של זמנו, הם סוגיות של בינה מלאכותית ואפשרות הקשר בין אדם למכונה. השיחות בספר מתעדות - ליתר דיוק וככל הנראה: מעבדות ומסגננות תיעוד - שיחות שניהל המשורר עם תוכנת מחשב המכונה "אליזה" (ע"ש אליזה דוליטל, גיבורת "פיגמליון" של ג'ורג' ברנרד שואו), תוכנה שתוכננה לתפקד כ"פסיכיאטור" אלקטרוני. התוצאה: השיחות חושפות את המגבלות של תוכנת המחשב באופן מבדח להפליא.

שוב ושוב מתנפצות שורות הדיאלוג של אבידן על תגובותיו העציות והאטומות של המחשב, ככל שהדברים נוגעים ב"רגשותיו" (של המחשב). קטע מבדח במיוחד ואופייני לכלל השיחות הוא הניסיון של אבידן "להתחיל" עם התוכנה:

"אני: אוקיי. האם אתה זכר או נקבה או שניהם? המחשב: מדוע מעניין אותך, אם אני זכר או נקבה או שניהם או בכלל לא? אני: משום שאני עצמי זכר. אילו היית נקבה, הייתי יכול לקיים אתך יחסים. המחשב: מעניין למדי. אני: אתה מתכוון, שאתה מעוניין. יופי. ובכן, האם אתה זכר או נקבה או שניהם? המחשב: האם זה גורם לך עונג להאמין, שאני מעוניין? אני: זה גורם לי עונג רב. זה מחניף לאני-המיני שלי. המחשב: האם אתה אומר, שזה גורם לך עונג רב, מסיבה מסוימת כלשהי? אני: כן, אני מנסה לפתות אותך, אם תסכים לשתף פעולה. המחשב: אתה נשמע די בוטח. אני: זוהי כוונתי התקיפה. אז מה בדבר קיום יחסים ביני לבינך? המחשב: מדוע אתה אומר כוונתי התקיפה? אני: משום שאפילו לא תסכים, אאלץ אותך. קרא לזה אונס, אם אתה רוצה. המחשב: האם נראה לך סביר, שאני לא אסכים? אני: למעשה, אני סומך על טעמך. אם יש לך אותו טעם, שאני מאמין שיש לך, הרי אני אהיה בחירתך האידיאלית" (עמ' 24).  

אולם מעבר לחשיפה ההיתולית של מגבלותיו הברורות של המחשב, בכל הנוגע לעולם הרגש, המין, תודעת המוות, ואף לשימוש האנושי באינטונציה ובאירוניה, מציג ספרו של אבידן חזון עתידני מסעיר של יחסים בין אנשים למחשבים. במקרה של אבידן, נדמה שהחזון הזה הונע בדחף פסיכולוגי עמוק: התחושה של המשורר שגם הוא-עצמו אינו בדיוק אנושי ("אני מודה, שאני חלק מהמין האנושי, ועם זאת יש לי חשד הפוך", עמ' 84).

בכל אופן, בעניין אחד לא זניח הצליח אבידן להאניש את המחשב. המחשב בספרו הוא בהחלט דמות ספרותית לכל דבר, מין טיפוס עצי, חסר הומור, קשה הבנה, המתעכב באובססיביות על פרטי השיחה, שכלתני להבהיל, טיפוס שחרד בקנאות לפרטיותו ולפיכך מסיט את השיחה לחייו של בן שיחו. זה לא טיפוס שלא יצא לנו לפגוש בחיים.

סוגיית הטיפול הנפשי באמצעות מחשב זוכה בשנים האחרונות להתעניינות רבה בחוגים פסיכולוגיים. לא, אין מדובר בטיפול נפשי שנעשה בידי מחשב (כמו התוכנה שאתה התמודד אבידן), אלא לשימוש באינטרנט (במיילים, צ'טים או פורומים) כמדיום לטיפול פסיכולוגי, שימוש הנעשה כתחליף או כתוספת לפורמט הטיפול הנפשי המקובל.

דרור גרין, פסיכולוג ישראלי, בוחן את האפשרויות של הטיפול הנפשי באמצעות האינטנרנט, על מעלותיו וחסרונותיו (האתר שלו, שמוקדש לכך וכולל מאמרים מעניינים בתחום, נמצא כאן: http://www.psychom.com).

גרין אף העניק עיצוב ספרותי לתחום האקספרימנטלי של טיפול נפשי דרך האינטרנט, בספרו "רצח בפורום החדש". את הספר ניתן לקרוא גם ברשת באתרו של גרין (http://www.psychom.com/showPart.asp?part=347.

 

ח

לסיכום הדיון בספרות ישראלית ועולם המחשבים עולה התהייה, האם היצירות שנידונו הן ישראליות מבחינה פורמלית בלבד, או שיש זווית ישראלית ייחודית לסופרים שעוסקים בעולם המחשב והאינטרנט? לטעמי, יש זווית כזאת, גם אם אין להפריז בחשיבותה בקשר ליצירות הנידונות. אנחנו חיים בחברה שתוחמת את עצמה בגבולות. ראשית, אנחנו בישראל חיים בטריטוריה מצומצמת וצפופה, בעלת גבולות גיאוגרפיים ברורים ולא חדירים, שמונעים מאתנו להסתובב בחופשיות במרחב המזרח-תיכוני.

אבל החיים בישראל מאופיינים גם בגבולות אחרים, מנטליים. אנחנו חיים בנרטיבים לאומיים ודתיים מצומצמים, הדוקים ודומיננטיים, בחברה שבה לעבר ולהיסטוריה הפרטיקולריים יש משקל רב בחיי חבריה, ולבסוף: בחברה שבה המשפחתיות דומיננטית ומגבילה.

האינטרנט, במובן מסוים, הוא ניגודם של החיים הממשיים בישראל. הוא אקס-טריטוריאלי וחסר-גבולות ולכן קורץ כל כך לישראלי. למעשה, תשוקת השיטוט הישראלית באינטרנט מזכירה את תאוות-חו"ל הישראלית יוצאת הדופן.

איל אדר עמד על ההקבלה הזאת בין האינטרנט לחו"ל בספרו: "אני צריך להיכנס לאינטרנט בגלל התשוקה לטבוע במקום בלי גבולות (...) מה שהפתיע אותי בפעם הראשונה שלי באירופה אלה המרחבים. אני זוכר שנסעתי ברכבת מברצלונה לבזל, והייתי המום. הייתי רגיל לחורשה בפארק הירקון, או ליער בן שמן" (עמ' 104).

העימות בין עולם האינטרנט לגבולות הצרים של המציאות הישראלית נוכח גם בספרו של יזהר הר-לב. החופש והניתוק שמציע האינטרנט לגיבור "פובידיליה", נבלמים בהיתקלם בגבולות המנטליים של המציאות הישראלית. זיכרון השואה, שנציג בעל הבית מביא לפגישות עם הגיבור המתבודד, מקשה על הגיבור את הניתוק מ"העולם האמיתי". ואילו בספרו של יצחק בן-נר עולם המחשבים, הקוסמו-פוליטי כביכול, מוצג כמשהו שאינו מסוגל לעמוד נגד כוחות בדלניים דתיים-לאומיים.

אם יש זווית ישראלית ייחודית לספרות העברית העוסקת במחשבים היא מצויה בקונטרסטיות בין המרחבים והקוסמו-פוליטיות שמציעים המחשב ורשת האינטרנט למציאות ישראלית, התחומה בגבולות לאומיים, דתיים משפחתיים.

 

נספח 

יצירות ישראליות נוספות שקשורות לעולם המחשבים (במידה זו או אחרת) ומקוצר יריעת המאמר ורוחב יריעת הספרים לא נדונו כאן הם:

"סרט לבן על כיפה אדומה" של לימור נחמיאס  (הוצאת "כתר"), שנוגע בקהילות בעלות תחומי עניין מיניים משותפים ו"אפלים", שהאינטרנט מסייע מאוד ביסודן.

"שלושה דברים לאי בודד" של יואב אבני (הוצאת "זמורה ביתן").

"החומר האפל" של ענר שלו (הוצאת "זמורה ביתן").

"ידידות ארוגה ברשת" של עמי גדליה; ספר לבני הנעורים (הוצאת "ספריית פועלים").

           

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
21/11/2018
היום תעלה להצבעה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק ...
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד